איה קרמרמן: משיח לא בא!

תשעה באב. כן. ההוא. זה שנשמנו עמוק כמריחים פרח חדש וחייכנו בסיפוק כשעבר. זה שהותרנו מאחורינו בלי לתת בו הרהור נוסף, ברגע שמכונת הכביסה החלה להזרים מים. כן, זה. זה שלא בא לנו לחשוב עליו עכשיו בעודנו עסוקים בטיולים שלנו, בפיקניקים, בקיאקים. כן, זה שהיה אך בשבוע שעבר. אני עדיין תקועה שם, בתשעה באב הזה. אז סליחה, אבל כנראה שתצטרכו לסבול מחשבות אחרונות עליו, גם אם אתם כרגע בסטלה על שפת הכנרת, או באגדו-דו של המלון.

בסוף הצום שכבתי על הספה. הבנים הגיעו מקידוש לבנה. באורות. בשמחה. שלושה שבועות הם חיכו לרגע הזה, להקשיב שוב למוזיקה שהייתה כה חסרה בבית. הם שמו שירים, ואני התחלתי לבכות בלי שליטה. אם הם לא היו מכירים אותי, הם היו נבהלים. בכיתי כי אם יש משהו יותר נורא מזה שהמשיח לא הגיע בתשעה באב, זו החזרה מלאת הריגוש לשגרה. העולם חזר למסלולו הטבעי. איך יכול להיות שאנחנו שמחים מזה? איך יכול להיות שבכזאת קלות אנחנו משלימים עם זה?! כי אם להיות כנים, לא באמת חיכינו שהכול ישתנה לטובה.

בימים האחרונים לפני הצום, כן, אלה שבהם הכול היה אסור, הבנתי שהשנה לא אגיע לתשעה באב כמו בשנים הקודמות. בשנה שעברה, וכמוה בשנים שלפניה, באמת חיכיתי, ציפיתי ובעיקר האמנתי שהוא יבוא. לא הייתה בעיניי אופציה אחרת. ואם הייתה, סירבתי לשמוע עליה. כשקמתי בבוקר הצום נשבר ליבי. לא האמנתי שזה לא קרה. לא האמנתי שעדיין לא נסלח לנו, שהוא עדיין לא הגיע. איך שקמתי התחלתי לבכות בלי שליטה. ייללתי שעות על הכריות של הספה. כך היה שנים. אותה סצנת התעוררות, התפכחות, ובעיקר מפח נפש. וכל שנה אחרי תשעה באב היה בי שברון לב, סדק קטן באמונה, שהיה צריך תיקון מיוחד אצל פחח האמונות. באותן שנים, כטיפול אס או אס ראשוני, הייתי באה לרב אדלשטיין זצ"ל, מתבוננת בפניו המאירות, רואה שהוא ממשיך להאמין, וזה היה מנחם אותי קצת. השנה אפילו הזכות הזאת נלקחה ממני.

השנה הבטתי בפנים של המציאות. ברור לי שבאמת אין צורך, כי מי שמחליט וקובע יכול להפוך את הכול בנשיפה אחת, אבל התבוננתי ואני רואה חורבן למעשה, עם משוסע. השנה אני רואה שנאה מבעבעת, גלויה ולא מוצנעת, גסה ולא מנומסת. והיא של כולנו. כל אחד מאיתנו יש לו חלק בה. הגענו למצב שחלק גדול מהעם שלנו לא באמת רוצה להיות חלק מהעם שלנו, לדורותיו. מבחינתו התחלנו להיות עם לפני 69 שנים, מבחינתו הומצא הגלגל מחדש, כמו בביטוי האמריקאי Out with the old, in with the new. משליכים את הישן, מכניסים את החדש. אין פה עניין בבנייה מתחדשת על אבני בניין של דורי דורות.

למה זה נשמע לי מוכר? כי אני גדלתי ככה. זו הייתה תפיסת עולמי. מה העבודה הזאת לכם? ולמה אתם מתעקשים לאחוז בה, בדבר הטרחני העתיק והמנותק הזה? לא סבלתם מספיק שנים, מספיק פוגרומים בשבילו? די, תהיו כמו כולם. שחררו. תשתחררו. טעם החופש הוא טעם החיים.

מנגד יש את הצד השני, המצקצק. כן, זה שהפכתי להיות. אותנו. זה שאומר האמת אצלנו. זה שאומר שובו בנים לגבולנו. זה שאומר אתם לא מבינים כלום, לנו יש את האמונה. אנחנו בצד הנכון, המואר, זה שמכבד, זה שמוקיר וזוכר מיליוני הורים וסבים שנרצחו. מה אתם חושבים, שאם לא תלמדו על זה תהפכו באמת לבריאה חדשה? כבר מזמן אמרנו, אין אבולוציה.

אז אנחנו יכולים להמשיך לצקצק לנו. ואז כהרף עין יגיעו שוב שלושת השבועות, ושוב ניילל על החורבן, ושוב נתאבל על ירושלים, ושוב נקוה לו שיבוא. או... שנשתנה. או שנחליט לנצור לשוננו מרע, שנחליט לכבד את האחר, גם אם נצטרך לאכול ביזיונות כי הוא לא יכבד אותנו חזרה. נחליט שאנחנו אור. לא לגויים אלא לעצמנו. בתוכנו. לא בהתנשאות, באהבה. לא בתוכחה, בהכלה. נחליט להתנהג קודם כול כבני אדם ב"ואהבת לרעך כמוך", גם אם הרע נראה כרע. נחליט למגר את השנאה. יש צד אחד שמאמין ורוצה משיח. בואו נתחיל להתנהג כמו שצריך כדי שיבוא.

סלט תפוחי אדמה

חומרים:

3 תפוחי אדמה מבושלים פרוסים לפרוסות עבות

3 ביצים קשות פרוסות

1/2 בצל סגול פרוס דק דק

2 כפות צלפים

2 מלפפונים חמוצים (אני אוהבת בחומץ, אם אתם חייבים במלח, שיבושם לכם)

3 כפות מיונז ביתי (או מיונז רגיל, אם אתם לא מתעסקים עם ביצים חיות)

מיץ מלימון אחד

מעט מלח

1 כף סוכר

1 שן שום כתושה

1 כף שמן רגיל

אופן ההכנה:

מערבבים הכול ונותנים לטעמים להתערבב.

מערבבים את כל הרכיבים והרוטב יחד.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com