מפתחות לחיים: כבוד הזקן

הצטווינו בתורה[1] "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה." אדם הרואה בגוף המפותח ובעוצמה החומרית את עיקר מטרת חייו, מביט בזקן בזלזול. שהרי אדם זה החלש בגופו והצועד לאיטו, חסר עוצמה חומרית. אולם המבין שהגוף אינו אלא מעטפת זמנית לאישיותו האמיתית של האדם, רואה בזקן בעל נסיון החיים העשיר, את האדם המרומם יותר ממנו, והוא מכבד את אישיותו הנבונה.

בנוסף, הכוחות החומריים שבאדם פעילים מאד אצל הצעיר ורגועים יותר אצל הזקן. ובכך מאפשרים לרוחניות הפנימית שבזקן ההולך בדרך ה, להתבטא בעוצמה רבה. וכלשון המהר"ל[2]"...וכמו האדם הזה, כאשר הוא בעיקר ימיו, אינו אלוהי. אבל כאשר הוא בסוף ימיו, נסתלק ממנו כוחות הגשמי עד שהוא אלוהי". לכן הצטווינו בתורה לקום מפני איש השיבה אשר הגיע לגיל שבעים, בהיותו איש מעלה.

לפיכך, גם אדם צעיר אשר זכה לקנות לעצמו את קנין חכמת האמת האלוהית, הלא היא חכמת התורה, נעשה איש מעלה כאדם מתוקן המופלג בשנים ומצוה עלינו לעמוד מפניו. וכלשון ספר החינוך[3] בביאור מצות כבוד אנשי השיבה והחכמים: "והדרת פני זקן, פירשו זכרונם לברכה[4]אין זקן אלא מי שקנה חכמה [כלומר זקן מלשון זה קנה. ומה נקרא קנין בלשון תורת האלהים? רק קנין אמיתי ונצחי. הלא הוא קנין חכמת התורה]. וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן, הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שנותיו". והוסיף לבאר: "משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין[5] שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם [בתורה], הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שנותיו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד".

התלמוד[6] מספר שגדולי החכמים היו נוהגים כבוד רב בזקני הגויים, משום חכמת החיים הכללית שצברו בשנות חייהם. "רבי יוחנן הוה קאי מקמי דסבי ארמאי [היה עומד מלפני זקנים גויים]. אמר, כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני [היה אומר, כמה הרפתקאות המלמדות חכמת חיים עברו עליהם]. רבא מיקם לא קאי, הידור עבד להו [רבא לא היה נוהג לעמוד מפניהם מלוא קומתו, אבל היה מהדרם דרך כבוד]. אביי יהיב ידא לסבי [אביי היה נותן ידו לזקני הגויים לסייעם בהילוכם דרך כבוד]." ומהם ילמד כל אדם לכבד כל אדם מבוגר באשר הוא.

לפנינו מקבץ קצר מהלכות כבוד החכמים ואנשי השיבה, מתוך ספר ההלכה הבסיסי - השלחן ערוך:[7]

• "מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים (ואפי אינו רבו, רק שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו). וכן מצוה לקום מפני שיבה. דהיינו בן שבעים שנה (ואפילו הוא עם הארץ, ובלבד שלא יהיה רשע).

• מאימתי חייב לקום מפניהם, משיגיע לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור מכנגד פניו. ורוכב כמהלך דמי.

• אסור להעצים עיניו ממנו קודם שיגיע לתוך ארבע אמותיו, כדי שלא יצטרך לקום מפניו כשיגיע לתוך ארבע אמותיו.

• אין עומדים מפניהם לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ. דכתיב: תקום והדרת. קימה שיש בה הידור (ודוקא בבית הפנימי של מרחץ, אבל בבית החיצון, עומדים).

• אין בעלי אומניות חייבים לעמוד בפני תלמיד חכם בשעה שעוסקים במלאכתן. ואם הוא עוסק במלאכת אחרים ורוצה להחמיר על עצמו לעמוד מפניו, אינו רשאי.

• אין ראוי לחכם שיטריח על הצבור לכוון לעבור לפניהם שיעמדו מפניו, אלא ילך לו בדרך קצרה, כדי שלא ירבו לעמוד. ואם יוכל להקיף הדרך כדי שלא יעבור לפניהם, זכות הוא לו.

• אפילו חכם שהוא ילד [כלומר, אדם צעיר], עומד בפני הזקן המופלג בזקנה. ואינו חייב לעמוד מלא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן גוי, מהדרים אותו בדברים, ונותנים לו יד לסומכו.

• שני חכמים ושני זקנים, אין אחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו הידור (ואפילו הרב לתלמידו יעשה לו הידור קצת).

• הרואה חכם עובר, אינו עומד עד שיגיע לתוך ארבע אמותיו. וכיון שעבר מלפניו, יושב. ואם הוא רבו מובהק [הגדרת רבו מובהק: שרוב חכמתו באחד מחלקי התורה, ממנו[8]]. עומד מלפניו מלוא עיניו ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו.

• אם הוא מופלג בחכמה, אפילו אינו רבו, דינו כרבו מובהק (מי שהוא גדול הדור ומפורסם בדורו בכך, נקרא מופלג בחכמה).

• אפילו בשעה שהוא עוסק בתורה, צריך לעמוד מפניו.

• חכם, אפילו מופלג בחכמה, רשאי לעמוד בפני מי שהוא בעל מעשים.

• ראה אב בית דין, עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיעבור מלפניו ארבע אמות.

• ראה את הנשיא, עומד מלפניו מלא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו. וכולם שמחלו על כבודם, כבודם מחול. ואף על פי כן מצוה לכבדם ולקום מפניהם קצת.

• כשהנשיא נכנס לבית המדרש, עומדים ואינם יושבים עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורות עומדים מכאן ומכאן, עד שישב במקומו. כשהחכם נכנס, כל שיגיע לו בארבע אמותיו עומד מלפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס במקומו."

בין ניירותיה של זקנה, שמתה בבית החולים בעיר דאנדי שבארצות הברית, מצאה אחת האחיות שיר כתוב בכתב יד צפוף ורועד, המובא כאן בתרגום מילולי.

ראי אותי, אחות

מה את רואה, אחות,

ומה את חושבת בשעה שאת מביטה בי?

אשה זקנה, מיותרת, לא חכמה -

תנועותיה אינן בטוחות, עיניה בוהות.

כשהיא אוכלת, נוזל האוכל מהפה.

כשאת פונה אליה בקול רם מאוד

כדי שתשמע סוף סוף,

היא בכלל לא עונה.

נותנת לך לעשות בה כל מה שאת רוצה.

אינה מתנגדת ואינה משתפת פעולה.

זה מה שאת חושבת, אחות, זה מה שאת רואה?

אם כן, פקחי את עיניך, אחות,

כי את אינך רואה אותי.

אומר לך מי אני:

כשאני יושבת כאן, כל כך בשקט,

קמה לקול הפקודה שלך,

אוכלת בשעה שאת קובעת לי -

אני ילדה בת עשר, עם אב, אם, אחים ואחיות,

המאוהבים כולם אלה באלה.

אני נערה בת שבע עשרה,

החולמת על חתנה שטרם פגשה.

אני כלה בת עשרים

וליבי נצבט בי מגודל הנדרים שאני נודרת.

אני אם צעירה בת עשרים וחמש.

אני בת חמישים -

ילדי כבר הלכו ממני ולידי נשאר רק בעלי.

והגיעו ימי מחשך - ובעלי מת.

עכשיו אני אשה זקנה

והטבע עושה את שלו

מסיבות נעלמות נראים הזקנים כמשוגעים.

הגוף מעוקם, החן נעלם.

אבל בתוך הפגר הזקן הזה עדיין

שוכנת נערה צעירה,

הזוכרת את השמחות ואת הכאב,

את כל עברה -

אני עדיין... אוהבת וחיה.

[1] ויקרא יט, לב.

[2] נצח ישראל, פרק כב. מדיוק לשונו ומהשוואתו שם לעולם הזה בימות המשיח, משמע שכוונתו לתקופת היות הנשמה בגוף ולא רק לאחר פרידתה מן הגוף. עיין שם. 

[3] ספר החינוך, מצוה רנז.

[4] קידושין לב, ב

.[5] שם.

[6] שם לג, א.

[7] שלחן ערוך יורה דעה, סימן רמד.

[8] ראה שלחן ערוך יורה דעה, סימן רמב סעיף ל.