הרב יגאל כהן – לאלו דברים קשים גורמת הגאווה?

שלמה המלך שהיה החכם מכל אדם כותב בספרו (משלי כ"ט, כ"ג) "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד", במילים אלו בעצם מלמד אותנו שהגאווה סופה להשפיל את האדם, ולעומתו סגולתה של ענוה להביא כבוד לאדם.

ואני הקטן אוסיף ואומר שאם היו יודעים בני אדם כמה צרות מביאה עליהם מידת הגאווה, וכמה ברכות תביא להם מידת הענווה, היו עוזבים את כל עיסוקיהם ולומדים מהי גאווה, כדי להתרחק ממנה ככל יכולתם, ומהי ענוה כדי להכניס אותה בליבם.

ולכן בקשתי שטוחה לפני הקוראים היקרים, תתמידו בלימוד פרק זה, שבו אביא את שבח מידת הענווה, וגנות מידת הגאווה, וכן מהי גאווה וענווה, ומה הדרך להשיג מידה חשובה זו.

"ומובטחני שכל אדם שצריך ישועה, בכל דבר שיהיה אחרי לימוד יומיומי של חודש לפחות במידת הענווה, יראה ישועות בכל המישורים". (בפרק זה אנסה בע"ה להסביר מנין לי הבטחה זו).

בצעירותי קראתי סיפור על הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, שנכנס אליו בחור בשאלה: "יש לי שאלה בהרהורי כפירה על הקב"ה!". מה הרב מציע לי לעשות?. ענה לו הרב ואמר: "כל ההרהורים שיש לך באים מחמת הגאווה, אם רק תבטל מלבך מידה מגונה זו, אזי יסורו מעליך הרהורים רעים אלו, ותיכנס בלבך האמונה הטהורה".

בתחילה לא הבנתי את הקשר  בין גאווה לכפירה, רק לאחר כמה שנים כשהתחלתי ללמוד ביסודיות את שורש מידת הגאווה, הבנתי שככל שאנחנו חושבים ש"אנחנו" עושים, "אנחנו" מבינים, "אנחנו" מפרנסים, כך אנחנו דוחקים את הבורא יתברך ממחשבתנו ויכולים חלילה להגיע לכפירה בהנהגתו של מלך העולם.

כך עשיתי בעצמי בכמה פעמים שהרגשתי הרהורים על הבורא יתברך, מיד שיננתי לעצמי פסוקי ענווה, ומאמרי חז"ל בגנות הגאווה, ומיד הרגשתי איך שליבי נכנע לפני הבורא יתברך, ובמיוחד השתכנעתי שדעתי והבנתי היא כאין וכאפס לעומת הבנתו של בורא עולם.

גאווה פרושה כפירה בהנהגת הבורא יתברך, שהרי אדם שאומר "אני" קניתי, "אני" בניתי, "אני" חיברתי, "אני" הצלחתי, "אני" ריפאתי, בנוסף לזה שהוא לא חכם, הרי הוא גם כופר במציאות המוחלטת שמציאותו ונשמתו הם ביד הבורא יתברך, והוא הנותן לו כוח לחשוב, להפעיל את ידו, לדבר, למצוא חן בעיני בני אדם, להביא ילדים לעולם וכו'.

כל הצלחה שיש לנו בחיים הרי היא מכוחו וחוכמתו של מלך מלכי המלכים, וכשאדם מייחס את זה לעצמו בעצם אומר שהוא המנהיג של עצמו, ולא הבורא יתברך.

לכן אמר שלמה בחוכמתו בספר משלי (טז, ה) "תועבת השם כל גבה לב יד ליד לא ינקה", כלומר - הבורא יתברך מתעב את בעל הגאווה. והסיבה לכך, לא די שהוא שלא אומר תודה על החסד שעושה עמו הבורא כל ימי חייו, אלא גם מייחס את זה לעצמו, עד שאומרת הגמרא (סוטה ה.) "אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד" פרוש, הבורא יתברך לא יכול להיות בליבו של בעל הגאווה, מפני שהוא דחק את הבורא  יתברך החוצה.

כעס על הזולת

הגאווה היא שורש כל המידות הרעות, בראש ובראשונה היא המביאה את האדם לכעוס על אחרים ועל עצמו, שהרי הוא מצפה מכולם שיבצעו את פקודותיו, והכול יהיה מושלם, ואם הדברים אינם מתנהלים כרצונו הרי הוא מיד כועס, ואף על עצמו הוא כועס מחמת הציפיות הגבוהות שמצפה מעצמו, על כל טעות שעשה מתעוררת בתוכו מידת הכעס, "איך לא הצלחתי, והרי אני מושלם וחייב להצליח", בנוסף הוא מקנא בהצלחת אחרים, כאילו שבהצלחתם הם ממעטים את הצלחתו, וכל זה מפני שרוצה להיות הכי טוב מכולם, וקשה לו מאוד לפרגן על מעשיהם הטובים של חבריו, ופעמים שאפילו ינסה לחבל בהצלחתם.

עצבות

הגאווה מביאה את האדם לידי עצבות והרגשת חוסר סיפוק מהחיים. והסיבה לכך היא פשוטה, הוא תמיד חושב שמגיע לו יותר, ואפילו אם זכה להתחתן עם אישה יראה השם, מרגיש בליבו שיכול היה להשיג משהו יותר טוב, נולד לו בן קצת שובב- שוב הוא מאוכזב, "מגיע לי בן יותר רגוע", וכמעט בכל דבר שסובב אותו בכל חייו, הוא מרגיש שאינו מסופק עד שיכול לשקוע בדיכאון עמוק.

פחד

הגאווה גורמת לפחד כל הזמן מכישלונות, מפני שהוא חרד מה יגידו עליו חבריו, שהרי הוא חייב להיות מושלם בעיניהם, והרבה פעמים יפחד בעל הגאווה לנסות ולעשות דברים חשובים, רק משום פחד מהכישלון, כמו כן הוא חושש שירד ממדרגתו בעיני החברים, ולכן כל הזמן עושה פעולות מיותרות כדי למצוא חן בעיניהם, ופעמים שהדבר גובל באיסורים חמורים, כגון לשון הרע והלבנת פני חברו, ואפילו יפגע בפרנסת חברו במקום העבודה כדי למצוא חן בעיני הממונים עליו.

חוסר כבוד

פעמים שמידת הגאווה גורמת לאדם לזלזל באשתו, וזה מגיע כתוצאה מזה שכל הזמן הוא מחפש בה את מגרעותיה, ואילו בעצמו הוא מוצא רק מעלות נכבדות עד שמרשה לעצמו לדבר אל רעייתו בצורה שאינה מכובדת, וחוסר רצון להקשיב לדעותיה, שהרי אני מבין הרבה יותר טוב, אומר לעצמו, וכן האישה שלוקה במידה מגונה זו- בסופו של דבר תבוא לידי ביזיון בליבה כלפי בעלה, וסופו של בית זה להתפרק.

ושמעתי פעם בשם אחד מגדולי הדור שאמר, כל הבעיות שיש בדורנו בין בני זוג, שורשם במידת הגאווה, ואם רק היו מכניסים בליבם את מידת הענווה, אזי בוודאי שהשלום היה שורר בביתם.

חמדנות

רעה חולה נוספת שיכולה לגרום מידת הגאווה, היא חמדת האחר, דהיינו לחמוד את מה שיש לזולת, עד שמביאה הגמרא (סוטה ד:) "אמר רבי יוחנן כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף נכשל באשת איש", וזאת מפני שחושב שמגיע לו הכל, ואני ראוי יותר מחברי לקבל את אותו דבר, אם רואה אצל חברו בגד יפה, מיד הוא חומד אותו, וכך יהיה אם יש לחברו דירה נאה, תיכף תיכנס בליבו חמדה לדירת חברו, וכן על זו הדרך בשאר הדברים.

את הספר 'יגל לבי בישועתך' אפשר להשיג בחנויות המובחרות ובהידברות שופס