מדוע רדף שאול אחרי דוד? האם יתכן שקינא בו?

עמיחי שואל:

"כבוד הרב שלום! אני מורה בביה"ס, ואני לומד עם התלמידים את ספר שמואל א', שם נאמר שלאחר שדוד חזר מהמלחמה, קראו הנשים 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו' (שמואל א, פרק יח, ז), בעקבות זאת 'ויחר לשאול מאוד', מאז החל לשנוא את דוד ולרודפו. ושאלו אותי כיצד זה ייתכן, שכן שאול המלך היה צדיק גמור והגמרא העידה עליו שיצאה בת קול מן השמים ואמרה שהוא בחיר השם. האם ייתכן שנפל למה שנראה כמו קנאה קטנונית? נשמח לקבל תשובה ברורה, תודה".

* * *

שלום וברכה עמיחי, ותודה על שאלתך.

שאלה קשה שאלת, כי במטרה להשיג תשובתה נדרש עיון רב בכתובים. על כן אחלק תשובה זו לשתי כתבות.

ראשית כל, צריך לזכור עד כמה שאול המלך היה עניו וצדיק, עד שהעיד עליו הנביא ברוח קודשו: "...שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה, גבוה מכל העם" (שמואל א, פרק ט', ב). למרות מעלותיו, כאשר שמואל שיבח את שאול, השיבו בענווה: "ויען שאול ויאמר, הלוא בן ימיני אנוכי, מקטני שבטי ישראל... ולמה דיברת אליי כדבר הזה" (שם, פסוק כא).

ענוותו של שאול עמדה גם בנסיונות. כאשר גילה הנביא לעם כי שאול נבחר למלוך עליהם, היו שלעגו לו: "ובני בליעל אמרו, מה יושיענו זה, ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש" (פרק י', כז). למרות שביזוהו לא השיב על חרפתו, אלא שמע ושתק.

לאחר מכן נלחם את מלחמות ישראל באמונה, והוכיח את גבורתו ובטחונו בה'.

גם כאשר חטא שאול כשמחל על עמלק, לא היה זה כדי להגדיל את עושרו או כבודו, אלא משום שלבו היה רך לרצות את העם ולהיענות לבקשותיו, עוד חשב לעלות זבחים לה' מבהמות העמלקים. אך טעות חמורה זו עלתה לו במלכותו. הנביא אמר לו: "ויאמר שמואל, החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'?" (שמואל א', פרק טו, יט). למרות שטעה, נוכל לראות שטעותו של שאול לא נבעה מאנוכיות ומחשבה על עצמו חלילה. לאחר ששמע את הגזירה, שאול המלך הודה בפני הנביא: "ויאמר (שאול): חטאתי" (שם, פסוק ל). שמואל התאבל על שאול עד יום מותו (שם, פסוק לה).

חשוב להדגיש שאין לנו הבנה אמיתית במעשי הגדולים, וודאי שלא במלכי ישראל הצדיקים. גם כשטעו, טעותם נבעה מתוך שיקולים פנימיים רבים ומחושבים שכל מטרתם היתה לקיים את רצון השם בנאמנות, כפי שהבינו את תפקידם. למרות שאיננו יכולים לרדת לסוף דעתם, אנסה להשיבך בעזר השם מתוך פשט הכתובים, ולהראות לפחות מתוך חיצוניות המעשים, ששאול לא פעל חלילה מתוך שנאה לדוד, כי דעתו לא היתה שלמה במעשים שעשה באחרית ימיו.

לעצם שאלתך והפסוק שציינת, חשוב להבין כל מעשה בתנ"ך בתוך הקשרו המלא. כי לכל תוצאה ישנה סיבה שקדמה לה.

המקרה שציינת - הרי קדם לו מעשה מכריע וחמור יותר שגרם לו. לאחר ששאול המלך חמל על הצאן ומלך עמלק, ניבא שמואל הנביא לשאול המלך:

"יען, מאסת את דבר ה', וימאסך ממלך. ויאמר שאול את שמואל: חטאתי, כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם. ועתה, שא נא את חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'.

ויאמר שמואל אל שאול: לא אשוב עמך, כי מאסתה את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ויסוב שמואל ללכת, ויחזק בכנף מעילו, ויקרע.

ויאמר אליו שמואל: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להינחם... ולא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו, כי התאבל שמואל אל שאול, וה' ניחם כי המליך את שאול על ישראל" (פרק טו', כג).

עוד בטרם גילה שאול המלך כי דוד יהיה יורשו, מסופר כי תקפה אותו רוח רעה שביעתתו, והיה זקוק לדוד שינגן לו בנבל כדי להרגיע את נפשו המעונה. רוח רעה זו שיבשה את צלילות דעתו (פרק טז, יד): "ורוח ה' סרה מעם שאול, וביעתתו רוח רעה מאת ה'. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלוקים רעה מבעתך".

מבאר המצודת דוד, מדוע נאמר בפסוק "רוח רעה מאת ה'"? זאת כדי ללמדנו ש"לא באה לו במקרה", אלא כך נענש בידי ה', שניטלה משאול הצדיק - דעתו הצלולה ובחירתו החופשית המלאה.

רוח רעה זו, גרמה לשאול לדיכאון וביעות (חרדות) שפגעו בכושר מחשבתו ושיקול דעתו. מבאר המצודת ציון: "ביעתתו - מלשון בעתה וחרדה".

למרות סבלו הנפשי, הנביא מעיד שהיתה בלבו של שאול אהבה טבעית טהורה לדוד, כפי שנאמר קודם לכן: "ויבוא דוד אל שאול, ויעמוד לפניו. ויאהבהו מאוד, ויהי לו נושא כלים. וישלח שאול אל ישי לאמור: יעמד נא דוד לפני כי מצא חן בעיני" (פרק טז', כא). יש כאן עדות נפלאה לאהבתו וחיבתו של שאול לדוד.

כל זאת קדם לפסוק שציינת!

רק לאחר כל הדברים האלה, ראה שאול המלך את נצחונו של דוד מול גולית, ושמע את שבחיו בפי העם. מובן ששאול לא קינא בדוד קנאה ילדותית חלילה בגלל שיר ניצחון שפיזמו לו, אלא נחרד משום שגילה לראשונה כי דוד יהיה יורשו כפי נבואת שמואל שניבא לו: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך".

מאותה עת, דוד לא ייצג בעיניו רק מלך חדש שיישא מעתה את הכתר, כי אם הזכיר לו את חטאו וחרפתו, הגוזר את אחרית בית מלכותו - שלו ושל בניו - מעתה ועד עולם. שאול הבין כי דוד הוא הוא מי שעתיד לקחת ממנו ומבניו את המלוכה, ולהחליף את בית משפחתו (כמו כן, לא ידע שאול אם דוד יקח ממנו את מלכותו עוד בחייו, ופחד שמא דוד עתיד לבגוד בו ולהורגו כדי לקחת ממנו את כתרו לפתע פתאום). לכך הצטרפו חרדותיו שהביאוהו למעשים קיצוניים.

האם שאול המלך רדף אחרי דוד מתוך צלילות ושיקול דעת?

בכתבה הקודמת הראנו את גודל ענוותנותו וצדיקותו של שאול המלך, ואת הסיבות שקדמו לנפילתו. בכתבה זו נעסוק ברוח הרעה שפקדה אותו באחרית ימיו.

לאחר שגילה שאול כי דוד עתיד להיות יורשו, פחד וצער כבדים גרמו לכך שהתגברה רוח רעה בלבו, ולקחה ממנו את צלילות דעתו: "ויהי ממחרת, ותצלח רוח אלוקים רעה אל שאול, ויתנבא בתוך הבית" (שמואל א, פרק יח', ט). ומבאר רש"י: "ואשתטי נביא ושוטה מדברים דברי רמזים שאינם ניכרים", והמצודת ציון ביאר: "רצה לומר היה מדבר דברי שטות"!

כפי שנוכל להבין, מעשיו של שאול לא נבעו מקנאה כפי שאנו מבינים אותה, אלא מתוך פחד מאובדן מלכותו והחטא הכבד שרבץ על ראשו, כאשר אליהם הצטרפה רוח רעה אשר פגמה בשיקול דעתו וגרמה לו לחרדה ופחד קיצוניים. נאמר בפירוש: "וביעתתו רוח רעה מאת ה'. ויאמרו עבדי שאול אליו: הנה נא רוח אלוקים רעה מבעיתך". מכאן אנו למדים שפעולותיו של שאול היו מוקצנות בשל חרדה ובהלה כבדה.

רק לאחר כל הדברים הללו, נוכל להבין מעט טוב יותר כיצד הגיע שאול לכדי נסיון להרוג את דוד. יהונתן שראה את מעשי אביו פנה אליו בתחינה: "ולמה תחטא בדם נקי, להמית את דוד חינם", ושאול המלך השיבו: "וישמע שאול בקול יהונתן, וישבע שאול: חי ה' אם יומת"! (פרק יט', ה).

לאחר מכן שוב נכנסה בשאול הרוח הרעה ששיבשה את שיקול דעתו, ושוב ביקש להרוג את דוד: "ותהי רוח ה' רעה אל שאול, והוא בביתו יושב וחניתו בידו...", ושאול ניסה לפגוע בדוד למרות שבועתו. מעשיו הסותרים מעידים על הרוח הרעה שפקדה אותו.

שאול ניסה להרוג את דוד גם לאחר שהבטיח לבנו שיחדל מכך. אף עבדיו הבינו שמלכם פועל מתוך רוח לא לו, כאשר אמרו לו: "הנה נא רוח אלוקים רעה מבעיתך". מסיבה זו יהונתן בנו, וגם מיכל בתו, עזרו להציל את דוד מפני אביהם מלכם.

יתר על כן, מתוך רוח רעה זו ביקש שאול להכות אף את בנו אהובו: "ויען יהונתן אל שאול אביו, ויאמר אליו: למה יומת, מה עשה? ויטל שאול את החנית עליו להכותו" (פרק ח', יט)!

שאול במצבו הטבעי ודאי לא היה רודף אחרי דוד באופן בלתי עקבי, מבטיח לחון אותו ושב מהבטחתו, ולא היה מנסה לפגוע בבנו.

לאחר מרדפים רבים, תפס דוד את שאול המלך בעת שנח במערה, וגזר את כנף מעילו בשנתו. כאשר התעורר שאול - הראה לו דוד כיצד חמל על חייו, וביקש להוכיח לו בכך שלא יפגע בו לעולם. נראה שרק אז חזרה לרגע צלילות דעתו המלאה של שאול, וברגע זה התחרט עד מאוד על מעשיו: "ויאמר שאול: הקולך זה בני דוד? וישא שאול קולו ויבך (יבכה). ויאמר אל דוד: צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה, ואני גמלתיך הרעה. ואתה הגדת היום את אשר עשית איתי טובה, את אשר סיגרני ה' בידך ולא הרגתני. וכי ימצא איש את איבו ושילחו בדרך טובה, וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשית לי. ועתה הנה ידעתי, כי מלוך תמלוך, וקמה בידך ממלכת ישראל. ועתה, הישבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחרי, ואם תשמיד את שמי מבית אבי. וישבע דוד לשאול, וילך שאול אל ביתו, ודוד ואנשיו עלו על המצודה" (פרק כד', טז).

מי יוכל לקרוא דברים כואבים כאלה, ועדיין יחשוב ששאול המלך פעל מתוך קנאה קטנונית או שנאה חלילה?

למרבה הצער, שבה הרוח הרעה להאפיל על דעתו של שאול לאחר מכן. וגם הפעם הזו תפסו דוד בשנתו, והוכיח לו את נאמנותו ויושרו. שאול שראה זאת הצטער עד מאוד, והודה בפה מלא שפעולותיו היו שגויות:

"ויכר שאול את קול דוד, ויאמר: הקולך זה בני דוד? ויאמר דוד: קולי אדוני המלך, ויאמר, למה זה אדוני רודף אחרי עבדו... ויאמר שאול: חטאתי שוב בני דוד, כי לא ארע לך עוד, תחת אשר יקרה נפשי בעיניך היום הזה. הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאוד" (פרק כו', יז).

מבאר המצודת ציון: "הסכלתי - מלשון סכלות וטפשות; ואשגה - מלשון משגה ושגגה".

אנו רואים כאן רגעים קצרים של צלילות דעת מלאה בשאול, בהם גילה את אהבתו לדוד והביע צער רב על מעשיו. דבריו של שאול מעידים על חרדה ואולי גם על בלבול, אשר לא היתה לו שליטה רבה עליהם.

לסיכום, אנו למדים מן המקרא ששאול המלך לא היה אחראי על הלך מחשבותיו ומעשיו באחרית ימיו, כך נראה מן הפשט של הכתובים. אך מאחר שיש פירושים רבים ועמוקים על מעשי שאול, כאן חשוב להטעים, שגם כאשר היו מאחורי פעולות הרדיפה שיקולים רוחניים עמוקים ומחושבים יותר - אף על פי כן אותה רוח רעה שעליה קראנו פגמה בשיקול דעתו ושיבשה את הלך מחשבותיו, וגרמה לשאול לפעול בחריפות וקיצוניות (שעליהן הביע חרטה), ולא היה נוהג באופן זה ללא הרוח הרעה שהעיבה עליו.

זכיתי שרבי הרה"ג יעקב סגל שליט"א יעיין בכתבה ויוסיף הסבר תורני עמוק יותר להשלמת הדברים:

"כמדומה שדבריך היפים גבי שאול הם גם נאותים ונכונים. אלא יש להוסיף שגם אחר הרוח הרעה היה לשאול שיקול תורני שלדעתו היה נכון, ואדרבא, הוא חשב שהוא מחוייב כך לנהוג. שהרי שמואל אמר לו אחר שלא כילה את עמלק: "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל". ובודאי שאול, העניו הגדול, כפי שציינת, הרבה להפנים עובדה זו שהוא חייב לנהוג גינוני מלכות, נגד טבעו, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ועיין ברמב"ם הלכ' מלכים פ"ג ה"ח: "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרג שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו כשמעי בן גרא".

והנה אמר מפורש לבנו יהונתן הסיבה שרוצה להורגו: "כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה לא תכון אתה ומלכותך ועתה שלח וקח אתו אלי כי בן מות הוא". דהיינו: ההלכה היא שבן המלך יורש את מלכות אביו, ושאול ראה סימנים שדוד עתיד למלוך, בפרט שגם יהונתן עצמו היה מודע לזה כפי שאמר לדוד, על כן ה"רוח רעה" גרמה שידון את דוד כמורד במלכות."

כידוע, דוד המלך אהב את שאול מאוד וכיבדו כבוד גדול, וכאשר הבין ששאול אינו מסוגל לעצור בעצמו, הלך לגור בעיר צקלג שלא היתה ברשות ישראל. למרות חייהם הקשים, נהיה סמוכים ובטוחים בכך ששאול ודוד המלכים הצדיקים יושבים כעת בגן עדן כאחים ורעים אוהבים.