מפתחות לחיים: הכעס

אחת המידות הקשות ביותר לתיקון, ביחס לשאר המידות, היא מידת הכעס. הכעס המתלהט משבש את החשיבה השפויה ונועל באותה שעה את שערי שיקול הדעת, עד שהכועס עלול שלא לשלוט בעצמו ולבצע ללא מחשבה פעולות קשות ומזיקות שאינו מעוניין בהן. אולם החפץ באמת להשתנות מטיפוס רוטן וכעסן לאדם שליו ורגוע, מתוך ידיעה כי יהיה עליו להשקיע בכך מאמץ מחשבתי ואימון מעשי, יכול בהחלט להשתנות בדפוסי התנהגותו ולהפוך לאדם חדש לחלוטין. שינוי שיוביל ללא ספק לסיפוק עצמי רב ולסדר ושלוה תקינים בחייו הפרטיים, ויתקבל בברכה בקרב כל מכריו אשר יתענגו מעתה לשהות בחברתו. ובעיקר, הוא יהיה מעתה אדם מתוקן יותר במהות אישיותו.

העבודה על מידת הכעס מתחלקת לשני שלבים. השלב הראשון, הוא הלימוד העיוני. בלימוד זה יעשיר את ידיעותיו אודות חומרת הכעס ונזקיו, עד שישנא לחלוטין את המידה הרעה הזו וישתוקק להיפטר ממנה. וכן ילמד את דרכי ההסתכלות הבריאה והנכונה על אכזבות, תסכולים וקשיים המתעוררים במהלך החיים וגורמים לו לכעוס, ואת העצות המעשיות כיצד להתמודד עם הכעס כאשר הוא מתעורר. והשלב השני, הוא האימון המעשי בהתמודדות היום יומית, מתוך ידיעה מראש כי צפויים כישלונות ותהיינה נפילות רבות בדרך אל הפסגה הנכספת. אולם אם רק יהיה עקבי, יגיע בסופו של התהליך אל היעד החשוב, והוא יהפוך מטיפוס כעסן לאדם מאוזן ושקול, המתייחס בשלווה נפשית ובשיקול דעת נכון ובריא לכל מצב מזדמן.

נפתח ביסודות עיוניים אחדים, אשר על האדם החפץ לתקן את מידת הכעס שבו, לשננם ולזוכרם היטב.

ראשית יתבונן בנזקי הכעס לגופו ולנפשו. כידוע, בשעת הרתיחה מכעס מתרחשים בגוף שינויים פיזיולוגיים העלולים במקרים מסויימים לגרום לנזקים בלתי הפיכים ובמקרים קיצוניים אפילו למוות, וכפי שאירע לא פעם. גם המערכת החיסונית הכללית נפגעת אצל הרגיל לכעוס, ותאי גופו מתקשים להתמודד עם האתגרים הבריאותיים הניצבים בפניהם. בעוד שאצל האדם המקבל בקלילות את קשיי ואכזבות החיים, מתייחס בחיוך לכל מצב ומתבדח גם מצרותיו, תאים פגועים מבריאים ומתחדשים והפעילות החיסונית פורחת.

על מצב זה, של גוף החשוף לכל סוגי המפגעים הבריאותיים עקב הכעס, אמרו חז"ל בתלמוד:[1]"כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטין בו". וכוונתם לומר שייסורים באים עליו הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

בנוסף, בעת הכעס עלול הוא להזיק לבני ביתו ולשאר אהוביו מבלי לחוש במעשיו החמורים. וכל ניסיון לשוחח עמו ולהרגיעו לא יצליח - גם אם הפונה אליו יהיה אדם נכבד המוערך על ידו. שהרי באותה שעה הוא נעשה חסר דעת כאדם בלתי שפוי לחלוטין השוכח גם את בוראו. וכלשון התלמוד שם: "כל הכועס, אפי שכינה אינה חשובה כנגדו. שנאמר:[2] רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ [כאשר גואה כעסו], בַּל יִדְרֹשׁ [את בוראו]. אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו." וכדרך אגב למדנו מהפסוק, שהמגיע לחרון-אף ברמות כאלה, מקבל את התואר הקשה: רשע.

עוד מבואר בדברי התלמוד שהכעס פוגע בזיכרון ובמנת המשכל (IQ) של האדם. וכמובא שם אודות הכעסן: "משכח תלמודו ומוסיף טיפשות. שנאמר:[3] כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. וכתיב:[4]וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת." וכן רואים בחוש, שהרגיל לכעוס נעשה אדם שמחשבתו אינה מסודרת כמחשבתו של האדם השליו, והחלטותיו אינן קולעות למסקנה הנכונה, גם בזמנים בהם הוא רגוע.

ועוד למדו חז"ל מדברי החכם באדם, כי הכועס נכשל בהכרח בעברות כה רבות, עד שאין מנוס מהקביעה כי: "בידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו".[5] ולמדו זאת מסוף הפסוק:[6] "אִישׁ אַף - יְגָרֶה מָדוֹן. וּבַעַל חֵמָה - רַב פָּשַׁע".

בכתבי קבלה מבואר עוד שהכועס מאבד מימד מרכזי מנשמתו הרוחנית המקורית, ומפסיד הארות רוחניות שזכה להן לפני הכעס. ואפילו יתכן שיפסיד את זיווגו הטוב לו, בגלל כעס. הנה דברי האר"י ז"ל בשער הגלגולים וכפי שנכתבו על ידי תלמידו המובהק רבי חיים ויטאל:[7] "הנה לפעמים יארע שאף על פי שיהיה באדם נפש אחת טהורה ועליונה, יבוא איזה פעם לידי כעס, ואז תצא ממנו ותיכנס במקומה נפש אחרת גרועה. וכיון שהדבר כך, אפשר גם כן שיימשך מזה עוד דבר אחר. והוא, כי אם עד עתה הייתה מזומנת לאיש הזה איזו אשה בת זוגו, כיון שנתחלפה נפשו וניתנה לאיש אחר, אותו האיש ייקחנה".

המתבונן באמור מבין מיד, כי בניגוד לתחושה הרווחת אצל הכעסנים המטילים מורא על סביבתם, כי הנזק הנגרם כתוצאה מכעסם פוגע בעיקר באנשים שסביבם, האמת היא שהנפגע העיקרי מהכעס הוא הכועס עצמו. ואכן, מחקרים מצביעים על העובדה שרוב החולים באחת המחלות הקשות ביותר, נושאים בלבם כעסים בלתי נסלחים. הכועס לאורך זמן ואינו מוכן לנסות לסלוח, בטוח כי בכך הוא פוגע במי שפגע בו, ואינו חש שמרירות וכעסים אלה השמורים בלבו, מכרסמים בו עצמו ומזיקים בעיקר לו. הן לבריאות גופו והן לנפשו.

בכוחה של התבוננות זו במגוון הנזקים החמורים שגורם הכעס לכועס עצמו, להוביל את האדם השפוי לסלידה מן הכעס ולתיעוב תכונה גרועה זו שבו. ומתוך כך תתפתח בו שאיפה עזה בכל נפשו ומאודו לסלק אותה ממנו לעד ולעוקרה לחלוטין מדפוסי התנהגותו בחייו. ומשהגיע לשאיפה זו, יכול הוא להתקדם צעד נוסף ולעבור ללימוד דרכי ההתבוננות הנכונה במקרים השונים אשר גורמים לו לכעוס, ובכך יצליח לנטרל את הסיבה לכעס, עוד בטרם יגיע לכדי כעס.

כדי להשתנות מטיפוס כעסן לאדם שליו ורגוע, המתייחס באיזון הנכון לכל מצב, מוטל על האדם להפנים שלשה יסודות הנוגעים להפרעות ולמצוקות השונות המביאות אותו לכלל כעס.

1. ראשית יחשוב ויתבונן בעובדה ש"אין אדם נוקף אצבעו [מקבל מכה קלה או נדקר באצבעו] מלמטה, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה".[8] כלומר, אין צער ולו הקטן ביותר הבא עלי, שלא נגזר קודם לכן למעלה שאקבל אותו. ואם כן, אין שום טעם לכעוס על האדם שציער אותי. שהרי אינו אלא כמו מקל בידי מי שאוחז בו מלמעלה. וכי אפשר לכעוס על המקל? הלא נגזר עלי לסבול סבל זה! ודווקא אני הוא שצריך לערוך חשבון נפש מה עלי לתקן כדי שלא יבוא עלי עוד סבל וצער כזה. ואם כך, מדוע אכעס? וכן אם מישהו לקח מה שחשבתי שמגיע לי, הרי הוכח שהדבר לא היה מגיע לי. שהרי "אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא".[9] ואם כן אין לי שום סיבה לכעוס.

2. ועוד יהרהר ויחשוב: מה אני ומה חיי? מה בכך אם אמרו דבר שאינו לרוחי, או שלא מילאו את רצוני? וכי מי אני בכלל? מדוע נדמה לי שהכבוד והגדולה מגיעים לי ושהנני ראוי למילוי כל משאלות ליבי על ידי האחרים, עד כדי שהנני חש פגיעה בכבודי כאשר רצוני אינו מתבצע וזעם עולה בליבי? אולי באמת עלי להנמיך את רוחי הגבוהה ואת דרישותיי וציפיותיי מהאחרים? ויתבונן היטב בדברי המשנה באבות:[10] "דע מאין באת ולאן אתה הולך!... מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה". וככל שירחיק את עצמו מהגאוה ומההבנה המוטעית שכולם אמורים להתנהג רק על פי רצונו ולומר רק את המתאים לו, כך ייקל עליו להימנע מהכעס.

3. ובנוסף יפנים את ההבנה, שכל ענייני העולם כגון שיקולי כבוד, ממון, צבירת רכוש וכדומה, הכל בר חלוף. ואם כן אין להצטער צער גדול על אכזבה מדברים שאינם אלא זמניים ודמיוניים, ואין לכעוס על מי שגרם לאכזבה זו. שהרי אין כאן הפסד אמיתי המצדיק כעס. וכלשון ה"פלא יועץ":[11] "שהכבוד והקלון וכל ענייני העולם הזה, הכל הבל הבלים מעשה תעתועים". ועוד, מאחר והם זמניים בעוד שנשמתו הינה נצחית, בודאי שלא ירשה לעצמו שעניינים זמניים אלה יקלקלו את אישיות נשמתו ויגרמו לה נזק נצחי על ידי הכעס. ובפרט כאשר יזכור שכל מציאותם של אלו בעולם, אינו אלא כדי ועל מנת שיעמוד בניסיונות הזמניים הנלווים לכסף ולכבוד ולכל ענייני העולם, ובכך יבנה ויעצב לעד את אישיותו. ואם כן, בודאי שיש להשתמש בהם להגשמת מטרתם הרוחנית. וכך יעמוד בכל ניסיון בעוז כראוי, מבלי לכעוס.

ועדיין, גם לאחר הפנמת שלשת היסודות האמורים, עלול העובד על תיקון מידת הכעס למצוא את עצמו כועס נגד רצונו. לעיתים אף תהיה זו נפילה קשה לאחר שכבר היה בטוח בעצמו שלא יגיע שוב להתפרצות כה חמורה. אולם יש לזכור שזהו טיב וטבע העבודה הרוחנית, ככתוב:[12] "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". הוא נופל, אך עדיין נקרא צדיק, משום שאיננו מתייאש ושואף מיד לקום. הוא כמובן נזהר מאד שלא ליפול, אולם מכל נפילה לומד הוא כיצד יש להתמודד עם ניסיון כזה אם ישוב, וממה עליו לגדור את עצמו ולהיזהר יותר כדי לא ליפול שוב, עד הגיעו אל השלימות הנכספת.

ואם כך בכל עבודה רוחנית הרצופה עליות וירידות עד ההתייצבות במקום הנכון והטוב, קל וחומר בתיקון מידת הכעס, אשר בעת התפרצותה קיימת בה בעיה מיוחדת המקשה מאד על תיקונה. שהרי כידוע, הבעיה המרכזית בתיקון מידת הכעס נעוצה בהתלהטות הפתאומית, שאינה מעניקה מרווח זמן להתבוננות בדרכי ההתגברות על הכעס. לכן, במלחמה קשה זו שכנגד יצר הכעס יש לנקוט בתחבולות שונות שתסייענה ללוחם השואף לניצחון, בבחינת הכתוב:[13] "בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה".

להלן תחבולות אחדות ועצות מעשיות להתגברות על הכעס:

עשה משהו לפני שתדבר בכעס

קבל על עצמך לבצע פעולה קבועה מסויימת, לפני כל התבטאות או מעשה הנעשה מתוך כעס. למשל, ללבוש חולצה שתיועד לכך, או למזוג משהו לכוס ולשתות מעט, או אפילו לקפל מגבת בחדר הפנימי. המטרה בזה היא יצירת מרווח זמן להתבוננות. דבר שבכוחו להביא תועלת גדולה. שהרי בתחילת תקופת העבודה על מידת הכעס, אם יאמר לעצמו בשעת ההתעוררות של הכעס: "לא אכעס!" יודע הוא מראש שהאמירה לא תעזור והוא אכן יכעס. אבל אם יאמר לעצמו: "אכעס, אבל רק לאחר הפעולה שקיבלתי על עצמי לבצע קודם", ייקל עליו להתבונן במה שקרה ולבחון שוב ושוב את כדאיות הכעס, מתוך העלאתו במחשבתו את כל אשר למד בגנות הכעס. כך הסיכוי גדול יותר שהכעס הנוכחי יהיה בשליטה ואולי אפילו יבוטל.

הסר את מבטך ממי שהינך כועס עליו

כאשר הכעס מתחיל להתעורר בלבך כלפי מישהו, הסר את מבטך ממנו.[14] ככל שתביט בו יותר כך יגבר בך הכעס. בפרט אם הוא ממשיך במעשה המכעיס אותך. ויש הממליצים להרים את גבות העיניים ולכווץ את המצח בשעת כעס, פעולה זו נחשבת כמזרזת את הרגיעה ואפילו מונעת לחלוטין את הכעס. שווה לנסות. 

קנוס את עצמך

החלט לעצמך שאם תכשל שוב בכעס חמור, תקנוס את עצמך בקנס אשר אמנם הנך מסוגל לעמוד בו, אולם הוא לא יהיה נעים. למשל, הימנעות במשך שבוע מאכילת מאכל אהוב שהנך מורגל בו; תרומת סכום מוגדר מראש לצדקה; ללבוש בגד ישן או בגד אחר שאינו אהוב עליך; וכל ענישה עצמית סבירה אחרת. ואם יוכח שקנס מסויים אינו יעיל, יש לעבור לקנס משמעותי ומרתיע יותר. ובלבד שיהא זה דבר שבידך לעמוד בו ואינו גורם לך לדכדוך ולעצבות או ליאוש.

הרגל עצמך לדבר תמיד בנחת

שנן לעצמך תמיד: יהיה אשר יהיה, אינני מגביה קולי על שום אדם בכל מצב. וגם אם ארגיש בתוכי תבערה פנימית וזעם נורא המבקש להתפרץ, אמשיך לדבר בנחת (או לפחות אשתוק, מתוך שיחה פנימית עם עצמי כיצד נכון וטוב להתייחס למקרה המכעיס שלפני).

על חשיבות הדיבור בנחת כדי להינצל מהכעס, עומד הרמב"ן בתחילת איגרתו המפורסמת לבנו. וכך הוא מדריכו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת, לכל אדם, ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם."

אסוף מידע, כתוב ושנן.

עצה זו, נכונה לגבי כל קניין רוחני שהאדם רוצה לקנות בנפשו, ובפרט בתיקון מידת הכעס. שכן עצם ההשקעה באיסוף המידע ובכתיבתו, מסדרת את הדברים במחשבה ומחדירה אותם לתודעה. וכאשר האדם משנן ביצירתו המוגמרת את פרי מחקרו, הרי הוא חש בהכרח הזדהות מיוחדת עם הדברים הנכונים שכתב הוא עצמו מכל לבו. הנה דברי ה"פלא יועץ" בזה:[15] "ידוע חומר הכעס, כמה החמירו בש"ס ובזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל, תסמר שערות אנוש. ולפי חומר שבו, האיש החפץ חיים, ויש לו בטבע מידת הכעס, לוּ בכח יגבר, ברוב עוז ותעצומות, לגדור עצמו בגדרים וסייגים להציל נפשו מרדת שחת. והגדר הגדול שירשום בכתב וילקט כל מאמרי רבותינו ז"ל בש"ס ומדרשים וזוהר הקדוש ודברי האר"י ז"ל, ויהיה לו לזיכרון בעיניו, ובהם יהגה מדי יום יום, למען יירא ויפחד ויחזור לאחוריו".

הוכרחת לכעוס? התפייס מהר

אחת מדרכי הפעולה המסייעות להתגבר בעתיד על הכעס, מתבטאת בחינוך העצמי לרגיעה ולהתפייסות מהירה, להתנצלות ולריצוי, מיד עם החזרה לשליטה עצמית לאחר הנפילה בחטא הכעס. שהרי מי שדורש מעצמו להירגע מיד לאחר שלא עמד בניסיון ונכשל בכעס, ומבלי לחשוש לפחיתות כבודו הוא מתנצל בפני האדם שיצא עליו קצפו, מכשיר הוא בכך את עצמו להיות שקול יותר לפני שיכעס כאשר יגיעו הניסיונות הבאים. וכבר סלולה בפניו הדרך להתגבר בעתיד בייתר קלות על יצר הכעס, עד שלא יכעס כלל.

ונסיים בעצתו הנפלאה של הרמב"ם, אודות השימוש הנכון שניתן להשתמש במידת הכעס כמעטפת חיצונית בעת הצורך. עצה זו מסייעת - לאחר אימון - לפתרון בעיות, לאיזון נפשי נכון, ולהתגברות על כעס אמיתי:

הרגל עצמך להראות בעת הצורך רק כעס הפנים

כידוע, המחסום העיקרי הניצב בפני המבקש לתקן את מידת הכעס שבו, הוא הצורך להתמודד עם בעיות שפתרונן מחייב נזיפה וכעס כלפי האנשים שסביבו. תחושתו המתסכלת היא: "אינני רוצה לכעוס. אבל הלא ישנם מצבים בהם אם לא אכעס, לא יחול לעולם השינוי המתבקש אצל ילדיי; אצל בעלי; אצל רעייתי; אצל עובדיי; שכניי וכו. איך אפשר אם כן להפסיק לכעוס לחלוטין? הרי לפעמים יש צורך אמיתי בכעס??" הנה עצתו הנפלאה של הרמב"ם בספר המדע,[16] אשר משום יקרת וחשיבות כל דבריו, נציגם כאן במלואם:

"הכעס מידה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור - אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי לייסרם, ותהיה [אבל תהיה] דעתו מיושבת בינו לבין עצמו. כאדם שהוא מדמה [נראה כאילו] כועס בשעת כעסו, והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים:[17] כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו[18] שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר:[19]וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ."

כלומר, ישתמש במעטפת החיצונית של מראה הכעס, רק כדי להבהיר את חומרת המחדל שנעשה כדי שאותם בני אדם יתנהגו כראוי. אבל בליבו פנימה יהיה רגוע ושליו באמצעות ההתבוננות הראויה המובאת לעיל. אמנם יש להיזהר בזה, שמראה הכעס החיצוני לא יעורר את הכעס הפנימי. אבל בהישג ידו של כל אדם בר דעת לפעול לחינוכו העצמי בעניין זה הנדרש כמעט לכל אדם, עד הגיעו לאיזון הנכון בין מראה הכעס החיצוני, לבין הרוגע הפנימי המוחלט. ואדרבה, יש בזה בכדי לתרום רבות לרוגע הפנימי. שהרי משיג הוא את מטרתו - לפתור את הבעיה שהתעוררה ופתרונה מחייב נזיפה - מבלי שיכעס באמת. וכש"הכעס" החיצוני נעשה מתוך שיקול דעת ולא מתוך רתיחה פנימית, הוא תמיד גם ייראה במידה הנדרשת לתועלת העניינית, מבלי להפריז במראה הזועם כמצוי אצל הכועסים באמת. 

ומי שנולד עם נטיה מיוחדת למידת הכעס, ועובד ומתמודד ומתגבר על מידה קשה זו, עד שמתקן את עצמו, גדול שכרו הרבה יותר ממי שנולד עם אופי רגוע יותר. שהרי "לפום צערא, אגרא [לפי הצער, השכר]".[20] והוא המלך האמיתי המושל ברוחו אשר עליו נאמר:[21] "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם - מִגִּבּוֹר. וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ - מִלֹּכֵד עִיר".

[1] נדרים כב, א.

משלי יג, טז.

[2] תהלים י, ד.

[3] קהלת ז, ט.

[4] משלי יג, טז.

[5] נדרים כב, א.

שער רוח הקודש, דף י, ב.

[6] משלי כט, כב.

[7] שער הגלגולים, הקדמה ה.

[8] חולין ז, ב.

[9] יומא לח, ב.            

[10] אבות ג, א.

[11] פלא יועץ, ערך כעס.

משלי כד, ו.

[12] משלי כד, טז.

[13] משלי כד, ו.

[14] ראה ארחות צדיקים, שער הכעס.

פלא יועץ, ערך כעס.

[15] פלא יועץ, ערך כעס.

[16] רמב"ם מדע, הלכות דעות ב, ג

[17] שבת קה, ב.

[18] פסחים סו, ב.

[19] שופטים ה, לא.

[20] אבות ה, כג.

[21] משלי טז, לב. ועיין בספר ארחות צדיקים, שער הכעס.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.