האות פ’ – מוות וחיים ביד הלשון

מספרה של האות פ', שמונים. הלא הוא מספר הגבורה. ככתוב "וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה". וכן אמרו חז"ל במשנה: "בן שמונים לגבורה". והכוונה בזה שאם הגיע האדם לגיל שמונים, הרי זו הוכחה כי גבורה יש בו. מספר הגבורה הוא מספרה של האות פ', לרמז על מידת הגבורה הנדרשת לכל פריצת פתח. הן לפריצת פתח גשמי, והן ובעיקר לפריצת דרך ושינוי רוחני.

המספר שמונים הוא שלימות המספר שמונה, שהוא מספרה של האות ח' המסמלת את העל-טבעי; את חיי האדם הבוחר להתעלות מעל הטבע החומרי באמצעות התמודדות נכונה עם ניסיונות העולם. וזאת לפי ששלימותו של האדם המתמודד מתבטאת בשליטתו המוחלטת בדחף הטבעי לפרוץ גבולות, וברסן שהוא שם לפיו (פ'). ככתוב "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן". שליטה זו מושגת באמצעות כוח הגבורה הנרמז במספר האות פ', שמונים.

מלבד זאת, האבר המסייע לאדם יותר מכל אבר אחר להשתמש לטובה ביכולת הבחירה, הוא הפה שבו כוח הדיבור. שהרי באמצעותו יוצר האדם קשר עם זולתו בשיחה של ממש, וכך לומד להחכים בדברי מוסר, הלכה והנהגה, מבין עם מה עליו להתמודד וכיצד, ומתעלה על ידי השיחות הטובות והנכונות אל מעל הטבע החומרי – בניגוד לבהמה. שאילו היו בני האדם מתקשרים ביניהם רק בסימני נהימות ותנועות כדרך בעלי החיים, לא היתה יכולת בידם ללמוד וללמד תורה וכל חכמה, וממילא לא היה כוח הבחירה שבאדם בא לידי ביטוי נכון. משום כך האות ח', שמשמעותה האדם החי המתמודד, ערכה בגימטריה שמונה, ואילו פ', שמשמעותה פיו של האדם, בגימטריה שמונים. שכן זה פסגתו של זה.

פ', אחת מהאותיות הכפולות

האות פ' היא אחת משבע אותיות בג"ד כפר"ת הכפולות. כלומר, שלכל אחת מהן יש אות דגושה ואות רפויה. בכל האותיות הללו, הדגושה מבטאת קושי וחוזק, ואילו הרפויה רכות וחולשה. כמבואר בספר יצירה שבכל אות משבע האותיות הכפולות יש צד רך וצד קשה, צד גיבור וצד חלש. לפי שהאותיות הכפולות, הן תמורות (הפכים).

ומבואר שם שהאות פ' היא יסוד נשיאת החן (ונכלל בזה היופי החיצוני) מצד אחד, ויסוד הכיעור מצד שני. כלומר, רמת נשיאת החן שבכל אדם לפי תווי פניו, שפת גופו וטון וסגנון דיבורו, טמונה באות פ' הדגושה. ואילו הכיעור והדחיה, טמונים באות פ' הרפויה. באות פ' דווקא, המבטאת חיצוניות. לפי שהחן מכאן, והכיעור מכאן, נראים על פני האדם ושייכים לחיצוניותו המביאה אותו לנשיאת חן בעיני כל רואיו או לדחייתו על ידם.

נשיאת חן גם מביאה לפריצת דרך (פ') חיובית ולהתחזקות (בבחינת פ' דגושה) בתחומים רבים, בעוד שדחיית האדם על ידי הסביבה שהוא שרוי בתוכה פותחת פתח (פ') להתדרדרות וחולשה (פ' רפויה) נפשיים ופיזיים.

כמבואר בכמה מקומות בספר זה, הבנת סוד האותיות ולו במשהו, מאירה את פסוקי התורה ומגלה רבדים מעומק נפלאותיו של כל שינוי שיש במילותיה, באותיותיה, ובאופן קריאתה על-פי נקודותיה. הנה דוגמה לכך:

במקום אחד נאמר בתורה: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", והאות פ' דגושה. ואילו במקום אחר נאמר: "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ", והאות פ' רפויה. לאור האמור שהאות הדגושה מבטאת במהותה חוזק וקושי, ואילו האות הרפויה מבטאת רכות, נרמז כאן יסוד גדול. כאשר רפואת האדם באה באמצעות רופא בשר ודם, לאחר שאדם חטא ונזקק לייסורים כדי להתמרק מכתמי חטאו, הרי רפואה זו תבוא בדרך של קושי, ייסורים וסבל. ולכן נאמר: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" באות פ' דגושה. אולם כאשר האדם זוכה באמצעות תשובה ותפילה וצדקה המעבירים את רוע הגזרה, שה' יתברך ירפא אותו, נאמר: "אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". האות פ' רפויה. לפי שרפואתו באה ברכות ובנעימות. וכפי שרבים מעידים על ניסים רפואיים שאין להם כל הסבר טבעי, אשר התרחשו לאחר התעוררות רוחנית גדולה ותיקון המעשים, וביטלו טיפולים וניתוחים סבוכים וכואבים.

ברובד הפשוט יותר, במהות הפתח שבאות פ', קיימים שני סוגי מעבר: הוצאה החוצה, והכנסה פנימה. שתי פעולות שונות אלה באות לידי ביטוי בשתי אותיות ה-פ'. האות פ' הרפויה - הכנסה מהחוץ פנימה דרך הפתח, בבחינת 'צפנת' (הסתרה בפנים. מרמז לעדינות ורפיון). ואילו האות פ' הדגושה - הוצאה מהפנים החוצה, בבחינת 'פּענח' (פריצה החוצה. מרמז לחוזק והדגשה).

וכך הן פעולות הדגושה והרפויה שבאות פ' המופיעה בשמו של האדם. אות פ' דגושה בשם מפעילה באותו אדם כוחות של פתיחה בגבורה, חוזק ופריצה החוצה, ואילו הרפויה יוצרת בו פעילות של פתיחה לשם התכנסות פנימה, רכות ועדינות.

עוד מבואר בספר יצירה: "המליך [השליט בטבע] אות פ' [בתחומים הנוגעים למהות האות], וקשר לו כתר. וצר בו נוגה בעולם, ויום ה' בשנה, ונחיר ימין בנפש". פירוט זה דורש הסבר שאין כאן המקום להרחיב בו.

פ' פשוטה (ף')

כמבואר לעיל האות פ' הפשוטה והסופית מרמזת על הסוף, על ימות המשיח, בהם יזכה הגובר על יצרו ושומר פתחי גופו כראוי, להיות זקוף בגדולה, ופיו פתוח בדברי חכמה ושירת גיל.

ומכיון שהאות הדגושה מבטאת חוזק וקושי, האות פ' סופית (ף') המרמזת על גדולת האדם בסוף הטוב שבימות המשיח, רפויה היא בלבד, ואין פ' סופית דגושה. לפי שכל מציאות של קושי אין לה מקום בימי השכר הטוב, בעת נעימות הדבקות בה' יתברך.

ובתלמוד מבואר: "פ"ה כפופה (פ') פה פשוטה (ף') – פה פתוח פה סתום". כלומר, יש זמנים בהם על האדם לפתוח את פיו ולומר את הידוע לו, ויש זמנים שיסתום פיו ולא ידבר. וכמו שפירש רש"י שם "פה פתוח, בשעת המכנסים, פזר. פה סתום, בשעת המפזרים, כנס, אם יש גדול ממך". כלומר, בעת שהאחרים מכנסים את התורה ואינם מלמדים אותה ברבים, פתח פיך ותפזר דברי תורה. ואם יש די מפזרים הגדולים ממך, כנס אתה דבריך, וסתום פיך בענוה.

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.