"הרגשתי סוג ב', הייתי גם כבד ראייה וגם חוזר בתשובה"

אם הייתם פוגשים את אידן אור גיא לפני כשני עשורים, הייתם רואים ילד רגיש במיוחד, שלומד אומנם בבית ספר רגיל, כתלמיד מן המניין, אך הילדים סביבו מציקים לו ללא הרף ולועגים לו בשל לבקנותו ובשל קוצר הראייה ממנו הוא סובל.

"הילדים בכיתה היו צוחקים עליי המון", הוא מספר, "הם היו קוראים לי 'שיערות סבתא' ומחקים אותי על איך שאני מסתכל על הלוח. היה לי מאוד קשה כילד. היו ימים שחזרתי מבית הספר והרגשתי שפשוט אין לי כוח להמשיך".

לאידן יש אחות תאומה שאף היא לבקנית ועוד אח לבקן. בנוסף, יש לו שלושה אחים גדולים רואים. "כילדים חווינו כולנו קשיים חברתיים בבית הספר", הוא מציין, "כל אחד מאתנו חווה את הקשיים שלו, אבל האחים שלי הסתדרו טוב ממני. אני כנראה הייתי רגיש יותר מהם, אולי ביישן וחסר ביטחון יותר מהם ואולי כל הדברים האלו גם יחד".

אידן גם מסביר את מהות הקושי: "להיות לבקן זה בראש ובראשונה להתמודד עם לקות ראייה קשה, כי אני רואה באופן תקין רק למרחק של מטר. מעבר לכך הראייה שלי הופכת למטושטשת. אסור לי גם להיחשף לשמש ללא הגנה, כי זה מאוד מסוכן לעור הבהיר שלי. אני כמובן לא מסוגל לנהוג. אבל מעבר לכך, יש גם את הקושי החיצוני, של איך שאנשים מסתכלים עליך. כשהייתי ילד הילדים בכיתה ובשכונה היו צוחקים עליי כל הזמן. אני זוכר שאחד מהילדים הלך אתי בהפסקה ואז הוא נעצר ואמר: 'עכשיו אני צריך ללכת, כי אם יראו אותי איתך, אז גם לי לא יהיו חברים'".

איך התמודדת עם המטלות הלימודיות?

"היו לי כל מיני התאמות בכיתה ובמבחנים בדרך כלל נבחנתי בעל פה. היה לי גם מחשב בו הייתי מסכם את השיעורים בשיטה עיוורת, והסתדרתי איכשהו. אגב, אני יכול לקרוא, אך הקריאה מאוד מאמצת אותי, לכן אני יותר מקשיב לספרים מאשר קורא. יש ספרים מוקלטים של הספרייה לעיוור ואני מקשיב להם לעתים קרובות".

לראות בלב ולא בעיניים

שלב משמעותי מאוד בחייו של אידן היה לפני עשר שנים, כאשר הוא חזר בתשובה. "קשה לי להסביר מה הוביל לכך, כי היה פשוט רגע אחד של הארה רוחנית. הייתי בשבת אצל חבר ופתאום ראיתי את עצמי לרגע אחד בעיניים חיצוניות ובבת אחת קלטתי מה נכון לעשות בחיים. בו במקום החלטתי שאני משנה את החיים שלי".

הרגע בו הוא החל את תהליך החזרה בתשובה הוביל לכך שפתאום היה לו קל יותר להסתכל על המגבלה שלו. "זה לא שהיא נעלמה, אבל במקום להגיד 'וואו, כמה קשה לי', למדתי להגיד: 'וואו, תודה רבה'. כי דווקא הקשיים שעברתי הם אלו שעזרו לי לצמוח. האמונה לימדה אותי שהקושי הוא לא בהכרח דבר רע. צריך רק ללמוד איך להסתכל עליו".

איזה דבר טוב גילית שיש בלבקנות שלך?

"דבר טוב אחד?" הוא צוחק, "יש הרבה דברים טובים, אבל אם צריך לבחור אחד, אז אני יכול לציין שהקושי בראייה שמגיע בגלל הלבקנות נתן לי הזדמנות לראות בחיים לא דרך העיניים אלא דרך הלב. זוהי ראייה הרבה יותר חזקה. כשאני מברך בכל בוקר 'פוקח עיוורים' עולה לי המחשבה על כך שאנו מברכים 'פוקח עיוורים' ולא 'פוקח רואים', כי הקב"ה פוקח לנו את הלב ולא את העיניים".

אחרי שהחליט אידן על החזרה בתשובה, הוא הגיע להחלטה נוספת ונועזת – ברצונו ללמוד בישיבה. "זה כבר היה אחרי שסיימתי צבא", הוא אומר, "וכך התחלתי ללמוד בישיבה ברמת גן. למדתי שם במשך ארבע שנים".

גם בלימוד בישיבה ציפו לו ההתמודדויות. "הקריאה בגמרא הייתה מאוד מתישה ומעייפת עבורי. הייתי חייב לישון הרבה בלילות כדי לאפשר לעיניים שלי לנוח מהמאמץ. אבל אני לא זוכר שהתלוננתי. היה לי צימאון אדיר, וכשיש לך צימאון ורצון, אתה מצליח להתמודד עם כל דבר. למדתי להסתכל על עבודת ה' כמשהו שמצמיח אותי. היה לי המון סיפוק בשנים האלו".

אך יחד עם זאת מבקש אידן גם להאיר נושא חשוב: "בישיבות ובעולם התורה כמעט לא מוכר המושג שנקרא 'נגישות לעיוורים', וזה חבל מאוד. כמעט לא תמצאו בתי כנסת שמציעים סידורים בכתב ברייל או אפילו בכתב גדול שיוכל להתאים לכבדי ראייה. הייתי מצפה שכמו שאני בא לבנק ומציעים לי שירותים נגישים ומותאמים, כך גם יהיה בבתי הכנסת ובישיבות. באופן כללי הציבור הדתי הוא מאוד סובלני, אבל הייתי מצפה שהוא ייתן את הדעת גם על הנושא הזה".

מרגיש שליחות בעבודה

ההתמודדות לא פסקה באף שלב שהוא, וגם כשנכנס אידן לעולם השידוכים הוא נתקל בקשיים. "התחושה שלי הייתה שמסתכלים עליי כמו על מישהו שיש לו שני חסרונות – גם כבד ראייה וגם חוזר בתשובה. אבל לימדתי את עצמי להתחזק באמונה וגם למדתי דבר חשוב בחיים – אם אתה מאמין שהכל יכול להיות כמו שאתה רוצה, אז בסופו של דבר הקב"ה יסובב את הדברים בדיוק כמו שאתה שואף. בסוף זכיתי להתחתן עם אישה בריאה שרואה היטב, מדהימה, אשת חיל ממש. יש לנו ילדה מתוקה בת שבעה חודשים, גם היא ברוך ה' בריאה לחלוטין".

כיום עובד אידן כמדריך במוזיאון הילדים בחולון. "אנו מציעים שם תערוכה מיוחדת שכולה בחושך מוחלט", הוא מסביר. "המטרה היא לאפשר לאנשים לחוות איך עובדים החושים של העיוור שאינו מסוגל לראות. חשוב לי להדגיש שאי אפשר להמחיש את העיוורון, כי העיוור לא רואה חושך, אלא הוא לא רואה כלום. אבל לחוות את החושים האחרים זה אפשרי, ויותר מזה – האנשים לומדים להכיר אלו את אלו בתהליך של שעה ורבע, רק דרך האישיות ובלי לראות, וזה מה שמיוחד כל כך במוזיאון. אני מרגיש שליחות בעבודתי, כי אנחנו נותן לאנשים הזדמנות לראות דרך הלב ולא דרך העיניים".

כיום הוא כבר מתבונן על הילד שהיה פעם במבט מעט מרחם, אך מלא בתובנות. והוא גם מוסיף: "אני חושב שהרגע בו העולם התחיל לקבל אותי היה כאשר אני למדתי לקבל את עצמי. כאשר למדתי שאני לא צריך לנסות להיות מי שאני לא, אלא פשוט לאהוב את עצמי כמו שאני".

התחושות האלו הן שגרמו לו גם לעבוד על הוצאת ספר שבימים אלו נמצא בפרויקט של גיוס המונים. הספר מביא למעשה את סיפור חייו בעיניים של ילד. "בחרתי להוציא אותו דווקא כספר ילדים, כדי שכל ילד שחווה קושי או מרגיש קצת שונה יוכל לקרוא את הדברים וללמוד מהם, אבל כמובן שהספר יכול להתאים גם למבוגרים. אני מספר שם את סיפור החיים שלי, עם כל הקשיים וגם עם התובנות. בסיומו של הסיפור אני נעמד מול הכיתה ואומר: 'היי חברה, אני מי שאני וככה צריך לקבל אותי'. והעולם פתאום מבין את זה. אני חושב שהחשיפה הזו שלי, כאשר אני כותב את סיפור חיי ואף חותם אותו תחת שמי, מביאה לכך שאנשים יוכלו ללמוד מכך ולומר לעצמם: 'זה אדם אמתי שעבר כאלו דברים והצליח לנצח'. זה בוודאי ייתן להם כוח".