אין לי זמן לערכים, אני צריך לשרוד

מחנה ריכוז. ויקטור פרנקל מתכנן את בריחתו מהמחנה, יחד עם חבר. לפני הבריחה, הוא ניגש אל החולה הגוסס בו טיפל. החולה הרים את עיניו, הביט בו ואמר: "גם אתה הולך מכאן". ויקטור הרגיש נורא. איך אני יכול לעזוב כך? הוא פנה אל חברו שאתו תכנן לברוח, והודיע לו שהוא נשאר כאן...

מה אתם חושבים, איך הוא הרגיש? הוא מתאר תחושת התרוממות רוח בעקבות החלטתו זו. הוא חש משמעות עמוקה בחייו, שליחות. זה נתן לו כוח לשאת את הסבל העתידי. כך מתאר פרנקל בספרו. ולהבדיל, רובנו גם שמענו תיאורים של יהודים שעברו את השואה, ואפילו מסרו נפשם בשביל חבריהם, ומה שהחזיק אותם זו הידיעה שהכל מכוון מלמעלה.

כשנבין מדוע, נראה כיצד זה יכול לעזור לכולנו בחיינו, בין אם חיינו הולכים למישרים, ובין אם אתם אפילו סובלים מהפרעה של חרדה או דיכאון וכיוצא בזה.

למטרות רוח – ערכים, בחיינו, יש תפקיד מהותי בבריאותנו הנפשית. אם תתבוננו סביבכם, תשימו לב שככל שאדם מוכוון ערכים וחי את ערכיו בחייו, כך הוא מאושר יותר. הבעיה היא שרבים מאתנו כל כך עסוקים ב"לשרוד" את היום יום, עד שאינם חיים את ערכיהם. הם לא צועדים לקראת מימוש ערכיהם. במקרים רבים, אנשים גם מתקשים לענות מיד על השאלה "מהם הערכים החשובים לך בחייך?". ודאי שזה לא שאין להם ערכים. זה פשוט מפני שהחיים של "לשרוד" את היום יום, אינם מאפשרים להפנות חשיבה ואנרגיות למימוש הערכים והחלומות שלהם. כאשר עסוקים בקשיים רגשיים, פיזיים, ילדים, וכדומה, איננו פנויים למה שיוביל אותנו לאושר בחיים – ערכים.

אני מניח שרבים מהקוראים יאמרו "ומה אפשר לעשות, אני באמת לא יכול להתפנות ל'בונוס' הזה שנקרא ערכים, יש לי כרגע משהו חשוב יותר: לשרוד!". זה יכול להיות מפני שהם סובלים מחרדות, דיכאון, ועוד דברים המפריעים להתפנות לשלב של התפתחות בחיים. וכאן אני טוען: ההיפך הוא הנכון! אם אנו כן מתפנים להתפתחות בחיים על פי הערכים החשובים לנו, זה מה שיתן לנו כוח להתמודד מול קשיי החיים, יהיו מה שיהיו! תראו את פרנקל. התחושה שהוא עושה את מה שהכי חשוב לו בחייו – להציל יהודי, נתנה לו כוח להישאר מרצון במקום הכי נורא שיש בעולם! ודאי, אם כן, שגם אנו יכולים. אינני אומר שזה פשוט, זה בהחלט דורש אימון הדרגתי, אך זה אפשרי, וזה אפילו חלק מהפתרון לקשיים שאתם חווים!

מדוע זה כך? כאשר אנו חשים משמעות בחיינו, כי אנו ממשים את ערכינו בחיינו, ככל שהמשמעות גדולה יותר, כך הסיפוק גבוה יותר. וכמו בקנית מוצר, שככל שהתמורה שאקבל גבוהה יותר, כך אסכים לשלם יותר – אותו הדבר ברגשות, ככל שההשקעה שלי תניב סיפוק גבוה יותר, או שהדבר חשוב לי יותר, אני מוכן "לשלם" עבור זה יותר אי נוחות רגשית. לא שאנו מעוניינים באי נוחות, אך אם השגת הערך – המשמעות בחיים כרוכה באי נוחות, עדיין נהיה מוכנים לשאת יותר את הכאב הנלווה, מתוך ידיעה שזה "שווה לי". זה הופך את הכאב למשהו שאינני מנסה לברוח ממנו. כשזה כך, אנו יותר חזקים מול הכאב, ומוכנים לקבלו. זה הופך אותו ל"חיוור" ביחס לערך, לסיפוק, וכשזה "מתערבב" ברגשותינו, זה הופך לעיתים אפילו למשהו שמאדיר את הסיפוק, כי זה מגיע ממקום של רצון, ומוכנות "לשלם".

דווקא כשומרי מצוות, ככאלה ששואפים להתקרב יותר לבורא, שזה הערך הכי חשוב לרובנו, אנו מסוגלים להיות מאושרים יותר בחיינו. לא פלא שמחקרים מראים שככל שאדם הולך יותר לפי דרך התורה, כך הוא מאושר יותר, ללא קשר למצב הסוציואקונומי שלו. האמת, לא צריך מחקרים בשביל זה, אנו חיים זאת. כולנו מכירים את הסיפור על הלל הזקן, שעלה לגג בית המדרש כדי לשמוע תורה, מאחר שלא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש. הנקודה שבסיפור היא, שהוא קפא כנראה ללא שהרגיש! הערך האדיר הזה של לימוד תורה, היה שווה לו ברמה כזו שהמחיר של צער הקפיאה, אפילו לא הורגש!

כמה מיליוני גופות יהודים שמסרו את נפשם על קידוש ה' במהלך ההיסטוריה, מעידים על המשמעות האדירה בחייהם, הערך של קידוש ה'. הם שילמו את המחיר הגבוה ביותר שיש, עבור הערך הנעלה ביותר שיש. ומה אתם חושבים? הם הרגישו נורא על המחיר שהם משלמים? ישנם ציורים מימי הביניים המתעדים העלאה על המוקד. היהודים הנראים בין הלהבות מחייכים!...

אז ככל שנצליח להתחבר לערכים הנעלים הללו, של הליכה בדרך ה', או להבדיל, ערכים אישיים אחרים, כך נקבל יותר כוח לשאת את כאבי החיים, ואפילו לעבור מצורת חיים של "הישרדות" לחיים של "התפתחות", להתקדם ולממש יותר את הערכים החשובים. אם זה יהיה מה שמדריך אותנו בחיינו, אנו נהיה מוכנים לשאת יותר את הכאב, ולקבל את הימצאותו בחיינו. וכשזה יקרה, הבעיות האישיות יקטנו, יפריעו פחות בחיים, וחלקם אפילו ייעלמו מנוף חיינו! כי קשיים פסיכולוגיים רבים "מתוחזקים" על ידי הפחד מפניהם. מי שמפחד מהפחד, חווה אותו קשה יותר! מי שלא מפחד לחוות אותו, חווה אותו פחות, ולעיתים עצם ההתרגלות לקבל אותו, מהווה גורם חשוב להיעלמותו מחיינו.

השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא (אולי קצת לא נעימה, אך יעילה מאוד): "כיצד הייתי רוצה שיזכרו אותי לאחר מאה עשרים?". שאלה זו יכולה לשקף את הערכים הפנימיים שלכם, אלו שלא הוכתבו על ידי גורם חיצוני, ולגלות גם לכם, מהם הערכים החשובים ביותר בשבילכם. עתה, מה שנותר הוא לנסות לצעוד לקראתם בכל הרצינות, ובהדרגה (– חשוב!). במאמר אחר, נשרטט בע"ה אסטרטגיה מחושבת.

הדברים בהחלט מורכבים, אך מי מכם שיאמץ את הדברים, ללא ספק יצליח יותר בחייו!

יחד אתכם, להצלחה!   

חגי צדוק הוא יועץ נישואין ופסיכותרפיסט של מחלקת שלום בית בהידברות. לפניות למחלקה: 073-222-1310