"פתאום אני, חני, שכולם ריחמו עליה, עומדת על הבמה ושרה לפני אלפי נשים"

קריירת השירה של חני גולדשטיין התחילה למעשה בכיתה ח' – ואז כמעט שהסתיימה מיד. לקראת מסיבת הסיום, הגיעה מדריכה לכיתה ושאלה מי מהבנות יודעת לשיר ורוצה להופיע. חני, שהייתה ילדה ביישנית ונחבאת אל הכלים, לא פצתה פה. היו אלה חברותיה הטובות, ששמעו אותה שרה לעיתים תכופות, שצעקו את שמה ודרשו לבחור בה. המדריכה שמעה את חני שרה, ונתנה לה לשיר סולו במסיבת הסיום. חני רוותה נחת, אבל החוויה לא חזרה על עצמה.

"כשגדלתי, לא חשבתי בכלל להתעסק בכיוון של מוזיקה והופעות", היא מספרת. "למדתי מזכירות, גרפיקה והנהלת חשבונות. עבדתי בין ההריונות קצת כמזכירה וקצת כגרפיקאית. ואז, בתקופה מסויימת, עברנו לבאר שבע מביתר עילית כדי להיות קרובים יותר להורי בעלי. אלא ששני ההורים חלו ונפטרו תוך תקופה קצרה, ואנחנו מצאנו את עצמנו במצב כלכלי קשה ביותר. בעלי לא עבד, אני לא עבדתי, וכעת גם סיוע מההורים כבר לא היה".

המשפחה הגיעה לפת לחם, פשוטו כמשמעו. בלית ברירה, ופשוט מתוך עוני קיצוני שקשה לדמיין בימינו, חני נאלצה, בלב שבור, לשלוח ארבעה מתוך ששת ילדיה לפנימיות. זו הייתה מכה שהיא הרגישה שלא תוכל להתאושש ממנה.

"הייתי שבורה מאד. לא רציתי לעשות יותר שום דבר. אבל אחרי זמן מה הבנתי שלשבת ולבכות לא יעזור בכולם, ואני צריכה למצוא דרך להרים את הבית. התחלתי לנסות כל מיני דרכים להתפרנס, אבל אף אחת מהן לא הצליחה. התייאשתי".

ואז הגיע הטלפון מחברה טובה. "היא סיפרה לי שיש לה בת שמגיעה למצוות והיא צריכה מפיקה למסיבת בת המצווה. היא רצתה שאני אעשה את זה. אמרתי לה שאני לא יודעת כלום על מסיבות בת מצווה ובחיים לא הפקתי אירוע כזה, אבל היא התעקשה. היא אמרה לי שאני יודעת ואני אצליח והיא תעזור במה שאפשר".

לאותה מסיבת בת מצווה ראשונה שהפיקה גולדשטיין היו תגובות כל כך טובות, שהיא מצאה את עצמה מקבלת פניות רבות נוספות לארגן מסיבות. "החלטתי שזה הכיוון שלי. בדרך נס ממש השגתי הלוואות לציוד שהייתי צריכה ופשוט התמקצעתי בתחום. הפכתי למפיקה ותקליטנית, לא רק של מסיבות בת מצווה אלא גם של מסיבות חינה, הפעלות בבית ספר, ערבי נשים ועוד. כל מה שקשור למסיבות".

מכיוון שהיא לא שוכחת כמה קשה היה לה לפלס דרך, היא מקפידה לתת הזדמנות גם לנשים אחרות. "על אף שאני זמרת בעצמי, למשל, אין לי בעיה לבקש מזמרת מתחילה ולא מוכרת לשיר באירוע שלי כדי שיכירו אותה. אני מנסה תמיד לעבוד בשיתוף פעולה עם נשים ולעזור לאחרות להרגיש שיש להן כוחות והן יכולות לנצל את הפוטנציאל שלהן".

רגע השיא בקריירה החדשה של חני הגיע לפני שנה, אז היא הופיעה בכנס הארצי של נשות חב"ד שהיה גדול ומושקע במיוחד לרגל שנת 'הקהל'. "לפני שנתיים הגעתי לכנס נשות חב"ד בתור צופה ואמרתי לעצמי שבעזרת השם בשנה הבאה אני אהיה שם על הבמה, ואכן השם הגשים לי את החלום", היא מספרת. "לפני שנתיים שלחתי שיר למפיקה של הכנס, אבל כשהיא חזרה אלי היא אמרה שהשיר לא מתאים לי. פתאום, אחרי שנה, היא פנתה אלי והודיעה לי לתדהמתי שהיא כן רוצה את השיר – ועוד לכנס הגדול במיוחד של שנת הקהל! הגשמתי חלום שפעם לא הייתי מאמינה שזה אפשרי.

"אני אישה שתמיד היתה רגילה להיות ביישנית ושקטה, להיות מאד-מאד בצד. אפילו בתור ילדה הרגשתי שמרחמים עלי, ובתור בוגרת הייתי מודעת לכך שכולם יודעים שקשה לי כלכלית, מרחמים עלי, שולחים תלושי מזון, נותנים לי להיכנס לאירועים בלי תשלום...זה לא הוסיף לדימוי העצמי שלי בכלל. לאף אחד לא טוב להיות במקום זה.

"ופתאום, אני, חני שכולם ריחמו עליה, עומדת על הבמה ושרה מול אלפי נשים! זה היה רגע קסום. החברות שלי היו בהלם: הן לא ידעו מכלום. חשבו שאני באה איתן לכנס כצופה, כמו תמיד...והנה אני עומדת ושרה לפני כל הקהל. אחרי זה כמובן החמיאו לי ושמחו מאד שאני מביאה כבוד לבאר שבע. אני מביאה כבוד! סוף סוף הרגשתי שמתחילים להעריך אותי".

בימים אלה, גולדשטיין עובדת על הופעה שתכלול מלבד את שיריה, גם את הסיפור האישי שלה. "אני לא יחידת סגולה", היא טוענת. "השם נתן לכל אחד מאיתנו כלים כדי שניעזר בהם, וכל מה שאנחנו צריכים הוא להשתמש בכלים האלה. להיכנס לבועה של עצמנו ושל הצרות שלנו זה הדבר הכי גרוע: נעזור לאחרים וכך נעזור לעצמנו. כשמצליחים לעשות מה שאוהבים זה משפיע כל כל תחומי החיים. למשל, כשהבנתי שהפכתי לאשת עסקים, התחלתי להקפיד על לבוש מכובד יותר. זה גם נתן לי זקיפות קומה בבית וחיזק אותי מול הילדים שלי".

מה הילדים אומרים, באמת?

"הם מאד גאים במה שאני עושה", היא צוחקת. "הם מספרים לכולם: 'אמא שלי הדי.ג'יי. של באר שבע..."

הם גם שמחים בתוצאות של הקריירה החדשה והמצליחה. "עוד יש לנו כברת דרך עד שנשלם את כל החובות, אבל לפחות רואים את האור בקצה המנהרה", היא מסבירה. "והכי חשוב? סוף סוף הילדים שלי חזרו הביתה. אחרי שנתיים בפנימייה הגענו למצב שאנחנו עומדים על הרגליים מספיק ויכולים שוב להיות משפחה אחת מאוחדת בביתנו שלנו".