"המחלה נעלמה כלא היתה", הודיע הרופא בפליאה

מסופר על ילד שגדל בבית נוקשה בו לא מדברים על רגשות.

גדל הילד והפך לאדם קר מזג, כשציניות עוקצנית מלווה את דיבורו.

אותו אדם זכה בחסדי שמיים להינשא ולהביא בנים ובנות,

וכאמור גם מבני ביתו לא חסך את השוט המצליפה של שבט לשונו.

מילות אהבה ותחושות של קירבה הדירו רגליהם מביתו ומליבו,

ומכיוון שכך, גם לרגשותיהם של אנשים אחרים כלל לא היה בעיניו ערך.

הסתכסך האיש עם שכניו, מכריו, "חבריו" לעבודה ובעצם עם מי לא...

על כן אשתו וילדיו סבלו בדידות וביזיונות, אך צעדו לצדו לאורך כל הדרך.

יום אחד ערך מיודענו בדיקות, עקב כאבים ומיחושים שטרדו את מנוחתו,

וכעבור זמן קצר הזעיקוֹ הרופא להגיע בבהילות לבית הרפואה.

עולמו של האיש חשך עליו כשהבין שמחלה איומה תקפה אותו,

בן רגע הבין שהחמיץ את חייו במרירות, ובאחת התנפצה הבועה.

החל מיודענו לערוך חשבון נפש אמיתי ולהכות על חטאיו,

והרי הקב"ה הרעיף עליו כ"כ הרבה טוב, אותו לא ידע להעריך.

מבלי לומר דבר לבני משפחתו, החל לשנות את דרכיו.

התקרב לילדיו, שימח את אשתו, השלים עם מכריו, ובזו הדרך המשיך.

לפתע החיים קיבלו גוונים צבעוניים ומשמעות כה גדולה,

המרוץ נגד שעון החול האוזל, הביא אותו להתייגע ע"מ לתקן את שקלקל.

חייו וחיי משפחתו השתנו ללא היכר והתמלאו בהילה ובגילה.

לפתע הבינו את גודל החשכה בה חיו, ואור גדול בחייהם התקבל.

כעבור מספר חודשים ביקש האיש  לדעת כיצד ניתן להאריך את חייו,

בדיקות חוזרות נערכו ושוב הוזעק בבהילות למרפאה.

החליף הרופא צבעים והישיר מבט הישר אל תוך עיניו.

"המחלה נעלמה כלא הייתה", הודיע בפליאה.

עד כאן המשל... והנמשל הוא שאיננו מבינים מה הפסדנו, ומה יקרים חיינו,

איננו מבינים את כל מה שהחמצנו בעבר, על מה מוותרים בהווה, ומה יהא בעתידנו.

אף שהקב"ה משפיע עלינו שפע רב, ורוצה בטובתנו, איננו פוקחים עיננו.

וחמור מכל הוא שאיננו מתפללים על עצמנו, או מכלכלים את דרכינו ומעשינו.

והנה תשעה באב מגיע וגורם לרבים להתנועע באי נעימות,

מצד אחד צריך להתאבל, ומצד שני הלב לא באמת מרגיש.

בין הנשמה המבקשת לזכור, והגוף הנוטה לשכוח נוצר עימות,

"העיקר שיעבור היום המעיק", מבקש היצר הרע את המסר להכחיש.

זהו ביתנו שחָרֵב... אל בית המקדש מתגעגעת נשמתנו,

נשמה גלמודה שכ"כ מחכה ומצפה להתייחד כבר עם אהובה.

ולצערנו כבר התרגלנו לכל הסבל והמרירות שממלאים את ישותנו,

ושכחנו לזכור, שאפשר אחרת, ובית המקדש הינו התממשות האהבה.

אז כשנשב על הרצפה ונתאבל, כאותו אדם שקיבל בשורה מרה,

עלינו לזכור שזה לא רק על מה שהיה לפני אלפי שנים וכבר איננו.

כי לגלות יצאנו, וטלטלות רבות חווינו ועודנו עוברים, מאז אותו חורבן נורא.

והלב הדואב שואל  מתי כבר יזכה לשוב ולברך ברכת "שהחיינו".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו" אומרים חכמים,

אז ברגעי התענית וההספד נזכור שאושרנו וגאולתנו תלויים בבניין המחודש.

ולא, איננו רוצים לקבל עוד בשורה מרה, כדי להבין כמה יקרים הם החיים,

אלא להקדים תרופה למכה, ולראות את היופי שבכל רגע של קיום מוגש.

הצער שבוקע מנשמת הלב הפועם, מתחנן ומשווע להשיב עטרה ליושנה, 

אז אם רק נחבור כולנו באהבה "כאיש אחד בלב אחד", בוודאי נזכה להמתקה.

ואתה ריבונו של עולם, אבינו מלכנו, תאמר "די" לצרותינו כי קשה עלינו ההמתנה!!!

ומצפים שכבר תהפוך האבל לחג של גאולה, וממילא נגילה ונשמחה בך ובתורתך המתוקה.

נתראה כולנו בבית המקדש, בגאולה השלמה, תיכף ומיד!

ממני הקטנה,

חגית אמאייב

חגית אמאייב הנה יועצת בכירה מטעם מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה - 073-222-1310 או במייל shimonb@htv.co.il