"אמא תמיד סיפרה לי שבילדותה היא ברחה מאנשים שרצו להרוג אותה. לא הבנתי למה"

ספרים רבים, מסעירים ומרגשים, נכתבו עד היום על ידי ניצולי שואה. אבל בסיפור כמו סיפורה של מאלה קצנברג טרם נתקלתי – וסביר שגם אתם לא.

מאלה שרדה את השואה – אבל מעולם לא היתה במחנות ההשמדה. היא גם לא ניצלה בזכות חסיד אומות העולם שלקח אותה תחת חסותו. מאלה, בניסים גלויים ובליווי של חתולה אותה כינתה 'מלאך', הצליחה להעביר את שנות מלחמת העולם השנייה בפולין ובגרמניה כשהיא מתחזה לפולניה נוצרייה. ועל אף שעיניה התכולות ושיערה הבלונדי סייעו לה בהתחזות הזו, סייעו לה יותר תושייתה, אומץ ליבה, ואמונתה הבלתי מעורערת.

קריאה בספר נותנת משמעות חדשה לביטוי 'בנשימה עצורה': הנה מאלה מתארחת ליום אצל זוג קשישים גויים טובי לב – ואז רואה לפתע את הגסטאפו מתקרב אל ביתם: מישהו הלשין. היא נמלטת. מרחוק שומעת את היריות.

והנה שוב מאלה, מחכה בתור של נערות המבקשות לעבוד בגרמניה. הן מתבקשות להראות מסמכים מזהים, ולה – אין. היא מזהה נערה יהודייה אחרת, מסתודדת איתה, ושומעת ממנה את הפתרון שמצאה הנערה השנייה לעצמה: לומר שהגיעה מעיירה פולנית אותה שרפו הגרמנים עד היסוד, ולפיכך אין לה מסמכים. מאלה מאמצת אותה אסטרטגיה. שתיהן מקבלות תעודות זיהוי חדשות שמונפקות עבורן, אבל זמן קצר לאחר מכן היא רואה את הנערה השנייה מובלת בידי שוטרים. מישהו הלשין...

מאלה שרדה, ונסעה לגרמניה.

ממש בדרך לגרמניה מזהה אותה 'חברת' ילדות נוצרייה ומאיימת שתסגיר אותה אם לא תיתן לה את מעיל הפרווה שלה. למאלה אין מעיל אחר, והקור – קור אימים. היא משיבה מלחמה, צועקת עליה: 'את משוגעת'. מדווחת לשוטרים הבאים לעצור אותה שזו הנערה השנייה שוודאי יהודייה, לא היא. הן נלקחות לחקירה. בסופו של דבר? המפקד הנאצי מחליט כי המלשינה שחורת-השיער נראית יהודייה. מאלה? יש לשלוח אותה לדרכה בשלום. וכך קורה.

מאלה קצנברג ובעלה בצעירותם

כשהיא עובדת בגרמניה, היא מודעת לחשדות סביבה. היא מעמידה פנים שאינה דוברת גרמנית, היא מנסה לשמור על כשרות מינימלית. היא מבינה לבסוף שהעובדה שאינה מקבלת מכתבים מחשידה אותה, וכך היא מתיישבת לכתוב מכתב מזויף בשם שכנה פולניה שנשלחה על ידי הגרמנים למחנה מעצר. היא כותבת לילדיה של השכנה כי כתב ידה השתנה שכן היא כותבת ביד שמאל בגלל פציעה. המשפחה מאמינה ומתחילה להשיב מכתבים ל'אמא היקרה'. וכך מפסיקים הסובבים אותה לחשוד. שוב, היא שורדת.

אם לחתול יש תשע נשמות, למאלה של ימי המלחמה, כך נראה, היו תשעים ותשע.

"את הסיפורים המופלאים של אמא הכרתי עוד מהילדות", מספרת בלה, ביתה הצעירה ביותר של מלה. "כל ליל שבת אחרי הדלקת נרות הייתי מביאה חברות הביתה ואמא היתה מספרת לנו סיפורים מזמן המלחמה. הסיפורים ריתקו אותנו, אבל אף פעם לא ידעתי את כל השתלשלות המאורעות הכרונולוגית שעברה על אמא בשואה – עד שהיא החליטה לכתוב את הספר. זה היה בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. אמא הרגישה אז שיש לה סוף סוף את הזמן והכוח המנטאלי לכתיבת הספר".

פרומצ'י, בת אחרת של מאלה המבוגרת ב-11 שנים מבלה, זוכרת אחרת את הסיפורים של אמא. "כשאמא גידלה אותי היא עדיין היתה עמוק בטראומה. הרבה פעמים, כשהייתי ילדה, היא סיפרה לי הפחד שלה, על כך שאנשים רדפו אחריה וביקשו להרוג אותה. אני, בתור ילדה, לא הבנתי: אמא, למה לא הלכת לשוטר ואמרת שרודפים אחריך? והיא ענתה לי בדמעות: יקירתי, השוטר היה הורג אותי בעצמו...

"אמא לא היתה מניצולי השואה ששתקו. היא הגיעה לאנגליה כשרק בגדיה לעורה אחרי המלחמה, והיה חשוב לה מאד שנדע מאיפה היא הגיעה, שנשמע על ההורים שלה ועל הילדות שלה. אבל במיוחד אני זוכרת את הסיפורים על הפחד".

איך הגבתן להחלטה שלה לכתוב ספר?

בלה: "אני הייתי נרגשת מאד. רציתי שיהיה לי את הסיפור המלא של אמא, עם כל סדר המאורעות".

פרומצ'י: "אמא לא יכלה שלא לכתוב את הספר הזה, אבל היא שילמה על זה מחיר. תמיד היא היתה אישה שחיה בהווה, אבל כשהיא כתבה את הספר היא ממש חיה מחדש את העבר. גם אחרי שהיא סיימה את הכתיבה, היא לא חזרה לעצמה. חלק ממנה תמיד נשאר בעבר, בעצב – על אף שהיא שאבה שמחה גדולה מכך שהספר יצא וחיזק אנשים רבים".

הספר

בשלב זה, בלה מבקשת להקריא את ההקדשה שכתבה לה אמה על העותק שנתנה לה: "בבקשה תקראי את הספר בשמחה גדולה ולא בעצב, בבקשה תהיי בין כל הקוראים הרבים ששמחים שאני חיה!"

כשיצא הספר באנגלית בשנת 1994, הוא הפך במהירות לרב מכר. מאלה החלה מקבלת מכתבים מכל ארצות הברית ואנגליה, והיו ימים שבהם היא 'התלוננה' על כך שלא הספיקה לעשות דבר בבית בשל כמות הטלפונים שקיבלה. אנשים שלחו מסרים נפעמים לא רק על אומץ ליבה של מאלה בתקופת המלחמה, אלא בעיקר על היצמדותה העיקשת ליהדותה.

הספר מספר איך, כשהגיעה לאנגליה אחרי המלחמה, אמא שלכן עדיין התעקשה לשהות רק בבית חרדי וסרבה להצעות אימוץ אוהבות של משפחות שלא היו דתיות מספיק. איך אתן מסבירות את זה?"

"גם בשבילי זו הנקודה המיוחדת ביותר בסיפור שלה", אומרת בלה. "העובדה שאחרי כל מה שעברה אמא נותרה נחושה להקים בית שבו תעתיק את האידישקייט שראתה בביתה שלה. היא אפילו לא למדה בבית יעקב, אבל המסורה עברה מאם לבת במשך דורות של משפחות יהודיות, ואמא נצרה בליבה את מה שלמדה מאימה. היא גם סיפרה לנו תמיד איך סבא שלה הנוטה למות, כשנפרד ממנה לפני שברחה אל היערות, אמר לה: 'מאלה, תזכרי תמיד שאת יהודיה'".

"איך היא היתה מסיימת את הסיפור הזה? 'ובאמת, תמיד זכרתי את זה'..."

על אף שהספר יצא לאור באנגלית ב-1994, הגרסה העברית, 'לא לבד', יצאה לאור רק לפני מספר חודשים, בהוצאת פלדהיים.

 "אמא תמיד אמרה שהיא רוצה להוציא גם בעברית, אבל אנחנו היינו עסוקים מאד בגידול ילדים ולה כבר לא היה הכוח הנפשי להשקיע בהוצאה בעברית", אומרת בלה. "מי שהפך את החלום הזה למציאות הוא הבן הגדול שלי, אברהם חיים וורמברג, שגר בירושלים. במשך חמש שנים הוא ניהל משא ומתן עם המו"ל באנגלית כדי לקבל אישור כתוב שהם מוותרים על זכויות התרגום. וכשקיבלנו את האישור, הוא הציע את הספר למנדי פלדהיים שאיתו הוא עובד".

עכשיו, אומרות הבנות, הן מתחילות לקבל מסרים נרגשים מקוראים בעברית. דבר אחד שמשותף לכל המסרים? אי אפשר להניח את הספר מהיד אחרי שמתחילים אותו.

"הספר הזה הפך לתופעה", מסכמת בלה. "ההורים שלי נמצאים שניהם היום בבית אבות, וסובלים מאלצהיימר ומחלות נוספות. אבל כל צוות בית האבות קרא את הספר של אמא, ואפילו המטפלות הרומניות ביקשו מאיתנו לתרגם להן קטעים – כמו כל אחד אחר שנתקל בספר, גם הן חושבות שהספר הוא משהו מיוחד".

והספר הוא כזה, כמובן, בגלל האישה המיוחדת שכתבה אותו.

בני משפחתה של מאלה קצבורג מבקשים מהקוראים להתפלל לרפואה שלמה שלה ושלה בעלה: מלי מלכה בת פרומט ויעקב מאיר בן דבורה