הטור המאויר לפרשת עקב: מה זה בכלל יראת שמים?

בין הזמנים הגיע, ואיתו גם התרוצצויות הבלתי נגמרות ברחבי ארץ הקודש...

הגעתי לבית חמי לאחר שלקחתי את ילדי הצדיקים להשתכשך בים הגדול. שמחתי לבשר לאשתי שברגע זה אני מעביר את "ניהול הקייטנה" של הילדים עליה! אל תעבירו אלי שיחות, את הולך למנחה! לבשתי חליפה, חבשתי את הכובע, וצעדתי שמח ומאושר מהחופשה הקצרה שניתנה לי.

אני נכנס לבית כנסת בקרבת מקום, מחפש לי מקום טוב ליד המזגן, פותח "משנה ברורה", נושם עמוק. אח... זהו, אני בגן עדן... לא צריך ים, לא קייקים, לא שניצל. כלום! אני ו"המשנה ברורה" שלי בתוך בית המדרש מול מזגן. ורק שלא יעירו אותי מהחלום הזה.

לא עברו חמש דקות, ואיזה אחד מסמן לי מרחוק עם היד שלו. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז הוא ניגש אלי והודיע לי שאני אמור לתת שיעור בין מנחה לערבית.

אני מסתכל עליו, וקודם כל אני חושב בליבי – מי נתן לו רשות בכלל להיכנס לגן עדן שלי? איזה חוצפן! ואז עיכלתי את מה שהוא אמר. אבל ליתר ביטחון שאלתי אותו, אולי הוא התכוון למישהו אחר.

"סליחה, דברת אלי?".

"כן, יש הרבה אנשים שמגיעים למנחה, ואנחנו צריכים שתיתן שיעור בין מנחה לערבית".

בלעתי את הרוק. היה לו עדין טעם של קרטיב לימון מלפני חצי שעה, כשהייתי בים.

"אני?!", אמרתי בפליאה גדולה. "למה נראה לך שאני יודע משהו מהחיים שלי?".

"מה זאת אומרת? אתה נראה "ירא שמיים", יש לך חליפה, כובע, זקן יפה, פאות מכובדות, מן הסתם אתה יודע כמה דברים".

"תקשיב", אני ניגש אליו ולוחש לו, "אני לא יודע כלום, בור ועם הארץ! תעשה לי טובה, אל תעשה לי פדיחות, זה ממש הלבנת פנים. שחרר אותי, בחייאת".

הוא לא הניד עפעף "אתה עולה לדבר, בלי ויכוחים!".

ווואי, רציתי לבכות. איזה גן עדן זה? גיהינום!

הסתכלתי לצדדים. מלא אנשים מגיעים, עוד שניה מתחילה תפילת מנחה, ואני כלוא בתוך בית מדרש, אין לאן לברוח.

התחילו שמונה עשרה. תקשיבו, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה כיוונתי כל כך טוב! אני מתחנן לה', "ה' תעזור לי! אני מבטיח אני אעזור לאשתי לשטוף כלים! גם להחליף חיתולים. אתה יודע מה, אני גם מוכן לקום באמצע הלילה כשהתינוק בוכה... בעצם, ה', תשכח מההבטחה האחרונה. ה', תעזור לי שיקחו מישהו אחר!".

ה' שומע תפילה! ה' שלח לי לפתע רעיון. חשבתי, אולי אני אאריך בתפילה עד ערבית, ואז יעזבו אותי בשקט.

אני מסתכל על השעון שבקיר מולי. יש עוד כרבע שעה עד לערבית. המשימה קשה, אך יש סיכוי שאני יצליח להאריך עד כדי כך.

לאחר כמה דקות אני שומע שקט. כנראה שהם סיימו את התפילה, רק אני נשארתי להתפלל. סיימתי להתפלל. שניה לפני שאני צועד שלושה צעדים אחורה, אני מסתכל בשעון. נשארו עוד שתי דקות לערבית. את ה"שיעור" אני כבר לא אתן כאן.

חיוך קטן עולה על פני. אני צועד בבטחה שלושה צעדים אחורה, "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עליכם".

אני מסתובב אליהם... ואני בהלם. מלא אנשים עומדים מאחורי בתור, וחלקם נדחפים כדי לנסות להגיע אלי. "מה קורה פה?!", אני צועק בחרדה.

ואז הבנתי הכל. פתאום נזכרתי שברוב חכמתי נעמדתי להתפלל ליד ארון הקודש. בקיצור, כולם הסתכלו אלי וחיכו "שהרב הצדיק" יסיים להתפלל. לא רק שחשבתי שאם אני אתפלל ואאריך הם לא יחכו לי ויקחו מישהו אחר, אלא להיפך, הם חשבו אחרי תפילה כזאת ארוכה ומכל הלב, שאני באמת איזה "צדיק גדול" שהגיע אליהם מרחוק, והם גם רוצים שאני אחלק ברכות!

השורה התחתונה:

"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך".

מה זה בכלל יראת שמיים?

שמעתי פעם שעשו איזה סקר בקרב בנות תיכון, האם הן יודעות מהי "יראת שמיים"? התשובות היו מחרידות. חלקן אמרו "סיגופין", "תעניות", "סבל", "החמרות" ועוד הרבה דברים רבים בסגנון, שהוכיחו שבעצם אין לנו מושג מה זה אומר "יראת שמיים". כלומר, "יראת שמים" מצטיירת לאנשים כדבר לא סימפטי, שאי אפשר לחיות חיים שמחים ומאושרים. אם אתה באמת "ירא שמים", סימן שאתה בנאדם שכל היום רק נמצא בנרווים והחמרות עד אין קץ! ובעצם אתה, האדם, הכי סובל ועצוב עלי אדמות! אז למה בכלל להיות ירא שמיים?

אז באמת חיפשתי וחיפשתי, מה זה יראת שמיים? מה זה אומר?

התשובה פשוטה ביותר! כותב הרב פינקוס זצ"ל: "יראת שמים" זה "תשומת לב". כלומר, נגיד בשבת קודש – אם ניתן יותר תשומת לב להתנהלות שלנו, נעבור על פחות מלאכות שבת, אם זה בורר או טוחן... והכל בגלל שעצרתי שניה, רגע מה אני עושה פה? אהה! יש הקב"ה!

ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שאל מעמך, כי אם לשים לב אל ה' אלקיך!