הערך המספרי של האות מ': 40 יום לסגולה

ערכה המספרי של האות מ', ארבעים. הוא המספר הנדרש לתהליך התפתחותי מתמשך, עד המעבר למצב חדש.

למשל, ימי יצירת הולד אשר בסיומם הוא עובר מתא מתפתח ליצור שלם המוגדר 'אדם': ארבעים יום. כמבואר במשנה במסכת נדה, ונודע לאחרונה גם לאנשי המחקר באמצעות כלי סריקה חדשניים.

משום כך הערך המספרי של המילה ולד, ארבעים. מאז גם מתחיל גוף האם להכין עצמו ליצירת החלב, מזון החיים עבור הרך הנולד. ואכן, גם "חלב", בגימטריה ארבעים. לאור זאת נמצא, שבסיום ארבעים ימי הריון, החל מיום הארבעים ואחד, האשה המעוברת נקראת "אם". שכן מאז נושאת היא ילד שלם ברחמה. ואכן, זוהי אחת הסיבות שהאם נקראת בשם זה. "אם" בגימטריה ארבעים ואחד.

גם התחדשות רוחנית, כלומר, זיכוך הגוף לשם עליית מַדרגה לרמה רוחנית גבוהה, מתפרסת על פני ארבעים יום. משום כך נאמר על משה רבינו: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה". ומבואר במדרש שעד יום הארבעים שכח, ורק לאחר ארבעים יום נעשה זך מהשפעת חומריות הגוף, וזכר את כל התורה. בסיום אותם ארבעים הימים גם הזדכך משה רבינו והתקדש עד אשר קרנו פניו ככתוב: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו. וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו".

האות מ' סוד הזיכרון

חכמי ישראל, אשר קיבלו את סוד כוחה והארתה של האות מ', היו נוהגים לשנן כל לימוד חדש שלמדו, במשך ארבעים פעם. משום שידעו ששורש ההתחדשות והמעבר למצב חדש בעולמינו טמון באות מ' שמספרה ארבעים. ומכיון שכדי לזכור דבר חדש לאורך זמן נדרש מעבר מהותי מאי-ידיעה למצב חדש של ידיעה וזכירה קבועה, הרי נמצא שסוד הזיכרון תלוי במספר ארבעים, ולפיכך יש לחזור ארבעים פעם על הלימוד עד המעבר למצב החדש של זכירה, כחלק מהאדם עצמו. וכך נהגו חכמינו ז"ל כמסופר בתלמוד שכאשר נודעה לרב אשי הלכה חדשה מרב כהנא, "תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי לה כמאן דמנח בכיסיה [למד ממנו ארבעים פעם והיה דומה כמי שהלכה זו מונחת בכיסו]". וכן מסופר במסכת ברכות על רבי זירא. ובמסכת תענית מעידים חז"ל על ריש לקיש שהיה מסדר לימודו ארבעים פעם כנגד ארבעים הימים ששהה משה בסיני, ובסופם זכר את כל התורה.

ביאור השפעת המספרים

להבהרת הדברים, נרחיב יותר בביאור הקשר הקיים בין ערכה המספרי של האות, לבין האות עצמה, ואת השפעתן המשותפת על המציאות. ותהיה אות זו כדוגמא לכל האותיות האחרות.

מן המבואר בספר יצירה עולה, שמספרה של כל אות, מקבל את כוח השפעתו מאותה האות, בהתאם למשמעותה. למשל, באות מ' המבטאת במהותה את סיום השלב הראשון והמעבר לשלב הבא, למציאות חדשה או למקום שונה (כמו "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה", הרי פעולת היציאה מתבצעת בנקודת סיומו של המקום הנקרא באר-שבע ומכאן מתרחש המעבר), ממילא בהכרח, מספרה של האות מ' הוא המספר שיבטא מהות זו. לכן בטבע הבריאה הוא יהיה המספר שבסיומו יסתיים השלב הראשון ויתחיל שלב חדש, כמו חיים חדשים וכדומה. נמצא שהקשר שבין המציאות הקשורה למספר ארבעים לבין מספר זה דווקא, אינו קשר סמלי, אלא מהותי.

לפיכך הוטבע בטבע הבריאה שהיווצרות העובר תימשך ארבעים יום. ולכן שהה משה רבינו בהר ארבעים יממות ללא אכילה ושתיה עד אשר התעלה, וקנה לעצמו בידיעה את כל התורה שבעל-פה. גם גיבושו ועיצובו של עם ישראל במדבר כעם ה' על ידי הנהגת שכר ועונש מיידיים, ארך ארבעים שנות נדודים. אמנם לכתחילה היו יכולים על ידי בחירה בטוב להגיע למעלתם ולגיבושם כעם ה', במשך אחד עשר יום (ככתוב "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב" וכו') בלבד. וגם מספר זה אינו מקרי. 'אחד-עשר' הוא מספר עשר הספירות שבבחינת גוף, עם ספירת 'כתר' ממעל. והוא סוד אחד-עשר סימני הקטורת מבטלת המגיפה וכל מיני נזקים ופגעים.

והביאור בזה, שכאשר האדם מקריב משלו, והופך חומר לרוח ועשן, לכבוד ה' יתברך, מבטא הוא בזה את התבטלות עצמו - באמצעות ממונו שיגע ועמל עליו - לפני בוראו. וכאשר החומר המוקרב הוא אחד-עשר מרכיבי הקטורת עם הכוחות והסודות הרוחניים הטמונים בכל אחד מהם (או שמקריב מממונו צאן או בקר טהורים ששורשם הרוחני הזך מתגלה בעובדה שמזונם מן הצומח בלבד, ובראשם המושפל בענווה, ובהעלאתם גרה) הרי שילוב זה של פעולת המערכות הרוחניות הפנימיות שבחומר זה, עם פעולת האדם המקריב את ממונו היקר לו, לבוראו, והופך חומר לרוח, מקרב את המקריב אל בוראו. ובהדבקו בו על ידי עבודה זו, הרי הוא, על דרך המשל החיוור, כהתחבר תקע מכשיר חומרי לשקע חשמל רב עוצמה, ומזרים אל עצמו ואל הבריאה כולה שהוא חי בה, שפעת הארת חסד וברכה, שלום וטובה. ובדור המבול בו היתה חסרה בחינה זו הנקראת בלשון משל 'ריח ניחוח' - העולה מהפיכת חומר לרוח, אלא שקעו בחומר ודרשו את כולו לעצמם למלא תאוותם, מבלי להקריב מאומה לכבוד בוראם, שקעה התיבה במים אחד-עשר אמה בדווקא, לרמז על חסרונם. ולכן לאחר המבול כשעלה ריח הקרבנות שהקריב נח לניחוח לפני ה', ותוקן הדבר, כרת ה' ברית לדורות עולם, שלא יהיה עוד מבול.

וכן תהליך התפתחות שכלו ובינתו של האדם בעולם, עד שיבשיל כראוי ויוכל "להבין דבר מתוך דבר, ולהורות כהלכה", נמשכת ארבעים שנה מאז לידתו. וכדברי המשנה באבות: "בן ארבעים, לבינה".

שכן כל תקופה, יום או שנה, עד נקודת הארבעים, מהווה יחידה ומקשה אחת. ואילו נקודת הארבעים היא נקודת הסיום, ושלב המוצא, המעבר, לשלב הבא.

 במדרש מובא שארבעה ממנהיגיו הבולטים של עם ישראל חיו מאה ועשרים שנה, כשחייהם מחולקים לשלושה פרקים של ארבעים שנה. ואלו הם:

א. משה רבינו. ב. הלל הזקן. ג. רבן יוחנן בן זכאי. ד. רבי עקיבא.

משה רבינו: חי בארמון פרעה ארבעים שנה, ובמדין ארבעים שנה, והנהיג את ישראל ארבעים שנה.

הלל הזקן: עלה מבבל בגיל ארבעים שנה, ושימש חכמי ישראל ארבעים שנה, והנהיג את ישראל ארבעים שנה.

רבן יוחנן בן זכאי: עסק בפרקמטיא ארבעים שנה, ושימש חכמי ישראל ארבעים שנה, והנהיג את ישראל ארבעים שנה.

רבי עקיבא: היה רועה ארבעים שנה, ושימש חכמי ישראל ארבעים שנה, והנהיג את ישראל ארבעים שנה.

לפיכך ישנן סגולות שונות שעניינן לקרוא דברי קודש במשך ארבעים יום. וכן מצאנו בזוהר הקדוש שרבי חייא צם ארבעים יום כדי לזכות לראות את רבי שמעון בר יוחאי לאחר פטירתו. בסוף ימי הצום אמרו לו כי עדיין אינו רשאי לראותו, וצם עוד ארבעים יום. בסיומם של ימים אלו הראו לו את רבי שמעון ואת רבי אלעזר בנו עוסקים בסוד תורה שאמר רבי יוסי. והיו אלפי נשמות צדיקים מקשיבים לדברי רבי שמעון. והנה באו כמה מלאכים בעלי כנפיים, ועלו עליהם רבי שמעון ורבי אלעזר, והעלום למדרגה גבוהה יותר בגן-עדן העליון.

ואגב יש ללמוד מכאן שהלומד במשך ארבעים יום דבר מה הידוע כסגולה מוסמכת ולא נושע, ילמד ארבעים יום נוספים, ושוב ושוב, עד שיוושע.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.