הרב אפרים שור, שאובחן עם סרטן בטעות: "ידעתי שאלוקים שולח לי מסר חזק מאוד"

הסיפור של הרב אפרים שור שאובחן כחולה סרטן - מוכיח לכולנו שגם הרופאים הם בני אדם, וגם להם יש ויכולות להיות טעויות באבחון. שבוע לאחר שאושפז במחלקה האונקולוגית, הגיעו הרופאים למחלקה שלו והודיעו לאשתו: "מצטערים, הדיאגנוזה הייתה מוטעית. בעלך לא סובל מסרטן". 

את סיפורו חולק הרב שור באתר 'אש התורה', בטור ארוך ונוגע המספר את קורותיו מתחילת התפרצות המחלה דרך האבחון ועד להבנה שהוא לא חולה סרטן. לדבריו, היה זה ביום בהיר אחד כאשר רכב על אופניו באזור ירושלים, כדבר שבשגרה, כשפתאום חש בכאב חד המפלח את גבו התחתון. "בשביל טיפוס נמרץ כמוני ששוחה, נוסע באופני הרים ועושה יוגה בקביעות - לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. התקלחתי והלכתי לישון, אך כשהתעוררתי למחרת הרגשתי גרוע. יצאתי מהמיטה וצעקתי כשעווית כאב חזקה עברה לי בגב התחתון".

לדבריו היה זה כאב שאי אפשר לתאר במילים. "בתי החולים משתמשים בסקאלה לא הוגנת של מאחד עד עשר, אבל הכאב שלי היה לפחות 11", הוא כותב. "קרסתי על המיטה, וראיתי כוכבים. התחושה הייתה דומה לשריר תפוס ברגל, אבל הרבה יותר כואב ובעוצמה שלא מרפה. לא העליתי בדעתי שיכולים להיות כאבים כאלה. כל תנועה הכי קטנה עלתה בכאבי תופת".

היות והיה לבד בבית, התקשר בכוחות עצמו לאמבולנס ומתוך מה שקרה מרגע שהוא הגיע - הוא זוכר אך מעט. "אמנם לא איבדתי את ההכרה, אבל הכאב היה כה מציף שלא נשאר לי בתודעה שום מקום לדבר אחר. המילים היחידות שהצלחתי לפלוט בין אנקות הכאב היו 'לא יכול, חייב משכך כאבים מיד'. תודה לא-ל שהילדים לא היו בבית לראות את זה".

"הייתי בהלם. לא חשבתי שאני 'טיפוס' של סרטן - אם יש דבר כזה"

בבית החולים בוצעה סדרת בדיקות במטרה להסביר את הכאב האקוטי, והחשדות ה'נורמאליים' נפסלו במהירות. "אחרי שישה ימים הרופאים הושיבו אותי עם בני משפחתי ואמרו בזהירות: 'נראה לנו שיש לך מיאלומה נפוצה, שזה סרטן של הדם'. הם הזהירו אותנו שלא לברר על זה בגוגל, וזמן קצר לאחר מכן הועברתי למחלקה האונקולוגית - שם קיבלתי סוף סוף את כמויות משככי הכאבים המאסיביות שלהן הייתי זקוק".

בשל אותן התרופות, כשהכאב הפך לקצת יותר נסבל, לרב שור היה סוף סוף את יישוב הדעת לחשוב על המצב החדש שנוצר בחייו, כמו גם להשלים עמו. אבל זה לקח זמן, ובתחילה - המצב הזה הפתיע ואפילו אכזב אותו. "הייתי בהלם", הוא משחזר. "לא חשבתי שאני טיפוס של סרטן - אם יש דבר כזה. אני בכושר, אוכל בריא, וכאדם שלא נח לרגע - מעולם לא העליתי בדעתי שהסרטן יוכל להשיג אותי. לא יאמן כמה שטעיתי".

בנקודה זו מתאר הרב שור את התחושות שאפפו אותו שבועיים קודם האבחון, כשהשתתף בהלוויה של חבר שנפטר מסרטן - שלושה שבועות אחרי שהמחלה התגלתה אצלו. "המחשבה על זה מילאה את לבי, אבל ההפחתה בכאב הייתה כל כך מנחמת, עד שלא יכולתי שלא לחוש מידה מסוימת של הקלה".

שם, ממיטת בית החולים, התבונן הרב שור בחייו ובמותו האפשרי - ממבט חדש וזר. "חלק מתוכי רצה לשקוע בנוחיות שבהותרת הכאב והקשיים של החיים מאחוריי", הוא מספר בעצב, כשכוונתו היא בעיקר לחלק שבו שהוכה בתשישות מהמחלה והכאב שחווה. אבל במחשבה קצת יותר מעמיקה על החיים ועל היופי שלהם, כשהתבונן מבעד לחלון חדר בית החולים על יופי ההרים והעצים - התעורר בו חשק לצייר. "אני לא יודע לצייר, ואני יודע שזה נשמע קצת קיטשי אבל עבורי זה היה משמעותי. דווקא שם חשתי פתאום את ההוד הפנימי והמשמעות של כל הסובב אותי - ולא רציתי למות".

"ידעתי שאלוקים שולח לי מסר חזק מאוד, אלים בכנותו"

באותם רגעים חשב הרב שור לעצמו שאם ולו רק תינתן לו הזדמנות נוספת לשוב אל חייו הרגילים - לא ירשה לעצמו לשקוע בחומריות ולשכוח את המטרות האמיתיות של העולם הזה. לו רק לא ילך לאיבוד בתוך סבך האמצעים שמובילים לאותן מטרות. "ידעתי שאלוקים שולח לי מסר חזק מאוד, אלים בכנותו. חשבון נפש הוא דבר קשה - אבל אני נדרשתי לעצור ולעשות את זה. הרגשתי שאני חייב למצוא משמעות במחלה שלי ולהבין כיצד היא אמורה לשנות את חיי".

המילה הראשונה שקפצה לו למודעות כשחשב על זה הייתה 'היסטריה', וכך בדיוק הוא חי לפני שהמחלה התפרצה. "כטיפוס אמביציוזי ושאפתן בעבודה, נשוי פלוס תשעה ילדים - החיים שלי היו מערבולת בלתי פוסקת של ריצה ממשימה אחת לאחרת ובתוך כל הריצה הזאת - נראה שפספסתי את העיקר. החיים לא אמורים להיות רק 'תעשה את הכל כדי שהכל ייעשה'. ריצה מטורפת אל קו הסיום".

ומתוך "חוסר הנכונות שלנו לנשום עמוק, לשלוף את הפריסקופ ממעמקי ההיסטריה הזאת", היכתה וגדלה בו התובנה שמה שהוא באמת צריך זה "לזכור כל הזמן את המשמעות וההנאה הטמונים במציאות כולה. כי זה הרבה יותר קל להסתבך בעיסוקים של החיים מאשר לעשות מאמץ מתמשך ולבחור להתרכז באהבה ובחוויה האמיתית, ולאמץ את החיים אל לבנו. וכל אדם חולה שנאבק על חייו - מוכיח לנו כמה שזה נכון. אף אחד לא היה שורד מאבק איתנים שכזה, אם הוא לא היה מודע עמוקות לערך האינסופי של החיים עצמם".

במשך ימים אחדים התבוסס בה, בתובנה הזו, עד שאחרי שבוע במחלקה לצד פגועי ראש ואחרים - התרחש הבלתי יאומן. "הרופאים נכנסו לחדרי והודיעו לי ולאשתי שהדיאגנוזה הייתה מוטעית ושאין לי מיאלומה!".

"השבועות הנוראיים בבית החולים לימדו אותי הרבה על עצמי"

כשהסתבר שהוא סובל מדלקת בעצמות השדרה, שניתן לטפל בה באמצעות כמויות גדולות של אנטיביוטיקה לאורך זמן, לא היה אדם מאושר ממנו עלי אדמות. "אי אפשר לתאר את גל ההקלה ששטף אותי. הרגשתי שקיבלתי את חיי במתנה, וזה לא סרט בדיוני אלא החיים שלי. ובמבט לאחור על ההתנסות הזו, כשאני עדיין נוטל מנות קטנות של מורפין - אני מרגיש שאלוקים נתן לי את אחת המתנות הנפלאות ביותר שניתן להעלות על הדעת: גזר הדין בוטל, וחיי חזרו אלי. ניצלתי.

"התחלה חדשה. כל המעלות של מחלה סופנית, בלי הצורך לעבור אותה באמת. זה מסע ששווה הרבה יותר מחופשה בטהיטי. השבועות הנוראיים האלה בבית החולים לימדו אותי הרבה על עצמי ומעתה ואילך - אעצור לטעום את היופי שבכל יום, אמשיך להיות אסיר תודה לאשתי, אהיה יותר סובלני עם הילדים, אשהה איתם יותר ואהנה מהם באמת, אשקיע בתפילה, אזכור שאני בעצם מדבר עם בורא עולם ואבקש ממנו לעזור לי ליהנות מהיום שלי. אחייך לקופאי וארקוד משמחה על שזכיתי לעבודה משמעותית, שתורמת ליהודים ולישראל. 

"אוקיי, אני עדיין בנאדם. כל זה כנראה לא יקרה מיד, אבל אני מקווה שמשהו מזה יישאר. לא רק מקווה - אני מתכנן בעזרת השם לעבוד על זה חזק. אני שמח שהכאב הולך ופוחת מיום ליום, ומתענג על פעולות פשוטות כמו צחצוח שיניים ולהתלבש בכוחות עצמי. זוהי מלחמה על השפיות, ואני שוב בזירה".