ילדי סלומון בראיון ייחודי: "את הביחד, האהבה, שום מחבל לא יוכל לקחת ממני לעולם"

בראיון שהעניקו ילדי משפחת סלומון: רחלי מנזלי, אורית מרכוס ושמואל סלומון, יחד עם מיכל, אלמנתו של אלעד ל'ישראל השבוע', הם מאירים צדדים מופלאים בדמותם של הנרצחים הי"ד.

יש להם הרבה מה לספר על אביהם נעים ההליכות והשמח, על אחיהם הנדיב והנפלא, שתרם מח עצם לאחותו, ועל אחותם, המורה המסורה, הדודה האוהבת לאחייניה.

יוסי סלומון היה בנם של ניצולי שואה מהעיר דז' שברומניה. אביו איבד אישה וארבעה ילדים במחנות ההשמדה, ואחרי המלחמה נישא בשנית, לבת דודתו. יוסי הוא בכורו במשפחה החדשה. "שלוש פעמים בשבוע נסע אבא לירושלים ללמוד תורה", מספרים הילדים. "בשאר הזמן לימד את עצמו ליהנות מהנועם השלו של ימי הגמלאות. את זיכרונותיו מהילדות ברומניה של אחרי המלחמה החל להעלות על הכתב, לבקשת ילדיו".

חמישה ילדים למשפחת סלומון: חיה הבכורה (46), אורית מרכוס (43), רחלי מנזלי (40), אלעד (36) ושמואל (31).

חיה הבכורה, בת 46 בהירצחה, היתה מורה מוערכת לכיתות א'־ב'. בשנים האחרונות לימדה בבית הספר הממלכתי-דתי 'נועם המאירי' בלוד. חיה נרצחה כרווקה. בית הספר היה מרכז עולמה. תלמידותיה היו לה כבנות. הורי התלמידות מספרים על אישיות חמה ומסורה. את אחייניה אהבה כילדיה שלה.

קשר מיוחד היה בין האחים. כאשר היה אלעד בן 16, לפני 20 שנה, חלתה אורית בלוקמיה, ואלעד תרם לה מח עצם. מאז החיבור ביניהם היה עמוק, עוצמתי.

כשהאח הצעיר, שמואל, מספר על כיסא הבטיחות שקנתה חיה לתינוק החדש שלו, שנולד אל תוך הטרגדיה, הוא פורץ בבכי. "היא קנתה את הכיסא הכי טוב שיש, שיהיה בטוח, שלא יאונה לו כל רע".

הם מספרים על אביהם, שהקרין בדרכו חום ואהבה. "אבא היה מופנם, הרגש יצא ממנו לא במלל אלא בהליכות, בדאגה שלו אלינו, במגע גוף", מספרת אורית. "מעולם לא שמענו אותו אומר 'לא' כשביקשו ממנו עזרה", מוסיפה רחלי.

יוסי היה דמות משמעותית ביישוב הקהילתי ושימש גבאי המניין הראשון בבית הכנסת. בכל שבת תרם את המצרכים לקידוש. בשמחות היה מסתובב עם בקבוק שתייה חריפה ומחלק לכולם. "כשהרופאים אסרו עליו לשתות, היה מרים עם החוגגים כוס מים, רק כדי להשתתף בשמחה", מספר שמואל על אביו האהוב.

מיכל, אלמנתו של אלעד, מנהלת חברת ביטוח של עובדים זרים. אם לחמישה ילדים, לביאה קשוחה שבאומץ ושליטה עצמית הצילה את חייה וחיי ילדיה. חבריה לעבודה אומרים שלא הופתעו כששמעו כיצד תפקדה בליל הטבח הנורא.

"תמיד היה לו חיוך על השפתיים. הוא היה המשענת שלי", מספרת מיכל על אלעד. "איבדתי אמא לפני שנתיים, עברנו יחד דברים קשים, והוא היה שם כדי לעשות אותי מאושרת, לתת לי אישור על מה שאני. הוא אהב את החיים, אהב חברים.

"היה באלעד ילד נצחי. כשקנינו ערכת לגו ענקית לאחד הילדים, המוכרת שאלה בשביל מי זה, ושנינו חייכנו כי היה לנו ברור שזה בעצם בשביל אלעד. קיבלנו עכשיו, בשבעה, תרומה של משחקים בשביל הילדים. ראיתי את החבילות וחשבתי שאם אלעד היה בחיים, אין סיכוי שהן היו נשארות סגורות יותר מדקה".

בשמונת החודשים האחרונים, עם תום חופשת הלידה של מיכל, שהה אלעד בבית והעביר שעות רבות עם הילדים. לפני שבועיים התחיל עבודה חדשה.

גבורת הנרצחים: חיה צרחה כדי להזעיק עזרה, אלעד נאבק במחבל

בסוף סעודת השבת וברכת המזון שיחקו שלושת הנכדים הגדולים בסלון בקליקס. אבינעם, בן 10 וחצי, עולה לכיתה ה'; רעות בת 9, עולה לכיתה ד'; ואמיתי בן ה־5. בקומה העליונה ישנו התאומים אריאל-זיו ואבישי-לביא, בני שנה וחודש. "בסוף הארוחה הילדים ישבו בסביבתי, משחקים. לא הספקתי לקרוא בעיתון והדלת נפתחה. זה יישוב קהילתי, משפחה אחת גדולה - ובכל זאת הופתעתי שמישהו נכנס בלי לדפוק".

המחבל, שצפה בבית דרך חלון המטבח וידע שנמצאים בו שלושה אנשים, נכנס פנימה ופנה מיד ימינה, לעבר המטבח. הוא היה בגבו אל הסלון, שם ישבו מיכל וילדיה. כשהדלת נפתחה ודרכה נכנס אדם בחולצה לבנה ומכנסיים כחולים, חשבו שזהו ראשון האורחים. הוא אחז בסכין ארוכה. חיה נדקרה על סף הדלת. היא ברחה החוצה להזעיק עזרה, צועקת בכוחותיה האחרונים - בזכות צעקותיה יצא ע', לוחם עוקץ, מהבית שממול, שנטרל את המחבל בירייה דרך חלון המטבח.

עוד לפני שזעקה חיה לעזרה, הספיק המחבל לפגוע בשאר בני הבית. טובה ניצלה בנס כאשר התכופפה והסכין ניחתה בגבה. יוסי עמד ליד תנור האפייה. המחבל הלם בו בכמה דקירות מהירות עד שנפל. אלעד התעשת מיד והתנפל על המחבל. הוא נהם כארי, סיפרה טובה לילדיה, תפס את המחבל בכתפיו, נאבק בו, תקף אותו כמה פעמים. כשהמחבל הפיל אותו ארצה, אלעד הפצוע התרומם שוב כדי להילחם בו.

"כל אחד היה גיבור בדרך שלו. חיה שצרחה כדי להזעיק עזרה; אבא שלי, שאני מאמין שנאבק; מיכל שעלתה למעלה עם הילדים; אלעד, שהתעמת עם המחבל בגבורה", אומר שמואל בכאב. "אני מצטער שלא הייתי שם, לעזור לאלעד להיאבק במחבל".

מיכל תפקדה בקור רוח מצמרר, כשכל חושיה דרוכים להצלת הילדים: "הכנסתי את שלושתם לחדר שבו ישנו התאומים. לא מצאתי את המפתח אז נשענתי על הדלת והחזקתי חזק את הידית. הילדים התחילו לבכות, אמרתי להם שעכשיו אנחנו בשקט. הם הבינו.

"אחרי שהשתרר שקט, פתחתי את דלת החדר. לקחתי את הסלולרי שלי מחדר אחר, חזרתי לילדים וחייגתי 100 למשטרה. דיווחתי שהיה פיגוע דקירה בנווה צוף. לא יכולתי לתת כתובת, כי ביישוב קטן אין רחובות ומספרי בתים. כעסתי כשהמוקדנית התעקשה שאתן לה כתובת. אני חושבת שצעקתי ולחשתי באותו הזמן. לחשתי מפחד שהמחבל בבית, וצעקתי כי הכל היה סוער. כשפתחתי שוב את הדלת ראיתי את אבא של ע', החייל שנטרל את המחבל, עם אקדח ביד. הבנתי שיש שליטה במצב.

"חיה נעלמה לי. את יוסי ראיתי רק בפלג הגוף התחתון, שוכב במטבח. את אלעד ראיתי שוכב בכניסה למטבח. הבנתי שהוא נלחם על הילדים. לא היה בו שום צד וולגרי או מתלהם אבל כשהוא רצה משהו, הוא ידע לעמוד על שלו, עד הסוף.

מיכל מספרת על ההסכם הבלתי כתוב שלה עם אלעד. "אני יודעת שראה אותנו רצים למעלה, וידע שהתפקיד שלו זה לעשות הכל כדי לעכב את המחבל", היא בטוחה. "ראיתי אותו נושם נשימות אחרונות, והשתוקקתי לגעת בו ולחבק אותו, אבל ידעתי שאם אעשה את זה לא אוכל לחזור למעלה לילדים: היתה לי שמלה בהירה, ואלעד היה כולו מגואל בדם. עשיתי ויתור באותו הרגע לטובת מטרה גדולה וחשובה יותר, אבל עדיין ויתור. וזה ילווה אותי כל החיים".

"נשארו לי חמש מתנות, שכל אחת מהן עולם ומלואו"

"הפנים שלו היו מופנות אלי. הוא נשם שלוש נשימות ואז לא זז יותר. יכול להיות שרצה לראות שאני בסדר, ואז שחרר, כשהוא יודע שאת המשימה שלו להגן עלינו - ביצע. עליתי בחזרה לילדים. נכנסו המון אנשים מהיישוב, מגישי עזרה ראשונה, אנשים שבאו לסייע".

את מיכל והילדים פינו לבית המשפחה השכנה. רק בשלוש לפנות בוקר הצליחה מיכל להשכיב את הילדים לישון, לכמה שעות. בבוקר סיפרה להם על מות אביהם הגיבור.

"אני לא מרגישה גיבורה. עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות. במשך כל האירוע וכל הלילה שאחריו דמעה אחת לא ירדה לי. החלטתי שאני לא בוכה, בשביל הילדים, שאני לא מתפרקת. בשבת בבוקר, כשסיפרתי להם, בכיתי יחד איתם. אמרתי להם שהם לא לבד, שאנחנו יחד בסיפור הזה.

מיכל מציינת כי אין בה כל מחשבות שליליות על המחבל או על המצב שאליהם נקלעה המשפחה בעל כורחם, וכי היא לא מתכוונת ליפול למחשבות שיחלישו אותם מלבד לדאוג למשפחתה, גם אם אלעד איננו, "את הכוחות שלי אני כרגע מנתבת לטובת המשפחה שלי. לטובת הילדים הקטנים שלנו.  לא למחשבות שליליות".

"בלילה שבין ראשון לשני החלטתי שאני ישנה עם הילדים בבית שלנו. מאז אני מרשה לעצמי להתפרק. לחזור הביתה ולראות את התיק שלו, את הדברים הקטנים שלו, בא לי לצעוק, 'מי יוריד את הזבל עכשיו? מי יהיה איתי?'

"הרבה בכי היה היום", מספרת מיכל. יש שאלות של 'איפה אבא?' והרבה משפטי 'אני רוצה את אבא'. את התוצאה אנחנו לא יכולים לשנות. קשה לי להאמין שאני ממשיכה את המסע הזה בלי אלעד. אבל יש בי כוחות. אלעד השאיר לי חמש מתנות שכל אחד ואחת מהם - עולם ומלואו. בכל אחד ואחת מהם אני רואה את אלעד.

"ועדיין, הוא כל כך חסר לי. עדיין אני מחפשת את ההנהון שלו. הוא תמיד היה אומר, 'תחליטי את. תעשי מה שאת חושבת', ותמיד חיכה לשמוע כדי לומר לי 'מצוין'. זה חסר לי. אבל אני גם יודעת שאת החברות הזו, הביחד, האהבה, שום מחבל לא יוכל לקחת ממני לעולם".