במחשבה תחילה לפרשת דברים: המשקפיים נשברו והובילו לחופה

"הכל בסדר?", התעניין צדוק. הוא ראה את שכנו מורח משחה משפופרת קטנה על פינת אחת המדרגות המובילות לדירתו.

השכן הניף יד לשלום. כשראה שצדוק עדיין לא מרוצה, הסביר: "הרופא אמר לי למרוח איפה שקיבלתי את המכה"...

* * *

רגע לפני הכניסה לארץ הקודש מוכיח משה את בני ישראל על חטאיהם הישנים. הוא מדבר ברמזים, ומזכיר את שמות המקומות באמצעות "קודים". החל מים סוף, עבור דרך חטא העגל ומעשה קרח, ועד מעשה השיטים שאירע אך לאחרונה.

רבינו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, עומד ותוהה: הרי נגזרה מיתה על כל דור המדבר שלא ייכנסו לארץ. בכל שנה, בתשעה באב, נכנסו כל הגברים מעל גיל עשרים לקברים, ומתו מהם אלפים בכל שנה. כעת, בשנת הארבעים, לא נותר אף אחד מאלו כדי להיכנס לארץ.

מדוע אפוא פונה משה אל הנותרים – שלא חטאו – בתוכחות על מעשי אחרים?

הוויכוח הזה החל, כמו תמיד, על כבוד. הגבאי העיר לאחד הבחורים, שנקלע כאורח לבית הכנסת, על מעשה מסוים. הבחור החציף פנים, וטען שאם לגבאי יש בעיה הוא מוזמן לצאת החוצה.

הגבאי לא וויתר, והחל להתווכח עם הבחור קבל עם ועדה. בשלב מסוים אחז הגבאי בבחור להוציאו החוצה, אך הבחור היה חזק ממנו, ובאבחה מהירה שלח יד לפרצופו של הגבאי ו... שבר את משקפיו.

המבוכה הייתה רבה. מתפללים נזעקו לפתע להשכין שלום בין הניצים. כל אחד מהשניים פרש נסער לפינתו, ולא נחטא לאמת אם ננחש שבחודשים הקרובים שניהם נמנעו מלהגיע למקומות שייתכן שהשני יהיה נוכח בהם.

שנה חלפה, ולבחור הוצע שידוך טוב. הבירורים התקדמו כיאות, שני הצדדים אישרו שלב אחרי שלב את כל הסדר המקובל, והגיע הרגע לשתות לחיים בבית הורי הכלה. החתן נכנס יחד עם הוריו אל הבית, ונדהם כשראה את בעל הבית.

כן, זה היה מיודענו הגבאי, שעד עתה הבחור לא ידע את שמו...

כעת לא היה זמן לשאלות, אי אפשר להרוס את החגיגה. אבל הבחור ציין לעצמו בירכתי מוחו שכנראה חמיו לעתיד שכח את התקרית המביכה, או שהוא אינו מקשר בין החתן לבין החצוף שבייש אותו ברבים. החתונה נערכה בשמחה מרובה, שבעת ימי המשתה עברו להם בנחת והחיים ציפו לזוג הצעיר מעבר לפינה.

בכל הזמן האמור החתן התלבט מדי יום מחדש: לספר לו או לא לספר? להזדהות ולבקש סליחה, או להישאר בצל ולקוות שהוא לא יודע?... הספקות נגסו בו ללא רחם, והוא החליט שלמען עתיד הבית שהוא מקים, הוא צריך ליטול אחריות, לגשת ולספר את הידוע לו ולבקש סליחה.

החותן לא נראה מופתע כשהחתן הזכיר לו את תקרית המשקפיים. הוא זכר אותה מצוין.

עכשיו היה תורו של החתן להתבלבל: "אתה מזהה אותי?!". החותן השיב לאישור בנימה בטוחה.

"אז"... גמגם החתן הטרי כשהוא סמוק כסלק, "אז איך זה שלקחת אותי לחתן? האם סלחת לי?".

השווער הניד בראשו בפנים חמוצות, והשיב: "לא סלחתי ולא אסלח. אבל הדרך הטובה ביותר לנקמה הייתה לחתן אותך עם הבת שלי. היא תעשה את זה הכי טוב עד מאה ועשרים"...

ה"אור החיים" הקדוש מתרץ את שאלתו באופן פשוט ונפלא (כדאי לראות שם), אבל הוא מוסיף עוד תירוץ בין השיטין, שהוא הנוגע אלינו: משה רבינו הוכיח את הנותרים על חטאי הראשונים לא בשל העבר, אלא דווקא בשל העתיד.

מה שהיה – היה. העיקר הוא להביט קדימה וללמוד ממשוגות העבר, לתקן את ההווה למען העתיד.

* * *

יש המשתמשים בעתיד לצורך נקמה על העבר. שימוש בעבר כמטרה, הוא כמריחת המשחה במקום שבו אירעה החבלה, במקום על הפצע עצמו. מי שמשכיל להשתמש בעבר לצורך העתיד, הוא זה הקונה את עולמו.

בתשעה באב אנו מצרים ומצטערים על חורבן בית המקדש. צער זה אינו צער רק על העבר, כי אם על כך שחסר לנו הבית בהווה. אולם המבט על הגורם המרכזי בעבר לחורבן, שנאת-חינם, יכול לקרב אלינו את העתיד, לו רק נשכיל לתקן.

זהו ביטוי נוסף למנהג לקום מן הרצפה אחר חצות היום בתשעה באב. סיימנו את השימוש בעבר כאבלות. כעת הזמן לקום, ולהתכונן לעתיד טוב יותר באמצעות שיפור המעשים.