אני בוכה על הבית שלי. אני אגואיסטית!

כשכולם מבכים על חורבן בית המקדש,
אותו בית שנחרב לפני כ-2000 שנה,
יושבים על הרצפה, קוראים קינות יום בשנה,
"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה״,
יסלח לי אלוקים ותסלחו לי אתם,
אני לא בוכה על הבית הזה!

אני אגואיסטית.
אני בוכה על הבית שלי!
שכל יום שלא נבנה, כאילו נחרב.
בינתיים בונה מבצר של עצב וכאב, תעתועי שווא, צפיות אכזבות וצלקות,
שרה קינות על כמיהה לבית חם וטוב, ערגה לאהבה.

אני אגואיסטית.
שבוכה לא כי חרב הבית של ה׳,
אלא כי לא נבנה הבית שלי!
ומסביב בתים נבנים בהינף יד,
ובאותה היד נחרבים.
אלה מחרבים ביתם בידם ובוכים,
ואלה בוכים שלא נבנה ביתם!
וה׳?
ה׳ בוכה עם כולם, גם עליו וגם על בניו.

אני אגואיסטית.
אני בוכה על הבת של ה׳ 
שעוברת בין אנשי העם עייפה וכואבת,
מסתובבת בשווקים, ברחובות, תרה בין כל הנשמות,
מבקשת את שאהבה נפשה,
שנפשו תאהב אותה,
כן, אותה!
ולא שיאהב את עצמו יותר דרכה.
כמעט שמצאתי, ככה חשבתי.
לתעתוע, לשקר, לסבל, לכאב, לאכזבה – קראתי אהבה.

אני אגואיסטית.
שלא רוצה לבנות בית מקרטון,
רוצה בית מבטון!
בית שלא יחרב,
בית שיגדל ויתעצם!
בית שיעמוד איתן מול אתגרי החיים והזמן.
בית שיאיר באור יקרות, כי ה׳ שם דר.
בית מלא שמחה ואהבה.

אבא –
אני, הבת האגואיסטית שלך, בוכה!
רוצה מישו שיראה אותה כמו שאתה.
רוצה לאהוב, ולהיות נאהבת בחזרה. 
אהבת נצח!
לא אהבה שמשאירה כאב לנצח.
אהבה טהורה,
כמו האהבה שלך אלי, ושלי אליך חזרה.

אני אגואיסטית.
משננת לעצמי ללא הפסקה, ומאמינה שהכל לטובה.
״הכי חשוך לפני השחר״.
משוועת אל השחר, אל האורה,
אבל נמצאת בחשכה גמורה.
וכל פעם שירדתי שאולה והאמנתי שדי, זהו, הנה עולה השחר, הנה האור –
הגיעה חשכה גדולה עוד יותר.
כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים.
אבא – תאיר לי את הנשמה, את השמיים, את החיים!

אני אגואיסטית.
אני רוצה לבנות את הבית שלי,
שתהיה עוד אבן בבית שלך.
אבא – אפילו בהסתרה, שבתוך ההסתרה,
מאמינה באמונה שלמה!
מבכה, כואבת, אוהבת ומאמינה.

לרכישת ספריה של אודליה ארביב, הקליקו כאן.