האות ל’ – לשאוף להגיע ליעד

האות ל' הגבוהה מכל האותיות וצופה למרחקים, מבטאת את השאיפה להגיע ליעד מסויים. הן ליעד גשמי, כגון הגעה לעיר או למקום מסויים; והן ליעד רוחני כגון למידע מחכים, באמצעות לימוד. שאיפה זו, להגיע ליעד כל שהוא, מחייבת בדרך כלל מדידת המרחק מהיעד, כדי לתכנן כראוי את ההגעה אל המטרה.

נמצא שכוח הפעילות המחשבתית אשר שואפת להגיע ליעד מסויים, ואשר מודדת את המרחק מהיעד משום השאיפה להגיע אליו, טמון באות ל'.

לפיכך,רבות מהמילים המופיעות בשורות הקודמות אשר פותחות באות ל', מבטאות יעד כל שהוא, והאות ל' שבראשן באה במקום המילה 'אל'. וכך גם במילים: 'ללמוד' במקום 'אל הלימוד', 'לכבוד', 'למדוד', 'לנדוד', 'לרקוד', 'למרוד', 'למעוד'.

באות ל' טמון גם כוח החילוף. שהרי ההחלפה מתבצעת באמצעות השאיפה ליעד חדש, במקום היעד המקורי. משום כך האות ל' משמשת גם כאות החילוף. כגון: "...הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת".

בתלמוד מבואר שהאות ל' הגבוהה והמשמשת כאות המעבר, במקום המילה 'אל', מרמזת ליעד הגבוה של האדם השלם, שזוכה להגיע לחיי העולם-הבא. הנה לשון התלמוד: "ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך (ז'), וחן אותך (ח'), ומטיב לך (ט'), ונותן לך ירושה (י'), וקושר לך כתר (כ') לעולם-הבא (ל')." כלומר, אמנם כבר לפני האות ל', מופיעות האותיות י' כ' המבטאות גם הן את העולם-הבא, אולם בכל אחת מהן טמונה דרגה אחרת בקנין חיי העולם-הבא. האות י' – חלק ומקום ('ירושה'), האות כ' – מלכות ('כתר'), ואילו האות ל' מבטאת את עצם ההגעה לחיי העולם-הבא, בו יש לו לאדם השלם חלק באותו מקום נשגב, ומעמד מלכותי, בבחינת האמור: "צדיקים יושבים [מקום], ועטרותיהם בראשיהם [כתר], ונהנים מזיו השכינה". דבר המבטא את עינוגו הרוחני הבלתי נתפס של הצדיק המשוחרר מכבלי השיעבוד לייצרו, ובכך זוכה הוא להיות דבק ביוצרו, כגמול עלי אמו.

אמנם כאמור, ברובד הפשוט, האות ל' מרמזת לכוח המניע הפנימי, המביא את האדם לשאיפה ליעד כל שהוא, ובעיקר ללימוד.

האות ל' מופיעה בפעם הראשונה בתחילת מילה בתורה בפסוק: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה". לפי שחושך העולם החומרי המטעה את האדם במערכת היצרים שבו, מסוגל – או לרומם את האדם לחיי העולם-הבא שנברא באות י', באמצעות חשיפת האמת וההתגברות על היצרים, או להורידו לשפל החומריות הבהמית שבעולם-הזה שנברא באות ה'. הדבר תלוי בבחירת האדם. וזה סוד החושך שנקרא "לילה": ל-י' ל-ה'. כלומר: או ל-י' שהוא העולם-הבא, או ל-ה' שהוא העולם-הזה. שהרי זוהי מהות האות ל', אות הדחף והשאיפה הפנימית להגיע ליעד חיובי או שלילי, והמשמשת במקום המילה 'אל'.

ועל פי הפשט, לילה מלשון ל-יללה. אלא ששני ה-ל' הרצופים נעשים אחד במילה "לילה". לפי שהלילה משרה אוירת עצבות, ויללת הסובלים גוברת בו (ואף מהיבט זה דומה העולם-הזה על כל יצריו והכאב שבא בעקבותיהם, ללילה), וגם נשמעת היא יותר משום השקט שבלילה. וגם לפי זה האות ל' שבראש המילה משמשת במקום המילה 'אל'.

צורתה ואופן הגייתה

צורת האות ל' המתנשאת מעל כל האותיות, כאדם גבוה אשר פניו צופות למרחק ופונות בשאיפה קדימה. ומבטאת היא בכך את דחף הסקרנות שבאדם והשאיפה הפנימית לדעת הרבה ולהגיע ליעדים שונים בחייו, הן בגשמיות והן ברוחניות. לכן למ"ד מלשון לימוד, והיא גבוהה מכל האותיות. לפי שההבנה הגבוהה, מעבר לשטחיות הנראית, היא מהות הלימוד. הלימוד השכלי גם זוקף ומרומם את האדם למעלותיו הנשגבות, והוא אחד המבדילים העיקריים את האדם מן הבהמה.

זאת ועוד. האות ל' הגבוהה מכל האותיות, היא גם האות היחידה הנהגת באמצעות הגבהת קצה הלשון. אותו אבר שליט ועליון אשר המוות והחיים נתונים בידו, ככתוב: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן", ובו תלויה היכולת להפיק את המירב והמיטב מן הלימוד ולזוכרו לאורך זמן, כמבואר בתלמוד חשיבות הגיית הלימוד בפה ובקול.

צורת האות ל' מורכבת מהאות כ' (אות נתינת הצורה), אשר על גבה ניצבת האות ו' (אות החיבור והדעת). שכן מצד הטבע, פרטי הנתונים הנאספים במוחו של האדם החי בעולם, מפוזרים ונבוכים בבחינת תוהו ובוהו מחשבתי. ועל ידי הלימוד מתיישבות הסתירות ומתחברות המחשבות, וכך דעתו מקבלת מבנה חשיבתי מסודר, והוא מעצב את תפיסתו הרוחנית ואת הבנת כל פרט בחייו ובעולמו. נמצא שמהות הלימוד הנרמזת באות ל', מתבטאת בצורת ה-ל': האות ו' שניצבת למעלה (וראשה נראה כראש האדם), מחברת את הנתונים השונים שבמחשבה (שבראש), ומשתמשת באות כ' שלמטה כדי לעצב את דעת האדם הלומד, וזוהי מהות האות ל'.

לפיכך, אף על-פי שהאות ל' מבטאת את השאיפה להגיע ליעדים שונים ולא רק ללימוד, נקראת היא למ"ד מלשון לימוד. לפי שהשאיפה החזקה והנכספת מכל שאיפה אחרת, היא השאיפה לחכמה הנלמדת.

אמנם אף על-פי שכל חכמה כגון מדעי הטבע ושאר המדעים שהאדם לומד, מחכימה אותו, הלומד תורה לא רק שנעשה חכם ומבין בכל סוגי החכמות כמאמר חז"ל במשנה: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", אלא גם מתעלה ומתרומם על ידה באישיותו וביחס הסביבה כלפיו, עד שנעשה כמלך, בהיותו מוכתר בכתרה של תורה. וזהו המבואר במדרש "אותיות דרבי עקיבא" שלאות ל' צורת אדם המתיישב על כסא, ומקומה בסדר האותיות הוא בין האות כ' שצורתה כצורת כסא, והאות ל' כמו מתיישבת עליו, לבין האות מ' המסמלת מלכות. ללמדנו שהמרומם עצמו באמצעות לימוד התורה כראוי, אשר הוא הלימוד הגבוה הנרמז באות למ"ד הגבוהה, זוכה למלוכה ומתיישב על הכסא המלכותי הסמוך לו.

הנה לשון המדרש:

"למ'ד מפני מה גבוה מכל האותיות?

מפני שהוא באמצע כ"ב האותיות, ודומה למלך [הניצב במרכז פמליית המלכות ומתנשא לגובה מעל כולם], כשיושב על כסא הכבוד [האות כ'], ומלכות לפניו [האות מ']."

נפלא הדבר ששלושת אותיות אלה, הניצבות במרכז האותיות, מצטרפות יחדיו ויוצרות את המילה: 'מלך'.

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת

אלא שסדר קריאתן הוא מהסוף להתחלה, בסוד סדר תשר"ק. סדר שיסודו בעולם האמת הרוחני, לפי שמרמזות בצירוף זה על מעלתו האמיתית של התלמיד חכם, ועל שכרו הרב שבבחינת 'מלך', בחיי העולם-הבא.

אדם זה הזוכה לכתרה של תורה משום עוסקו בחכמה היקרה מכל, מתדמה לבוראו עד כדי כך שהמילה "את" שבפסוק "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (אשר ככל 'את' שבתורה, באה לדרשת עניין נוסף), מכוונת אליו, אל התלמיד-חכם. כמבואר בתלמוד "את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים". שהרי נעשה דומה לבוראו בבחינת הכתוב "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". וזוכה לצפות את העתיד ברוח הקודש ששורה עליו בסוד האות ל', אות הצפיה למרחקים.

אמנם ברובד העמוק יותר, מרמזת האות ל' הגבוהה, על מלכו של עולם, המרומם מעל כל הכוחות שבבריאה הנרמזים במערכת האותיות שה-ל' עומדת במרכזן, והם ניצבים סביבה כגיבורי המלך המומחים והחזקים איש איש בתחומו, וכל אחד מהם מופקד על כוחות וחיילות שונים, ומצפים למוצא פי המלך לעשות רצונו בלבב שלם.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.