הרב יצחק יוסף לפרשת ואתחנן: הנאה ממעשה שבת

הקדמה לדין הנאה ממעשה שבת

א. בענין הנאה ממעשה שבת, ביארנו בשיעורים הקודמים שמי שבישל בשבת, אם עשה כן במזיד, התבשיל אסור עליו עולמית, ואסור לאחרים עד מוצאי שבת. ואם בישל בשוגג, התבשיל אסור עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת התבשיל מותר מיד בין לו בין לאחרים, ואין צורך להמתין 'בכדי שיעשו'. וזה כדעת רבי יהודה, ואף על פי שהיה מקום לפסוק כדעת רבי מאיר, אבל כיון דנפישי עמי ארצות גבן, יש אצלנו עמי ארצות שעלולים להקל יותר, לכן מחמירים ופוסקים כדעת רבי יהודה.

מעשה שבת דרבנן

ב. וכן ביארנו שאיסור זה הוא מדרבנן, כי בתורה נאמר (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם", ודרשו חז"ל היא - השבת - קודש ואין מעשיה קודש, אלא שקנסו אותו חכמים שלא יהנה ממה שנעשה בשבת באיסור.

איסור השנוי במחלוקת

ג. ומכיון שמעשה שבת אסור מדרבנן, כתב הפרי מגדים (סי' שיח א"א סק"י) והובא במשנה ברורה (סימן שיח סק"ב) שאם עשה דבר שיש בו מחלוקת, אפילו שנפסקה הלכה לאסור, מכל מקום בדיעבד מותר ליהנות ממנו, כיון שספק דרבנן להקל. וכן כתב המגן אברהם (ס"ס רנד) בהלכות שהייה והטמנה, שאם הניח תבשיל על גבי אש גלויה באופן האסור, אסור ליהנות מהתבשיל בשבת, אבל בדבר שיש בו מחלוקת, כגון לגבי מי שהניח בשר בתנור מכוסה, למרות שלכתחילה אוסרים להניח בתנור, אבל מכיון שיש מתירים לכתחילה, בדיעבד מותר בהנאה.

הקדיח תבשילו

ד. דוגמא נוספת, בענין מי שהשכים בבוקר ורואה שהקדיח תבשילו, רואה שנגמרו המים בחמין וחושש שישרף לו לגמרי ורוצה להציל את החמין, האם מותר לו להוסיף מים מהמיחם לתוך התבשיל? לדעת מרן השלחן ערוך (סימן רנג סעיף ד) אסור לעשות כן. והאשכנזים נוהגים כדעת הרמ"א (סימן רנג סעיף ב, וסימן שיח סעיף טו) להקל בזה. מה הדין מי שעבר על דברי מרן והוסיף מים לחמין, אולי הוא שמע שיש הנוהגים כך וחשב שכך ההלכה, האם מותר לו לאכול מהתבשיל?

שני טעמים לאסור

ה. מרן הבית יוסף (סימן רנג) הביא את מקור האיסור לערות מים לתבשיל, מדברי רבינו יונה (באגרת התשובה יום ה כלל א סימן ג), כיון שלפעמים המים שמוסיפים לחמין אינם בחום שהיד סולדת בהם, ובקדרה הם מגיעים לחום שהיד סולדת בו ונמצא מבשל בשבת, כי יש בישול אחר בישול בלח. וכתב טעם נוסף לאסור, שאפילו במים חמים בחום שהיד סולדת בהם, מכל מקום הרי המים מתקררים באויר ודינם כ'עירוי מכלי ראשון', ומכיון שנחלקו הפוסקים אם עירוי מבשל, ולדעת רשב"ם (בתוס' שבת מב: ד"ה אבל) עירוי הוא ככלי שני ואינו מבשל כלל, כאשר המים מגיעים לתבשיל, הרי הם שבים ומתבשלים בזה שהם חוזרים לגדר כלי ראשון שיש לו כח לבשל.

הטעם השני הוא העיקרי

ו. ונראה שהטעם הראשון - שחוששים לפעמים שהמים לא חמים בחום שהיד סולדת בהם - אינו הטעם העיקרי לאסור, שהרי אין לנו לגזור גזרות מדעתנו, וכמו שכתב הרא"ש (פ"ב דשבת סימן טו) שלאחר חתימת התלמוד אין רשות לשום חכם - ואפילו כגובה הארזים גובהו - לגזור גזרה[1]. וכך סוברים כמעט כל הפוסקים. ולכן צריך לומר שעיקר הטעם הוא כמו שכתב לבסוף שגם במים חמים שהיד סולדת בהם יש בישול כשמחזירם לכלי ראשון.

אין מה לכעוס

ז. אני אומר את זה לאפוקי מחכם אחד ע"ה, שכתב שהבית יוסף העתיק רק את הטעם שיש לחוש שאין היד סולדת בהם, ולפי זה כאשר המים על הפלאטה ואין לחוש שאין היד סולדת בהם יהיה מותר להוסיף אותם לתבשיל. אבל זו טעות! אמנם יש כאלו שכועסים שאנחנו חולקים עליו, אבל אין מה לכעוס, אפשר לחלוק כדרכה של תורה, והם יכולים לראות בעצמם שזו טעות.

מרן הביא גם את הטעם השני

ח. הרי מרן הבית יוסף (ס"ס רנג) הביא מה שכתב הנמוקי יוסף ריש פרק לא יחפור (בבא בתרא י.) בשם רבינו יונה[2]: ומכשלה גדולה תחת מקצת העם, שטומנים קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלים בשבת. "ואף על פי שהם רותחים אם פסקה כח רתיחתם יש בהם משום בישול". כלומר שהוא סיים בטעם השני שגם ברותחים יש איסור בישול כשמחזיר להם את גדר 'כלי ראשון'.

מכח קושיא עשה אוקימתא

ט. אותו חכם ע"ה הקשה על זה, הרי המים שבמיחם הם חמים מאוד, למשל 90 מעלות, ובאויר ירד קצת, אבל עדיין זה חם בחום שהיד סולדת בו, ומדוע נחשב שמבשל אותם? ומכח קושיא זו עשה אוקימתא שמדובר שהמים היו חמים בחום שהיד סולדת בו בדיוק! וברגע שמערה את המים הללו לקדרה, באויר הם יורדים מחום שהיד סולדת בו, ובקדרה הם חוזרים לחום שהיד סולדת בו. אבל אם יודע שהמים לא ירדו באויר מחום שהיד סולדת בו, מותר להוסיף אותם לתבשיל החמין.

דרך חדשה בהלכה

י. זו דרך חדשה בהלכה, לעשות אוקימתא ועל פי זה לפסוק. קודם כל 'מי מדד בשעלו מים' (מושאל מישעיה מ, יב), וכי מדובר שיש לו מודד חום ויודע שהמים בדיוק בחום שהיד סולדת בו?! ועוד, איך יתכן שכל כך הרבה אנשים היה להם מים חמים 'בדיוק' בחום שהיד סולדת בו, הרי רבינו יונה כותב 'מכשלה גדולה' תחת העם. ועוד, שלא ברור לגמרי מה השיעור של יד סולדת בו, הגרש"ז אוירבך (בשמירת שבת כהלכתה פרק א הערה ג) סובר שהוא שיעור 45 מעלות, אבל מרן זצ"ל בספריו [עיין בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' כד אות ו, וחזון עובדיה ח"ד עמ' שעא, שעה] לא מסכים לכך לגמרי, אלא כמו שכתב הבן איש חי (פרשת בא אות ה) שכל שנמנע מלשתותו כפי שהוא וצריך להמתין שיתקרר, הוא חום שהיד סולדת בו.

הר"ן יוכיח

יא. ועוד, שמרן הבית יוסף קיצר בלשונו, ובחידושי הגהות על הבית יוסף הביא בשם הר"ן (שבת כב.) את דברי רבינו יונה בהרחבה, וזה לשונו: ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם, איכא מאן דאמר בירושלמי שעירוי אינו ככלי ראשון, וכשמערה המים, לאלתר שיצאו מן הכלי, אף על פי שהם רותחים, פסק כח רתיחתם מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלים בתוך כלי ראשון, ומים מבושלים אם פסקה רתיחתם יש בהם משום בישול. עד כאן לשונו. ואם כן מפורש בדבריו שאפילו המים רותחים אסור. ועל הטענה שלו יש להשיב: חכמים קבעו שדוקא כלי ראשון מבשל, וכלי שני אינו מבשל גם אם הטמפרטורה שלו יותר מכלי ראשון, מכיון שדפנותיו לא עמדו על האש אין בו כח לבשל. ועל כל פנים מכח קושיא אי אפשר לפרש דברים לא נכונים.

כל אחד לטעמיה אזיל

יב. מרן הבית יוסף בהמשך מביא את דברי הרשב"א והר"ן שחלקו על רבינו יונה והתירו להוסיף מים לקדרה, אבל הם הולכים לשיטתם שאין בישול אחר בישול גם בלח, ורבינו יונה הולך גם כן לשיטתו שיש בישול אחר בישול בלח. ומרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, ח, טו) לטעמו גם כן, שפסק שיש בישול אחר בישול בלח, אסר להוסיף מים לחמין.

קושיא טובה

יג. אלא שעדיין יש לשאול, לפי מה שאנחנו תופסים שאין איסור בישול אחר בישול בלח אלא דוקא ברוב רוטב, ולכן מותר לחמם על הפלאטה דגים עם מעט רוטב, וכן היה נוהג מרן זצ"ל במשך שנים, הוא היה מקפיד לאכול דגים בכל שלש הסעודות של שבת, והיה אומר לרבנית ע"ה לחמם את הדגים למרות שהיה בהם מעט רוטב. וכן מותר לחמם את החמין שלנו שרובו יבש, ואם כן מדוע אסור להוסיף מעט מים, ומה איכפת לנו במה שהמים מתקררים מעט באויר, הרי ישאר רובו יבש, ואפילו היה מותר להוציא חמין כזה מהמקרר ולהניחו על הפלאטה.

מרן הבית יוסף התיר לחמם רוב יבש

יד. כדי לתרץ את הקושיא צריך לדעת מה הטעם שהתירו לחמם תבשיל שרובו יבש. מקור הדין הוא בבית יוסף (סי' רנג, די"ד ע"ב) בשם רבינו ירוחם (ח"ג ני"ב דס"ט סע"א) בשם רבינו יונה, שכל 'שרובו' רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לחממו בשבת. אלא שמרן הבית יוסף חזר על זה בסימן שיח (דפ"ב ע"ב), ושם כתב שכל 'שיש בו' רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לחממו בשבת. וכן בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, ח, טו) כשחילק בין לח ליבש לא הזכיר 'רוב'. והיו כמה רבנים בדורנו ובראשם חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל (באור לציון ח"ב פרק ל הערה יג), שטענו, שמאחר שברבינו ירוחם שלפנינו כתוב כל 'שיש בו', מוכח שזוהי הגירסא האמיתית, ובבית יוסף סי' רנג יש טעות סופר וצריך לומר כל שיש בו רוטב, ואפילו מיעוטו רוטב אסור לחמם. ומכיון שנפל היסוד נפל הבנין, ואין להקל ברוב יבש. וכשחכם בן ציון אבא שאול מסר שיעור באהל רחל ואמר שמותר לחמם רק תבשיל שאין בו רוטב כלל, שאל אותו אחד מהקהל: אם כן גם בשר ותפוח אדמה אסור לחמם כי יש בהם מעט רוטב? השיב לו חכם בן ציון: תחמם ביצה, היא יבשה לגמרי. אבל נראה שענה לו כך רק להשתיקו, כי לא מסתבר שמרן דיבר רק על ביצה. וגם הרב שלום משאש זצ"ל (בשו"ת תבואות שמש חאו"ח סי' סו עמ' קעז, ושו"ת שמש ומגן ח"א חאו"ח סי' כו אות א) כתב שהוא טעות סופר, וצריך לגרוס בבית יוסף כל 'שיש בו' רוטב.

לא ראו את המנחת כהן בפנים

טו. אולם האמת היא שהם לא ראו את דברי המנחת כהן (שער ב פרק ב ד"ה התנאי השני) - רבי אברהם הכהן פימינטיל היה קדמון לפני 380 שנה - שכותב בפירוש, שאכן רבינו ירוחם כתב כל 'שיש בו' רוטב אסור לחממו בשבת, וכפי שכתב הבית יוסף בשמו בסי' שיח, רק לפי שמרן הבית יוסף הבין שמוכרח לפרש שהכוונה כל שרובו רוטב, כי אם לא כן נתת דבריך לשיעורים ואין לדבר סוף, שהרי אי אפשר לצמצם שיהיה יבש לגמרי, לכן הבית יוסף שלח בו יד וכתב כל 'שרובו' רוטב, כיון שכך הדין לדעתו של מרן הב"י. יתכן שהם ראו רק מה שכתב הפרי מגדים (סימן רנג מש"ז ס"ק יג) בקיצור בשם המנחת כהן. הרב משאש היה לו ספר מנחת כהן, אבל היה חסר לו בספר את הקטע הנ"ל שהוא מבאר כך את הבית יוסף, ולכן כתב שצריך להגיה בבית יוסף. ומרן זצ"ל שהיה לו את הספר מנחת כהן בשלימותו[3], השיב לו שאין צורך לומר שיש בבית יוסף טעות סופר. [ראה בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סימן מב אות ו]. פעם הייתי בג'רבא, והביאו לי שם בית יוסף אורח חיים דפוס ראשון משנת שי"א, ושם גם כן היה כתוב כל 'שרובו' רוטב.

ארבעה מיטיבי לכת

טז. ישנם ארבעה טעמים להיתר זה של רובו יבש. טעם ראשון. כאמור, לפי שאי אפשר לצמצם, ומוכרחים ללכת אחרי הרוב, דאם לא כן אין לדבר סוף, שהרי בכל תבשיל יש מעט רוטב.

טעם שני

יז. מדין פסיק רישיה דלא איכפת ליה, העושה פעולה ואינו מכוין למלאכה, אבל מוכרח שתיעשה המלאכה הרי זה בגדר 'פסיק רישיה', כמו שפוסק - חותך - ראשו של העוף ומצהיר בפני עו"ד שאינו מתכוין שהעוף ימות, אלא רק שישחק התינוק, בודאי שכל השומע יצחק לו, ועובר על איסור בשבת. וכן הפותח דלת המקרר בשבת ונדלקת המנורה, למרות שאינו מתכוין להדליק אלא להוציא מאכל ומשקה, אבל מכיון שיודע בוודאות שתיעשה מלאכה ונוח לו במלאכה זו הרי זה איסור דאורייתא. אבל בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, לדעת הערוך (ערך סבר) מותר. ובשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סימן לג) הביא עוד ראשונים רבים שעומדים בשיטתו. אולם מאידך דעת התוס' (שבת קג. ד"ה לא צריכא) ורוב הראשונים שאסור מדרבנן. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שכ סעיף יח). ומבואר בתוס' (כתובות ו. ד"ה האי) שהוא הדין בפסיק רישיה דלא איכפת ליה, כלומר שאין לו ענין והנאה במלאכה היוצאת מפעולתו, שאסור מדרבנן.

וכאשר מחמם תבשיל שרובו יבש, ואינו מתכוין למיעוט הרוטב, הרי זה בגדר פסיק רישיה דלא איכפת ליה. ואע"פ שפסיק רישיה דלא איכפת ליה אסור מדרבנן, מכל מקום בנידוננו שמדובר ברוטב מבושל שיש מחלוקת אם יש בו איסור בישול, כי שנינו במשנה (שבת קמה:) "כל שבא בחמין מערב שבת, שורים אותו בחמין בשבת". ובגמ' אמרו כגון תרנגולתא דרבי אבא, שהיה מבשל תרנגולת מערב שבת, ובשבת היה שורה אותה במים חמים. ולדעת רש"י (שבת לד:) ורבינו יונה (הובא בנימוקי יוסף בבא בתרא י.) והרא"ש (פ"ג דשבת סימן י) ורבינו ירוחם (נתיב יב ח"ג, דס"ט ע"ג) היתר זה נאמר דוקא בדבר יבש, כמו שניצל ותפוח אדמה שאפשר לאכלו גם קר, אבל דבר לח כגון מרק תה וקפה שעיקר בישולם והנאתם זה בחימומם, יש בישול אחר בישול בלח. לעומתם דעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג ופכ"ב ה"ח) והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן (שבת מ:) - כולם גדולי פוסקי הספרדים - שאין חילוק בין לח ליבש, ואין בישול אחר בישול כלל. ומרן השלחן ערוך (סי' שיח סעיף ד) הניח את דעתם ופסק כרבני אשכנז לאסור. אע"פ שבארצות המזרח קבלו הוראות הרמב"ם, וכמו שכתב מרן עצמו בשו"ת אבקת רוכל (סי' י, לב, ועוד). וזהו משום שלדעת האוסרים יש כאן איסור דאורייתא, וכמו שכתב המגן אברהם (ר"ס רנז). וכן מבואר עוד בגמ' פרק במה מדליקין (שבת לד.), שאמרו מפני מה אסור להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, כגון בבגדים, גזרה שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ופירש רש"י שנמצא מבשל בשבת. ועל כרחך מדובר בתבשיל לח שיש בו בישול אחר בישול, ואם כל האיסור מדרבנן לא היו גוזרים גזרה לגזרה, ועל כרחך שלאוסרים הרי זה איסור מהתורה. הרמב"ם שמתיר בישול אחר בישול בלח מפרש שאסרו להטמין בשבת שמא ימצא קדרתו צוננת ויחתה בגחלים ויעבור על איסור מבעיר בשבת. ומאחר שאין לנו הכרעה של שני עמודי הוראה, כי הרמב"ם מתיר והרא"ש אוסר, והרי"ף לא גילה דעתו, לכן מרן אסר כדין ספק דאורייתא לחומרא. אבל כאשר מחמם תבשיל שרובו יבש, ולגבי הרוטב הרי זה בגדר פסיק רישיה דלא איכפת ליה שאסור מדרבנן, בדרבנן יש להקל.

טעם שלישי

יח. מדין מצטמק ורע לו, שהרי מבואר בבית יוסף (סי' רנג, רנח, שיח) שכל דין בישול אחר בישול בלח הוא דוקא במצטמק ויפה לו, אבל במצטמק ורע לו מותר לחמם בשבת. וכן מבואר בשלחן ערוך (סי' שיח סעיף ח). ולפי זה כותב המנחת כהן (שער ב סוף פרק ב) שמותר מעיקר הדין לקחת מים שהורתחו מערב שבת ובשבת הם צוננים, ולחממם בשבת, שהרי מבואר בגמ' (שבת לח.) שמים הם בגדר מצטמק ורע לו, שהרי הם מתאדים. ואמנם המשנה ברורה (סי' שיח ס"ק סב) הביא מה שכתב התוספת שבת שמרן רק העתיק לשון רבינו ירוחם, אבל הוא לא מסכים להקל לחמם תבשיל לח שמצטמק ורע לו. אבל אחרונים רבים פירשו דעת מרן כפשוטה, כהמנחת כהן, שיש להקל במצטמק ורע לו. כן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' שיח סק"ה). וכן כתב בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' לט). ופתח הדביר (סימן שיח סק"ה), ורבי שבתי וינטורה בספר נהר שלום (סי' שיח סק"ח). וכן דעת הלבוש (סי' שיח סעיף ח) וכן מעיד בספר שם חדש (דנ"ח ע"ד) שהיה המנהג בירושלים לחמם את משקה הקפה בשבת, ואף על פי שיש בישול אחר בישול בלח, אבל מכיון שהוא מצטמק ורע לו מותר. וכתב בספר ארץ חיים (סימן שיח סעיף ח) שלכל הפחות יש להקל כאשר רובו יבש, כי בדרך כלל הוא מצטמק ורע לו. ומענין שרוב האחרונים כתבו להקל ברובו יבש כדעת מרן זצ"ל, בנוסף לדברי הרב מנחת כהן והפרי מגדים וכל האחרונים הנ"ל, כן התירו גם האליה רבה (סי' שיח סקי"א). ומהרש"ם (סי' שיח סט"ו). והכף החיים (אות סב). ובשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' מה) ויביע אומר (ח"ו חאו"ח סימן מח אות טז, וח"ז חאו"ח סי' מב אות ו), וילקוט יוסף (סימן שיח סעיף נה). אבל רבני דורנו רובם מחמירים בזה...

טעם רביעי

יט. גם רבה של ירושלים רבי צבי פסח פראנק[4] בשו"ת הר צבי (חאו"ח ח"א עמוד רסג) התיר לחמם תבשיל שרובו יבש, וכתב לבאר הטעם על פי המבואר בגמ' (שבת צג:) שהמוציא את החי במטה פטור מפני שחי נושא את עצמו, ופטור אף על המטה שהמטה טפלה לו. והוא הדין המחמם תבשיל שרובו יבש, מכיון שהרוטב הוא טפל לגוש דינו כמוהו, ואמנם שם אסור מדרבנן על המטה, אבל כאן שיש מחלוקת אם יש בישול אחר בישול בלח, הרי זה מותר לגמרי.

די בטעם אחד

כ. נפקא מינה בין הטעמים, כאשר נוח לו ברוטב והוא נהנה ממנו, אם זה מטעם מצטמק ורע לו מותר, אבל אם זה מטעם פסיק רישיה דלא איכפת ליה אסור. מכל מקום יש להקל מטעם ספק ספיקא, שמא כהרמב"ם וסיעתו שאין בישול אחר בישול בלח כלל, ואם תאמר כדעת רש"י וסיעתו שאסרו, שמא במצטמק ורע לו מותר.

הקושיא מתורצת

כא. נחזור לשאלה, מדוע מרן אסר להוסיף מים לתבשיל, והרי רובו יבש, ולפי מה שהסברנו מובן, כיון שכאן כוונתו במיוחד על המים הללו, ולא התירו אלא כשמחמם את התבשיל היבש ואגב מתחמם גם הרוטב. ואין להתיר מצד מצטמק ורע לו, שהרי המים מתערבים בתבשיל והתבשיל כולו מצטמק ויפה לו.

קושית חכם שלום והתירוץ

כב. חכם שלום כהן שליט"א נשיא מועצת חכמי התורה וראש ישיבת פורת יוסף, הוא בקי מאוד בהלכה ובפרט בהלכות שבת, שמעתי ממנו שיעורים בהלכות שבת כבר לפני חמשים שנה, והוא הקשה על מרן זצ"ל, מדוע לא היקל להוסיף מים חמים לתבשיל מטעם ספק ספיקא, שמא כהרמב"ם שאין בישול אחר בישול בלח, ואם כהפוסקים שיש בישול אחר בישול שמא עירוי ככלי ראשון ואין כאן תוספת בישול. אולם אחר אלף המחילות מכבוד תורתו של חכם שלום, התשובה היא שכאן הספק ספיקא הוא נגד מרן להדיא, כי מרן כותב בפירוש: יש למחות ביד הנוהגים לערות מים רותחים לתבשיל. ולא עושים ספק ספיקא אלא כשכל ספק לבדו נגד מרן, שאז יש לומר שבהצטרף שני הספיקות מרן יודה להתיר. אבל כשמרן אסר בפירוש בהצטרף שני הספיקות אין להקל. על כן הלכה למעשה יש למחות ביד הנוהגים לעשות כן.

בדיעבד מותר

כג. ומכל מקום מי שבא לרב לאחר תפלת שחרית כשהוא מבוהל, ומספר לו, שהשכים בבוקר וראה שהקדיח תבשילו והוסיף מים מהמיחם, ואחר כך נזכר שכתוב בילקוט יוסף שאסור לעשות כן, ושואל מה הדין בדיעבד? התשובה היא, שמותר לאכול את החמין, כדין כל דבר שיש בו מחלוקת שבדיעבד מותר בהנאה.