הזוג שעוזר למאותגרי פוריות: "אנשים חושבים שאם אין להם ילדים – ה’ לא אוהב אותם"

כשאני מבקשת מהזוג בפלר לנסות לתאר בפני את מה שעברו בשנים האחרונות, נשמעת פתאום דממה מעברו השני של הקו, ולאחריה אנחה עמוקה. רק אחר כך באות המילים. "היינו זוג צעיר בתחילת הדרך, וכמו כל הזוגות מאוד רצינו ילדים. אבל השנים עברו, וזה לא קרה", מתאר דורון.

"הרופאים אמרו שנצטרך לעבוד קשה כדי שיהיו לנו אי פעם ילדים. היו רופאים שהתנהגו כאילו הם הסגנים של אלוקים וממש החלישו אותנו, ולעומתם היה למשל רופא שממש חיזק אותנו ואמר לנו: 'אנחנו עושים אצל כולם פחות או יותר אותו הדבר, וזהו. איכשהו, מתישהו זה פוגע'".

"בסופו של דבר עברו חמש שנים במהלכן עברנו את אתגר הפוריות, עד שזכינו להפוך להורים. הרגשנו שאין שאף אחד שיכול להבין מה עובר עלינו. שאנחנו לגמרי לבד בסיפור הזה. אני זוכר שכשהייתי הולך לבית הכנסת, שהיה סמוך לגני הילדים בשכונה, הייתי עושה עיקוף כדי לא לעבור לידם, כי הכאב היה פשוט בלתי נסבל עבורי".

גם שרה, אשתו של דורון, מתארת תחושות דומות. "הייתי חוזרת מהעבודה, וכל הדרך היתה רצופה עגלות. הלב היה נצבט לי. היה לי קשה אפילו לעבור שם ברחוב. אני זוכרת פעם שהסתובבתי עם חברות, ופגשנו מישהי שחיכתה בעצמה לילדים בעבר תקופה ארוכה, ופתאום היא התחילה לדבר עם החברות על עגלות וכל מיני עניינים של אמהות... עמדתי שם מהצד, נבוכה, בתוך שיחה ארוכה שאין לי שום מושג איך להתמודד איתה. הרגשתי כל כך מיותרת ומבוישת. דווקא בתור מישהי שעברה את זה – ציפיתי שהיא תבין את המצב שלי ותדע לנהוג ברגישות. ההתנהגות שלה ממש שברה אותי".

* * *

במרוצת הזמן נוכחו בני הזוג להבין כי התחום הרפואי וההלכתי הנוגע לבעיות פוריות הוא אומנם מפותח מאוד – אולם המקום האמוני והחברתי, ואיתם גם המודעות הציבורית לכך – שואפים לאפס. עם התובנה הזאת והתחושות הקשות הסתובבו בני הזוג בפלר לא מעט, כשהם חדורים בתחושת שליחות ורצון לשנות את המצב.

(צילום: shutterstock)

לפני כשלוש שנים, שנה לאחר שחבקו את הולדת בנם הראשון, הקימו את עמותת "אדוה", שמסייעת לזוגות נשואים שמתמודדים עם אתגר הפוריות. מדובר במערך ראשון מסוגו, שתומך ונותן מענה רגשי ונפשי לזוגות במצב הרגיש הזה – מה שלא היה שם לדורון ושרה כשהיו כל כך זקוקים לו. "הארגון נקרא 'אדוה', כי כשהתחלנו בהתחלה לא ידענו לאן זה יתפתח. ראינו את זה כמשהו קטן שאנחנו מקווים שיתפתח במעגלים רחוקים. טיפה היא אדוה קטנה שנופלת למים ומשפיעה למרחקים ארוכים".

"הפכנו להיות 'הכותל המערבי' של זוגות מעוכבים"

מאז הקמת "אדוה" הפכו שרה, מטפלת בפסיכודרמה ומנהלת העמותה בפועל, ודורון, ר"מ בישיבת ההסדר באפרת, לכתובת זמינה להרבה זוגות מתמודדים, שהחלו לפנות אליהם בעניינים שונים. ולא סתם. הניסיון הכואב של שרה ודורון הביא איתו לא מעט ניסיון חיים – אותו הם שמחים לחלוק עם אחרים.

"אנחנו די פתוחים לשתף בסיפור שלנו", הם מתארים. "עברנו כמה חוויות בדרך, היו כמה הריונות שהסתיימו לא בטוב, ויש לנו רק ילד אחד. ובאמת, בכל הסיפור הזה, בהתחלה היתה אצלנו הרבה הסתרה. לא רצינו שאנשים יידעו, התביישנו בדברים האלה. אבל באיזשהו שלב החלטנו שחבל על האנרגיות. שבמקום להשקיע אותן בדברים החשובים באמת – אנחנו משקיעים אותם בלהסתיר מאנשים אחרים, ואין שום סיבה לכך. התחלתי לדבר על זה עם אנשים קרובים. אמנם לא לעומק, אבל גם לא להשקיע את האנרגיות בלהסתיר, ולחשוב שזה משהו שאנחנו צריכים להתבייש בו".

גם שרה, כאישה, עברה תהליך מעמיק של תובנות. "בשלב כלשהו התחלתי לחשוב שיכול להיות שהקב"ה החליט שזו לא התכנית שלו בשבילנו. שאולי כבר לא יהיו לנו ילדים. ואז התעמקתי בזה, ותהיתי מה זה אומר לגבינו, ולגבי התפקיד שלנו בעולם. האם זה אומר שאין לנו משמעות? שכאישה, אין סיבה לזה שבאתי לעולם?

"עם הזמן הבנתי שיכול להיות מצב כזה שלא נביא ילדים -  ועדיין יש לנו מה לעשות פה. עמוק בתוכי לא איבדתי את התקווה שזה אולי עוד יקרה יום אחד, אבל החלטתי שבינתיים אני לא יכולה לבזבז את החיים שלי רק על זה שאין לי ילדים. כשהגענו לתובנה הזאת, הרבה דברים השתנו בזוגיות שלנו. התחלנו לנצל יותר את הזמן שלנו יחד, ולהשקיע בזוגיות שלנו יותר, לשמח את עצמנו. עשינו הרבה דברים כיפיים ביחד, ואת התובנה הזאת אנחנו כל הזמן משתדלים להעביר הלאה".

(צילום: shutterstock)

היום מקיים ארגון "אדוה" שלל פעילויות לרווחת זוגות שנמצאים בניסיון הזה. אחד הבולטים שבהם הינו מפגש חודשי חווייתי ומיוחד של זוגות שנמצאים בניסיון הזה, ועוברים אותו יחד מבחינה חברתית ואמונית. במפגשים כבר הספיקו להופיע בין היתר אפילו ישי ריבו ויונתן רזאל, בשילוב סדנאות ושיעורים, אבל מה שחשוב להם יותר מהכל – הוא לייצר בכל פעם מחדש שיח קרוב ומחזק.

"זה משהו שמאוד מרגש לראות", מתאר דורון. "אפשר לראות במפגשים שלנו ליטאים, חב"דניקים, דתיים לאומיים ומתנחלים – ממש כל הכיפות, מכל הזרמים ומכל רחבי הארץ, ואיך הם יושבים יחד, שמים בחוץ את כל הוויכוחים, ומשתפים ועוברים את התהליך הזה ביחד. מדברים על הקשיים, על הזוגיות שעומדת למבחנים, גם על הנושא האמוני שעולה לא מעט. מחזקים אחד את השני ממש באהבה גדולה, ובמובן הזה קורים שם דברים נפלאים ממש. כשאני מסתכל על זה אני לא מבין איך המשיח עוד לא הגיע".

וחוץ מהמון נחמה ומזור שהם מעניקים לזוגות שהם נפגשים ומשוחחים איתם – מריצים בני הזוג בפלר עוד שלל פרויקטים מיוחדים, בהם קו חם של רבנים מומחים בתחום, שמעניקים מענה אמוני; שבת מחזקת פעם בשנה; פעילויות שונות בחגים ("אין תקופה יותר רגישה מזו. פסח למשל, זו הצביטה הכי גדולה שיש לזוגות כאלה"); וגם פרויקט "מבשלות  באהבה", במסגרתו למעלה מ-200 נשים בכל רחבי הארץ מתנדבות לבשל לשבת עבור זוגות מעוכבים.

כששרה נזכרת בפרויקט הזה, היא מתרגשת. "נשים רודפות אחרי הדבר הזה, ופשוט מחכות בציפייה אדירה שאני ארשום להן פניה מזוג שרוצה אוכל לשבת כי הם קיבלו תשובה שלילית והם מבואסים, כי קשה להם, כי יש להם טיפולי פוריות או סתם כי הם נמצאים באתגר הזה ובא להם פינוק. לפעמים אני מפרסמת בקשה רק ביום חמישי בצהריים – וזה לא משנה, כי ישר כולן שועטות על זה ומבקשות להשתתף ולהכין, וזה כל כך מדהים אותי, איך אישה ביום חמישי בצהריים, שבקושי בישלה לעצמה, וצריכה לקנות עוד עוף ולבשל ולהסיע את זה למקום מסוים כדי שזה יגיע ליעדו – עושה את זה בכזאת אהבה. הזוגות כל כך מתרגשים שיש מי שמחפשים לעשות להם טוב, ובעיני זה משהו שרק בעם ישראל אפשר לראות אותו. זה פשוט מדהים".

מלבד זאת פועלים בני הזוג גם ליצור שינויים חברתיים רבים, ולהעלות את המודעות והזכויות לטובת זוגות מעוכבים – אפילו באמצעות שינוי חקיקתי. "פתאום התחילו לפנות אלינו, יותר נכון לשרה, בתור ה'כותל המערבי של הנשים', לשפוך את הדמעות. אחר כך כבר התחילו לפנות אלינו גם בכל מיני נושאים אחרים. פעם למשל התקשר אלינו זוג שגר בשומרון, וסיפר על בדיקה מסוימת שחייבים לעשות, ואין אותה בשום קופת חולים באזור. כתוצאה מכך, לא מעט זוגות היו צריכים לצאת בחמש בבוקר מהשומרון לאזור המרכז, לפעמים אפילו פעם ביומיים, רק כדי להתייצב לבדיקה הזאת בזמן. כל זה לפעמים אפילו במשך שנים(!), והקופות רק החריפו את המצב. היו כאלה שממש נאלצו לעבור דירה רק בגלל זה. זה היה סיוט בתוך סיוט.

"בסופו של דבר, אחרי חודשים של משא ומתן שקיימנו מול משרד הבריאות, הצלחנו להביא לכך שהיום יש בתוך כל הקופות בשומרון לפחות מקום אחד שאפשר לעשות בו את הבדיקה הזאת. אף פעם לא חשבנו שנתעסק בזה קודם לכן, ואנחנו ממשיכים כל הזמן לפעול לטובת שינויים חקיקתיים לטובת זוגות כאלה".

"בוכים וחוזרים למסלול"

ואם כבר בענייני פוריות עסקינן, אי אפשר שלא לדבר על הקושי החברתי, ועל התגובות של המשפחה למצב – שלא אחת יכולה להפוך את הקושי הנפשי לגדול שבעתיים, בהיעדר חוסר רגישות או מודעות נכונה כיצד להתמודד עם המצב. "היו הרבה פעמים אמירות חסרות טאקט כלפינו", מתאר דורון. "משפטים כמו 'כשיהיו לך ילדים - אתה תבין', או 'איזה כיף לך שאת יכולה לישון בשבת בבוקר כי אין לך ילדים לטפל בהם', יכולים מאוד להכאיב.

"עד היום הספקתי לשמוע גם מזוגות אחרים לא מעט סיפורים הזויים וחסרי רגישות, וזה כואב מאוד", מתאר דורון. "יש זוג, למשל, שסיפר לנו שהמשפחה אמרה להם שהם לא באים אליהם הביתה עד שאין להם ילד. זה אמנם מקרה קיצוני, אבל גם משפטים כמו 'בקרוב אצלכם' יכולים ממש לפגוע. כך גם הצעות קוואטר למיניהן (מה שידוע כסגולה להיפקד – א.כ). אם זה זוג שבתוך שנה ראשונה, אז אולי אפשר להציע בעדינות, אבל צריך להבין שיש בזה גם משהו מאוד מבייש: אתה עומד מול כולם ומחזיק תינוק שהוא לא שלך, וכולם יודעים גם למה... זה לא פשוט. אבל בסדר, למדנו שבוכים וחוזרים למסלול".

האם יש לכם עצות איך לגרום לאנשים מסביב לגלות יותר רגישות כלפי מי שמתמודד עם זה?

"זה נושא חשוב ורגיש מאוד. פעם אפילו קיימנו אירוע שלם כדי לדבר עליו. קראנו לו 'מה נשתנה', וקיימנו אותו בכוונה לפני ליל הסדר, שזה זמן רגיש במיוחד אצל זוגות כאלה. הזמנו משפחות וחברים של זוגות מתמודדים, פתחנו את הנושא המשפחתי והחברתי, ודיברנו על זה בפתיחות ובכנות, מה עושים עם ה'פיל הלבן' שנמצא כל הזמן בשטח, שהמשפחה תדע איך להתמודד.

"בסוף קיבלנו תגובות ממש מרגשות ממשפחות של זוגות, שהודו לנו וסיפרו לנו כמה זה שינה את המערך המשפחתי שלהם, גרם להם להבין את המקום של הזוגות ויצר יחסים פתוחים וגלויים יותר. זה מה שרצינו שיקרה, וזה היה משמח מאוד לשמוע את זה.

"בגדול, אני תמיד אומר שצריך לעשות 'צעד אחד קדימה ושניים אחורה'. כלומר, שאפשר לומר בעדינות 'אנחנו מאוד אוהבים אתכם ואנחנו פה בשבילכם' – ולעזוב את הזוג לנפשו. ככה זה מחמם את הלב שאכפת לכם, וזה נעשה מאוד ברגישות".

מה עם משפטים כמו 'אני אתפלל עליכם', או 'בקרוב אצלכם''?

"יש זוגות שכן ישמחו, ויש כאלה שלא", מתארת שרה. "כל זוג ומה שמתאים לו, ולכן כדאי לשאול את הזוגות עצמם, 'לרחרח בעדינות', מה שנקרא. אני לא אומרת עכשיו שכל קרובי המשפחה והדודים צריכים לפנות אליהם, אבל ההורים והמשפחה היותר קרובה צריכה פשוט לדבר עם הזוג, בעדינות, ואם הזוג מסכים – לנסות לשאול מה מתאים להם, האם להתייחס, להתעלם. יכול להיות שהזוג יגיד 'אל תדברו איתנו על זה בחיים', ויכול להיות שהם כן ישמחו לשתף ולפרוק. העניין הוא שיהיה שיח, ולאפשר להם לפחות בחירה. גם ככה הם מתמודדים עם כל כך הרבה דברים – אז לפחות מול הסביבה הקרובה, מול המשפחה, שיהיה להם פחות קושי והתמודדות".

הגשמה עצמית או האשמה עצמית

נוסף לכך, אחד הקשיים הגדולים שמתארים בני הזוג בפלר היא הציפייה מורטת העצבים בכל חודש מחדש לישועה, ובמקרים מסוימים חוסר ידיעה בסיסי אם בכלל יזכו לחבוק ילדים ביום מן הימים. "זה ממש ניסיון אמתי, שהקושי אולי הכי גדול שבו הוא שאתה לא יודע מתי הוא ייגמר", מתאר דורון. "אם הייתי יודע שעוד ארבע שנים זה יקרה – הייתי סוחב, אבל הבעיה האמיתית היא שאתה לא יודע, ויש מקרים שאתה לא בטוח בכלל שזה יקרה. זה תהליך קשה, כי כל חודש מחדש אתה מצפה, וזה מתח שמתחיל בתחילת החודש או הטיפול, של 'הנה עברתי שלב, החודש הזה בטוח זה יקרה'. כל פעם אתה חושב ש'חודש הבא זה נגמר'. והחודשים עוברים, ואתה מחפש סימנים למה זה עוד לא קרה, 'אולי זה חודש ניסן וזו תהיה הגאולה', ו'היינו בקבר רחל אז בטוח זה יקרה ככה' – ואז מגיעה תשובה שלילית שמרסקת הכל.

"הזוגיות עומדת במבחן כל כך גדול, שהניסיון הזה או מרים אותה לשמים – או שהוא מנחית אותה מתחת לקרקע, בצורה ממש חזקה. כי באופן טבעי כשיש בעיות, נשים רוצות לדבר על זה, וגברים משתדלים להתעלם מזה, ואז נוצרים חיכוכים. וזה נושא שאנחנו עושים עליו הרבה סדנאות ב'אדוה' לכל אחד מבני הזוג בנפרד, כדי להבין את ההבדל בין איך גברים תופסים את זה, לעומת נשים".

לדבריו של דורון, עם הזמן, רבים מהזוגות מתחילים לעשות מעין חשבון נפש – שמוביל אותם לא אחת להאשמה עצמית במצבם. "באיזשהו שלב, באופן טבעי מתחילות השאלות של 'למה זה מגיע לי?', ולפעמים גם הלקאה עצמית, 'זה מגיע לי כי אני לא בסדר', או 'כי עשיתי כך או אחרת'. וכמובן שכשהבעיה היא אצל אחד מבני הזוג, הוא חווה הרבה יותר תחושות אשמה".

את השלב הזה – דורון מכיר מאוד מקרוב. "גם לנו היה בזה תהליך עמוק ופנימי. אני באופן אישי ממש שאלתי את עצמי מה עשיתי שזה קרה, והיו לי כל מיני תיאוריות על עצמי. הייתי צריך למצוא הצדקה תורנית למצב. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שכמו שיעקב, ברגע שהוא שמע שאין לו בן הוא היה עצוב, וחז"ל לא באו אליו בטרוניא – גם אני באותו המצב.

"עד שברוך ה' פגשתי רב שעזר לי ושינה לי את כל ההסתכלות בעניין הזה. הוא הסביר לי שהקב"ה בוחר רק את הטובים ביותר, רק את מי שראוי לעמוד בזה. יש מדרש שמתאר שהקב"ה מכה רק בקנקנים חדשים, רק בנבחרים, ויש גם מדרש עם אליהו הנביא על זוג שלא היה להם ילדים, שכתוב ש'הקב"ה אוהבם אהבה גמורה', וזה שינה לי לגמרי את כל ההסתכלות על הניסיון שלי. להבין שזה ניסיון של אהבה, לא של כעס".

"כתוב גם שכל האמהות היו עקרות", מוסיפה שרה, "חוץ מלאה, שלה היה ניסיון אחר, עם כל העניין של עשיו, והיא בכתה על זה מאוד, והקב"ה פתח את רחמה עוד לפני שהיא התפללה על זה. אז אם כל האמהות הצדקניות היו ככה – מסתבר שזה לא ניסיון שהוא רק נחלתן של נשים רשעות או משהו, זה באמת תפקיד ושליחות".

"אצלנו בארגון לדוגמא, לפני כמה מפגשים, אחד המשתתפים, שהוא בעיני אישיות מדהימה, בא ואמר לי שהוא בטוח שזה קרה כי הוא פגע במישהי לפני שהוא התחתן", נזכר דורון. "כאב לי מאוד לשמוע את זה, אבל זה דבר שכיח שאני שומע כל הזמן, ותמיד במפגשים של 'אדוה' אנחנו מדברים על זה. כי בעיניים של אמונה, אני יודע שזה בדיוק להפך, שהם נבחרו בגלל שהם מיוחדים, בגלל שיש להם תיקון מיוחד, לא כעונש וכי הם לא בסדר. להפך, אני תמיד אומר להם כמה הקב"ה אוהב אותם אהבה מיוחדת, וכמה יש לו עניין מיוחד בתפילות שלהם, שהן רצויות וחשובות במיוחד, ואין כאן בכלל מקום להאשמה עצמית".

ישבעיניכםשוניבקושיאובהתמודדותשעוברים בעליתשובהבהקשרהזה?

"יש להם באמת לפעמים קושי אחר או מיוחד בעניין הזה", מתארת שרה. "וזה יכול להיות לשני הכיוונים: לפעמים זה סוג של אשמה, של מחשבה שאולי זה קורה בגלל כל מה שעשיתי בעבר שלי לפני שחזרתי בתשובה, או לחילופין של טרוניה, שבאה מהמחשבה של 'עשיתי כזאת כברת דרך ארוכה בתשובה – וזה מה שאני מקבל, עוד קושי?' זה מצד אחד. יש גם לפעמים דווקא להפך – שבעקבות החזרה בתשובה, שמשפיעה עמוק על הנפש, לזוג יש אמונה תמימה שהכול מאת ה', וגם זה נכלל בפנים. הרבה פעמים כל הרגשות והמחשבות האלו יכולים להיות באותו זוג".

לסיום, יש לכם טיפים לזוגות שנמצאים בתוך הניסיון?

"הכי חשוב זה לשמור על הזוגיות", מדגיש דורון, "שזה אומר לדעת לפעמים לעצור את המרוץ של החיים ושל הטיפולים – ולעשות דברים חווייתיים שיחזקו את הזוגיות שלכם. תעשו משהו כייפי ומפנק ביחד. אין דבר כזה לעשות טיפול בלי משהו כייפי שמתלווה".

(צילום: shutterstock)

"גם תמיכה מסביב חשובה מאוד", מוסיפה שרה. "אפילו זוגות שלא באים 'לאדוה'. כדאי לחפש בסביבה חברים טובים, רב או אנשים שעברו את זה, להיפגש איתם, להזמין לשבתות, לעשות פעילויות ביחד או סתם להתייעץ איתם ולשתף. אפילו באינטרנט, בפורומים מהתחום. זה כל כך מחזק לדעת שאתה לא לבד, ושיש לא מעט אנשים שכבר עברו את זה לפניך ויכולים להבין אותך. אני תמיד אומרת שאם כבר קשה – אז לפחות שלא יהיה קשה לבד".

היום, במבט לאחור, אתם חושבים שההמתנה משפיעה על ההורות שלכם?

"אנחנו אף פעם לא מסתכלים על הילד שלנו כמשהו ברור מאליו", מתארת שרה בהתרגשות שקשה לפספס. "בכל יום מחדש אנחנו זוכרים להודות. גם במהלך ההיריון עצמו – אחרי כל כך הרבה המתנה, שום דבר כבר לא היה ברור מאליו, אפילו לא הלידה. הייתי מאוד שמחה מצד אחד, ומצד שני דאגתי מאוד. זה לא היה הריון רגיל של אישה רגילה, ש'טוב בסדר, מתחתנים ומביאים ילד'. כל יום – היה יום. ובאמת אמרתי שעד שאין לי תינוק בריא בידיים – זה עוד לא נגמר. וברוך ה', אחרי כל ההמתנה, הוא הגיע ושימח אותנו בצורה שאין לתאר. קיבלנו מתנה ענקית מהשמיים. אין הגדרה אחרת.

"גם בגלל שאנחנו שוב בעיצומו של ניסיון, ומחכים להיקלט להיריון הבא בעזרת ה', אז באמת אנחנו חווים את זה שוב כמשהו שאינו מובן מאליו. ילד זה יצירה ובריאה חדשה, ויש אנשים שהיריון ולידה זה נראה להם כמו הדבר הכי טבעי בעולם, אבל באמת זה הכי לא טבעי. זה נס גלוי".

"זכור לי במיוחד מקרה עם אחד הזוגות שלנו", מוסיף דורון לסיום, בנימה שמהולה באופטימיות והתרגשות כאחד. "הם ציפו למעלה מעשר שנים לילדים, ועברו ב'אדוה' תהליך מדהים. פעם הם הגיעו לאחד המפגשים שקיימנו, והיו שבורים ורצוצים. בסוף, אחרי שכולם כבר הלכו, הם נשארו קצת לעזור, ותוך כדי דיברנו, היא עם שרה והוא איתי, וסיפרו על כל הכאב, וההמתנה, והטיפולים, והמלחמה בייאוש, וכולנו בכינו ביחד, ממש מעומק הלב... לאירוע שאחר כך הם כבר לא הגיעו, כי הם כבר נפקדו. וכשהם הזמינו אותנו אחר כך לברית, והבעל בירך 'שהחיינו' – הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיים שלי, שאני לא אשכח לעולם. וזה המסר שלנו לכל הזוגות שמחכים ומתמודדים: אף פעם אסור לאבד את התקווה, לא משנה מה".

רוצים ליצור קשר עם ארגון אדוה? תוכלו לכתוב להם למייל: advadoel@gmail.com