האות ת’ – תכלית ותורה

האות ת' האחרונה, היא אות התכלית.

ברובד הפשוט מבטאת האות ת' את התכלית במעשי האדם בחיי היום-יום בענייניו הגשמיים. וברובד הגבוה, את תכלית חיי האדם ואת האמת התורנית המדריכה את האדם בנפתולי הדרכים בחייו, ובכך מביאה אותו להשגת תכליתו הגדולה בפועל. לכן האות ת' מסמלת את התורה ואת האמת, והיא אות חיי האמת.

האות ת' מופיעה לראשונה במקרא בתחילת מילה בפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". ביאור המילה "תהו": כאדם שתוהה, שמחפש תכלית ומטרה בשממה הנגלית לעיניו.

צורתה

האות ת' נכתבת כצורת האות ח', אשר מרמזת על חיי האדם בעולם-הזה, אך בתוספת בליטה כמין חץ המצביע אל ההמשך, אל מעבר לאותיות - לחיי העולם-הבא. לפי שהאותיות הקודמות מ-א' ועד ש' מרמזות על מסלול עבודתו הרוחנית של האדם בעולם-הזה, ומדריכות אותו כיצד יעלה לפי סדר נכון מדרגה לדרגה, והאות ת' היא אות התכלית. האות המרמזת לאדם החי (ח') בעולם, על תכלית החיים (ת') – להגיע לחיי העולם-הבא.

אמנם בפשטם של דברים מלמדת האות ת' את האדם, שגם אם רואה קושי גדול בחיים עד שחש כי הגיע לתחתית שאין למטה ממנה וכי אפסה כל תקוה, אל יפול לבו ואל יתייאש. לפי שדווקא היכן שהכל מסתיים, שם מתחילים חיים חדשים. ודווקא מהשפל והחושך, תתחיל לזרוח שמשו, ויגיע להתחלה חדשה ולהתחדשות. בבחינת הזרע שמתחיל חיים חדשים רק לאחר שנראה באדמה כמי שסיים את חייו, אך סיום זה רק אות הוא לפריצה מחודשת כלפי מעלה, כאשר הזרע האחד שנקבר באדמה, יפרח וישגשג בצורת גבעול ירוק ורענן, ובו שפע זרעים רבים. וזוהי הצבעת רגלה של אות הסיום, האות ת', על ההמשך.

ונרמז בזה גם עניין תחיית המתים אשר תתרחש באחרית הימים, כאשר הגוף שנרקב באדמה יתחדש ויבנה מעצם אחת, והנשמה תשוב ללבוש החדש שהוכן לה, ויקום האדם לחיי העולם-הבא, כנאמר בנבואת הנביא יחזקאל ובספר דניאל (וראה עוד בהרחבה בעניין תחיית-המתים בספרי "המהפך").

אופן הגייתה

האות ת' נהגית: "תו" (ולא "תף"). לפי הפשט, ביאור המילה "תו" הוא סימן. תו מלשון מתווה דרך, מסמן את הדרך לכיוון הנכון והטוב. שהרי האות ת' מבטאת את התכלית ומסמנת בחץ שבה לאדם החי (ח') בעולם, באיזו דרך עליו לבחור כדי לחיות חיי אמת ולהגיע לתכלית החיים – לחיי העולם-הבא.

שכן סוד הצלחת האדם החי בעולם, טמון בהצבת היעד והתכלית בחיים, עוד בהיותו בתחילת דרכו, בבחינת "סוף מעשה - במחשבה תחילה". כך מתווה הוא לעצמו דרך ומסמן את המסלול מראש, לבל יסטה ולבל יתעה אחר תאוות ופיתויי העולם, עד אשר יגיע אל היעד הנכסף - אל השלימות השייכת בבן אנוש.

ואכן רק המתבונן ביעד הסופי הנרמז באות האחרונה, ושואף אל התכלית (ת'), ובוחן בכל שלב את אותות וסימני המסלול הנכון (הן מסרי כל האותיות) וצועד בבטחה על פיהן צעד אחר צעד, יבצע את משימתו כראוי וישלים אותה. ומשהגיע ליעד בסוף האותיות, הרי רגלה של האות ת' הנראית כחץ מכוונת אותו אל קבלת שכרו בחיי העולם-הבא.

אמנם אם חטא ונכשל, ובכך החטיא (ח') את המטרה והתכלית שלשמה בא לעולם, הרי רגלה של האות ת' בגלגל האותיות מכוונת אותו לשוב אל האות א' - אל נקודת ההתחלה, בבחינת האמור בספר יצירה: "נעוץ סופו בתחילתו", והוא שב לעולם בגלגול למסע חדש.

* * *

במדרש "אותיות דרבי עקיבא" מבואר שאופן הגיית האות "תו", מלשון "תאיו". כלומר, תאוה. לפי שאות התכלית מרמזת על הטבע המוטבע באדם לשאוף תמיד לתכלית, להגיע למשהו. ועקב כך עלול להימצא כל חייו ברדיפה מתמדת אחר תאוות העולם, מתוך תקוה שהנה מילוי תאוה זו תביאני לתחושת מילוי, לשובע ולרוגע. הוא רודף ורודף, חוטף ומשיג, אך אינו חש שהגיע לתכלית, לפי שאינו מתמלא. וכמו שאמר החכם באדם בספר קהלת: "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא". וביארו חז"ל במדרש קהלת: "משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלך. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים".

וכוונתם לומר, שנשמת האדם אשר באה מן העליונים רעבה למילוי רוחני שעניינו תורה ומצוות ומעשים טובים. וכל זמן שאינה מקבלת את מזונה, חש האדם תחושת ריקנות ורעבון לתכלית ולמילוי. אך לפי שחי הוא בעולם חומרי המעלים את הפנימיות הרוחנית אשר היא מהותו האמיתית, טועה האדם בהבנת סיבת תחושת הריקנות שבו, וסבור שעניין חומרי הדרוש לו עתה, הוא סיבת מצוקתו הפנימית. ולכן רודף אחריו ומתאמץ להשיגו, ואינו מבין מדוע לאחר שכל כך טרח אחריו וסוף סוף השיגו, שוב חש ריקנות. ושוב מציב יעד חומרי, וכשכובש את הפסגה ומשיגו, מציב יעד אחר, וכך כל חייו. וכמו שאמרו חז"ל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה [מאה], רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". הרי לימדונו בזה בעומק חכמתם שהמשיג יותר מתאוות העולם נעשה רעב יותר, וריק יותר, ותחושתו רעה הרבה יותר. שהרי כשיש לו מאה, צמא לעוד מאה, נמצא זוהי רמת תחושתו הריקנית. והנה כיש לו כבר מאתיים, רוצה עוד מאתיים! נמצא שחסר לו עתה יותר מכשהיה לו רק מאה, וכעת חש ריקנות רבה יותר. ואינו יודע שרק מפרש הוא בטעות את צמאונה הפנימי של נשמתו הכוספת לחיים רוחניים. וכל זמן שלא ימלא עצמו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, אשר הם מזונה האמיתי של נשמתו, לא ישיג סיפוק ומילוי אלא ימשיך ברדיפתו עד שישיגנו המוות, ונמצא עוזב את העולם בלי כלום בידו. לעומתו, העוסק בתורה ובמצוות, אף על פי שגם הוא שואף כל ימיו להשיג עוד, אינו חי בתחושת ריקנות כאותם האומרים 'יש לי הכל ואין לי כלום', אלא חש שמילא את היום הזה כראוי, מרוצה ומאושר הוא ומלא סיפוק, ושואף למלא גם את המחר.

הנה קיצור לשון המדרש:

"אל תיקרי תי"ו אלא תאיו. זה תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בכל יום בעולם-הזה בכל דבר. ולא עוד, אלא שנפשו תאבה עליהן עד שנמצאו [כלומר, עד שמשיגם], וכיון שמצאן, נפטר והולך מן העולם.

כיצד? בשר ודם יוצא ערום ממעי אמו, בלא לבוש, בלא כסות, בלא מנעל, בלא סנדל, בלא חגורה, בלא מעיל, בלא דעת, בלא דיבור, בלא כוח, בלא הליכת רגלים, בלא אשה, בלא בנים, בלא בית, בלא שדות, בלא כרמים, בלא כסף, בלא זהב, בלא אבנים טובות, בלא מרגליות, בלא גאוה, בלא עושר בלא כבוד, בלא כלום. וכיון שיצא ממעי אמו, בכל יום ויום נפשו מצפה ומתאוה למענה לשון. וכיון שמצא מענה לשון, נפשו מתאוה להליכת רגליים. וכיון שמצא הליכת רגליים, מתאוה לחכמה, וכן לאמנות, ולכסף, ולזהב, וליקח אשה, ולעושר, ולנכסים, ולשדות, ולכרמים, וליקר, ולכבוד ולשלטון ולכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. וכיון שמצא את כולן, נפטר והולך מן העולם כשהוא ריקן. וזהו שאמר רבי יצחק, מרגלא בפומיה דרבי אבא למימר [היה מורגל בפיו של רבי אבא לומר]: סוף אדם – למות, וסוף בהמה – לשחיטה, והכל - למיתה הן עומדין. אשרי אדם שעמלו בתורה [כלומר, הכל עמלין. אשרי אדם שבמקום לעמול לצבור רכוש בר חלוף, מנתב את עמלו לעסוק בתורה]. גדֵל בשם טוב, ונפטר בשם טוב. עליו כתוב אומר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ". 

לרכישת הספר "הצופן" של הרב זמיר כהן, כנסו להידברות שופס.