במחשבה תחילה לפרשת עקב: הסטודנטים שחששו מהמלכודת של הפרופסור

הוויכוחים ביניהם לא נגמרו, והמאמין החליט להעמיד את האתאיסט במקומו. כשהחוקר נסע עמו לאפריקה לצורך מחקר, המאמין שילם כמה מאות דולרים וארגן הפקה מיוחדת.

באחד השיטוטים ביער מצא עצמו האתאיסט מול שבט קניבלים קטן לבדו. מפיו נפלטה זעקה: "אוי לא, זה הסוף שלי". קרן אור עזה שטפה אותו משמים, והוא עמד במרכז האור. קול אדיר מילא את החלל ונשמע ברור: "זה לא הסוף שלך. קח את האבן הגדולה שלרגליך והטח אותה בראשו של זקן השבט".

החוקר ההמום מצא את עצמו מטיח את האבן בעוצמה, ואז, כשהוא מתנשף ורועד כולו למול הקניבלים הזועמים, השמיע המאמין שוב את הטון האדיר: "אוקיי, עכשיו זה הסוף שלך"...

* * *

"ברוך תהיה מכל העמים", מבטיחה התורה בפרשתנו באם נקיים את כל דברי התורה, כפי שמתחילה הפרשה: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", אז נתברך בכל טוב ונהיה מבורכים מכל העמים.

הרה"ק רבי יוסף מאיר ווייס, ה"אמרי יוסף" מספינקא, מביא בספרו רעיון מרגש עד מאוד, וזה תוקף דבריו: רצתה התורה לומר, שאם נשמור את כל המשפטים נזכה לכל הברכות האמורות בתורה. ומה יהיה אם חלילה לא נשמור את כל מצוות התורה?

הרי שגם אז נהיה מבורכים.

הא כיצד?

בדרך רמז מחלק ה"אמרי יוסף" את לשון הפסוק ומסביר: "ברוך תהיה", בכל מקרה תהיו מבורכים, אף אם חלילה לא תשמרו את מצוות התורה. ומדוע? "מכל העמים". שכן הקב"ה יציב אתכם בהשוואה למול הגויים. כאשר אנו משווים את היהודי הפחות ביותר למול הגוי הטוב ביותר – אין ספק שהיהודי עולה עליו בערכו (ותיכף נסביר את שורש הדבר).

תורה היא וללמוד אנו צריכים: ייתכן שהתורה בעצם "מעודדת" אותנו לא לשאוף לשלמות? הרי אם נשמור את כל המצוות נזכה לשפע רב, השפע הוא הגורם לעבודת השם במדרגת "שלא לשמה". וכאן אנו למדים שאפילו אם לא נשמור את כל המצוות – אין זה נורא, לכאורה, שכן עדיין בהשוואה לגויים נהיה מבורכים ומיוחדים...

"כמה שווה השטר שבידי?", שאל הפרופסור את הסטודנטים באמצעו של שיעור שגרתי. בידו אחז הפרופסור שטר בערך של 200 שקלים.

הסטודנטים הרהרו לרגע, מחפשים את העוקץ בדבריו של המרצה, אולם לאחר מספר רגעי שקט הוא שאל שוב, ואמר שהוא ממתין לתשובה: כמה שווה השטר?

"מאתיים שקלים", נשמעה קריאה מהוססת מירכתי הכיתה.

המרצה הנהן בראשו לאישור, והסטודנט נשם לרווחה. הוא כבר חשש מאיזו מלכודת אינטלקטואלית.

המרצה קיפל את השטר לשניים, וקיפל שוב לארבעה. "ועכשיו", שאל בקול רם, "כמה שווה השטר?".

הפעם התשובות הגיעו יחד מכל קצוות החדר: "מאתיים שקלים".

מבטו של הפרופסור נעשה חיוני יותר. חיוך נמתח בזוויות פיו, והוא פתח את קיפולי השטר. לאחר שהשטר שב לקדמותו הוא מעך אותו בפתאומיות. פניו הועמו לתנועת רוגז והוא השליך מידיו כדור קטן וצבעוני, מקומט כולו.

"האם תוכלו לומר לי כמה שווה הכדורון הזה?", שאל את התלמידים שעקבו במתח אחרי השינויים במורה החכם שלפתע החל להתנהג באופן מחשיד.

שוב נשמעה קריאה חששנית: "מאתיים שקלים?!".

הפרופסור התרכך באחת. "נכון מאוד. ערכו של השטר נותר כשהיה, גם אם כלפי חוץ הוא אינו נראה במיטבו"...

כעת נשוב ליסודו של ה"אמרי יוסף": יהודי הרי מלא מצוות כרימון אף כשהוא נראה ריקן כלפי חוץ. הוא מברך ברכות הנהנין רבות, הוא מתפלל, הוא מקיים מצוות לאין ספור – לפעמים אפילו בלי לשים לב...

אבל אף אם אין בו את כל הדברים הללו, חלילה, עדיין טוב הוא מן הגוי הטוב ביותר. שכן יהודי, בשונה מגוי, ביכולתו לעשות תשובה, ואף הרהור תשובה – די בו כדי שבאותו רגע ייחשב כצדיק, ובבת אחת הוא מתעלה על הגוי לאין שיעור.

* * *

לכל שטר מקומט ומלוכלך יש גם את "הסוף שלו". כאשר הוא נקרע...  

ההבדל בין יהודי בנמשל לבין השטר במשל, שכל עוד הוא חי – שערי תשובה פתוחים בפניו. ברגע שיחליט לשוב באמת ובתמים, יתחרט על שעבר ויקבל על העתיד, הרי שערכו כיהודי תמיד יכול להגיע למימוש מלא.

את החיזוק הזה מלמד ה"אמרי יוסף": גם כאשר נפלת לדרגת "העמים", תזכור שאתה "ברוך" בפוטנציאל.

תממש.