דוד סידון: "החלטתי לחפש את האלוקים והגעתי לבני ברק"

דוד סידון הוא ללא ספק אדם מרתק. תוכלו לפגוש בו בין החורשות באזור יסוד המעלה, שבצפון, כשהוא נראה כחקלאי לכל דבר – מטפל בבעלי חיים, מקים משקים, בונה צימרים ועוסק הרבה בתחומי הנגרות. הוא ואשתו יעל מגדלים שם את חמש בנותיהם בכיף ובאהבה.

קשה להאמין שהאדם שלפנינו, אשר נראה בן קיבוץ לכל דבר, הגיע בכלל מלב תל אביב. קשה גם להאמין שהאמונה היוקדת בו והזכרת המילים "ברוך ה'" בכל משפט שני, אלו דברים שכלל לא הגיעו אצלו מהבית.

"נסעתי לבני ברק כדי לחפש את האלוקים"

"נולדתי בבית חילוני לגמרי", הוא מספר, "תהליך החזרה בתשובה שלי התחיל ברגע אחד. כאשר הכרתי את אשתי שבשונה ממני - הגיעה מבית מסורתי. לאחר תקופה קצרה מאז היכרותנו, הוזמנתי להתארח אצל הוריה בליל שבת. הגעתי והופתעתי. לראשונה בחיי ראיתי שולחן שבת אמתי – כולם ישבו מסביב, קידשו על היין ואכלו ביחד באווירה כל כך חמה ומשפחתית. הרגשתי שגם אני רוצה להיות חלק מזה".

דוד מספר כי במשך ימים ארוכים לאחר מכן הוא שאל את עצמו שוב ושוב: איך ייתכן שמעולם לא זכיתי לשבת מסביב לשולחן שבת? איך הפסדתי את זה? "ניסיתי קצת להתעניין ולשמוע על היהדות, ואז התחלתי להבין שהיא משהו הרבה יותר עמוק, מעבר לישיבה מסביב לשולחן. היו לי הרבה שאלות ולא מצאתי תשובות".

אז מה עשית?

"נסעתי לבני ברק", הוא מפתיע, "חשבתי שאולי שם נמצא האלוקים. הסתובבתי בין החנויות וקניתי ספרים. חיפשתי תשובות בספרים שרכשתי והסתבכתי עוד יותר בתוך עצמי. למזלי, בהשגחה פרטית, זכיתי להכיר באותה תקופה יהודי יקר בשם ברוך פייבלזון. ברוך עזר לי מאוד בתוך כל הבלבול שבו הייתי מצוי, הוא הסביר לי נושאים שונים ואפילו הגיע אליי הביתה למשך שלושה ימים. אני מעריך אותו מאוד. הוא עזב את אשתו וילדיו כדי לצקת קדושה בתוך הבית שלי – ברחוב בן יהודה בתל אביב. הוא הכניס לי אורות לתוך הבית. חלק ניכר מתהליך החזרה בתשובה שלי הוא בזכותו".

"לא העזתי לחבוש כיפה"

בשלב הבא דוד כבר נכבש בקסמי היהדות ולא הייתה מבחינתו דרך חזרה. "כמובן שזה לא היה קל", הוא מדגיש, "בסך הכל היינו תל אביביים שחיים את ההוויה התל אביבית, לא כשוליים אלא במרכז, עם כל מה שמשתמע מזה. הקושי הגדול ביותר מבחינתי היה כששמעתי את התגובות של החברים שסביבי. הן נעו בין 'התחרפנת לגמרי?' לבין 'מה זה השטויות האלו?' והיו גם תגובות קיצוניות עוד יותר. אף אחד לא הסכים לקבל את ההסברים שלי על כך שזה טוב לגוף, לנשמה ולמנוחה שלי. אף אחד לא הבין כשהסברתי שבמשך שנים הרגשתי תמיד שאני מחפש משהו ופתאום מצאתי את הדבר שחיפשתי לאורך כל הדרך. היה חוסר הבנה מוחלט מצד הסביבה.

"באותה תקופה", מוסיף דוד, "הייתי הולך עם ציצית מתחת לחולצה ובלי כיפה, הייתי דתי בעיקר בסתר, לא הייתי מסוגל לחבוש כיפה על הראש ושימשיכו לצחוק עליי. רק אחרי חמש-שש שנים העזתי לדבר בגלוי על כך שאני דתי ושומר מצוות".

ומה נתן לך את הכוח לאורך כל התקופה?

"הקב"ה. הוא זה שנתן לי את הכוח. הרגשתי כל הזמן שיש לי רוח גבית עצומה שממש דוחפת אותי קדימה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי מה זו רוחניות. קלטתי עד כמה שבזמן שאתה עסוק בגשמיות, אתה בעצמך נהיה גשמי ומגושם, ואילו כשאתה רוחני אתה הופך למעודן יותר. כאחד שבמשך כל חייו היה כל כך עסוק בגשמיות וחי בתוך גשמיות, זו הייתה בעיניי הפתעה נהדרת. הרגשתי שהנה, באמת יש אלוקים, והוא מקבל אותי איך שאני וכמו שאני. הוא חיכה לי במשך כל השנים והוא מוכן להמשיך ולחכות לי עוד. כל כך התלהבתי מההרגשה המתוקה הזו, היא עזרה לי לצלוח את כל המכשולים".

ומה עם אשתך?

"אשתי הלכה אחריי, אבל בתחילה היא הייתה עדיין מאופקת. ברוך פייבלזון שליווה אותי הסביר לי שאני לא יכול להאיץ בה להתקדם בקצב שלא מתאים לה ואי אפשר להלביש עליה חליפה שלא במידה שלה. צריך לחכות בסבלנות עד שמידות החליפה יתאימו לה. זה מה שגרם לכך שאחרי זמן מסוים האטתי את הקצב וחיכיתי לה כדי שנלך יד ביד. עד היום אנחנו צועדים יחד, בהערכה גדולה".

כמו לגור בצימר

באותה תקופה גם התרחבה המשפחה הקטנה. דוד מספר על כך שנולדה להם בתם הבכורה – שירה, ומעט אחריה נולדה גם הבת השנייה - רוני אדל. "באותם ימים עברנו ממרכז העיר לרמת אביב, שם חשבנו שיהיה נוח יותר לגדל ילדים, אבל התחלנו להרגיש שהעיר סוגרת עלינו ולא מתאימה לנו. חיפשנו מקום שקט בו יהיה לנו יישוב הדעת ונוכל לגדל את ילדינו בנחת. זה מה שהוביל אותנו לנסוע לצפון כדי לגשש ולבדוק את האפשרות להתגורר בפריפריה".

כבר בנסיעה הראשונה לצפון הייתה להם סייעתא דשמיא גדולה. "הגענו לתחנת דלק", הוא נזכר, "עצרנו לתדלק ואז ראינו שדרת עצים. שאלתי את האנשים: 'מה יש כאן?' ואמרו לי: 'זה יסוד המעלה'. כשירדנו במורד הכביש גילינו את היישוב שנמצא בתוך עמק מדהים עם נוף אינסופי. לא התלבטנו כלל, היה ברור לנו שאנו מעוניינים לגור בו".

בתחילה, מספר דוד שהם שכרו בית במשך חודש, אך מהר מאוד הם הבינו שברצונם להתגורר במקום בקביעות והם רכשו קרקע והקימו בית. "עשינו את זה ממש באופן מידי, הכי מהר שיכולנו וכך התמקמנו ביישוב. כיום אנו מגדלים כאן את חמש בנותינו ומאושרים מאוד ברוך ה'. לכל אחת מהילדות יש זוג אופניים והן נוסעות לגנים ולבתי הספר שנמצאים במרחק הליכה. יש לנו שטח ענק, יש פינת חי גדולה, מדשאות, בריכת דגים ובריכת שחייה וכיף לנו. יש לנו כאן הכל, זה כמו לגור בתוך צימר בסוף שבוע ארוך שאף פעם לא נגמר...".

אשתו של דוד, יעל, היא רואת חשבון במקצועה ועובדת במקום ואילו דוד עוסק בעבודות עץ. הוא בונה פרגולות, בתי עץ, צימרים ועוד. והוא גם מקדיש את זמנו לדבר מה נוסף. "אני משתדל למנוע כמה שיותר מקרים של צער בעלי חיים", הוא אומר.

למה הכוונה?

"מאז שחזרתי בתשובה התפתחה אצלי חמלה מיוחדת כלפי כל בעל חיים. ראיתי כל הזמן עד כמה שהקב"ה רחמן והרגשתי שמוטל עליי להידבק במידות שלו. הקב"ה מרחם על כל ברייה וברייה, וגם אני לא יכול להתעלם מזה. זה הוביל לכך שאני מגדל בבית כלבים שהגיעו מהרחוב, גור חתולים שלא ידוע היכן אמא שלו, וגם הרבה מאוד תרנגולות. מדובר בתרנגולות מבוגרות שתפוקת הטלת הביצים שלהן ירדה. גיליתי לצערי שבלולים הגדולים ברחבי הארץ מגדלים את התרנגולות במשך שנה וחצי בלבד. לאחר מכן, כשרואים שהן מטילות פחות ביצים, מחשמלים אותן למוות ומזמינים משאית מיוחדת שתשליך אותן לפח. אפילו לא מתאמצים כדי להכין מהן אוכל לבעלי חיים. כשהבנתי שזהו המצב זה מאוד כאב לי ונגע לליבי באופן אישי. הרגשתי שיש כאן ניצול לא הוגן. אז החלטתי להתגייס ולהרים את הכפפה כדי להקים לתרנגולות הללו מעין פנסיון. אני מתכנן לבנות לול ענק שיהיה מיועד לתרנגולות שסיימו את תפקידן אך רוצות להזדקן בכבוד.

"יש לי כבר שטח של ארבעה דונם", הוא מוסיף, "יש לי מקום עם סככה וכעת נותר לי להקים את הלול ולשם כך גם פניתי לגיוס המונים. התרנגולת הללו יכולות לחיות בממוצע עוד כשבע שנים, זו לא חובה לעזור להן?"