הטור המאויר לפרשת ראה: נחיתת החייזרים השחורים

ואנחנו ממשיכים בסיפורי "בין הזמנים"... מעתה אל תאמרו "בין הזמנים", אלא "בין המזומנים". כמה מזומנים נשפכים מהכיסים! בתוך שבועיים וחצי התרוקנו לי כל החסכונות!

לכן הודעתי לכל משפחתי היקרה, השבת אנחנו לא זזים מהבית! לא רוצה לשמוע לא "הא" ולא "בא". השבת אנחנו בגדר "אשרי יושבי ביתך".

"אבל אבא"...  קולות הבכי נשמעו מחדר הילדים. "לפחות נזמין אורחים". אח... "איזה אבא טוב אני", אני מפרגן לעצמי. בסדר, אזמין את אחי החסיד יוסל'ה, ואשתו וחמשת ילדיהם "הבלגניסטים", אהה, "החמודים", ממאה שערים.

"ישששש!", צהלה נשמעה מהחדר הילדים.

סידרנו להם דירה ברח' ליד וחכינו לטלפון מהם לכשינחתו בעיר הקודש קרית טבעון!

אכן, כמה שעות לפני כניסת שבת, קיבלנו את הטלפון המיוחל.

"יוסל'ה אחינו, איפה אתה? הגעתם?

"כן, תודה רבה על ההזמנה".

"אין בעד מה, אז אתה זוכר זה הבית של הרב הצדיק של הקהילה? הוא לא יהיה כאן בשבת והסכים להשאיר לכם את הבית. זה נמצא ברחוב הנורית, בית מס' 2. המפתח מעל ארון החשמל. הכל מסודר. תתארגנו ושיהיה לכם גוט שבס!".

טוב, שעה לפני שבת, בדרכי למקווה אני עובר לראות מה קורה עם אחי, שלא חסר להם שום דבר.

אני מגיע לבית, דופק בדלת, שקט... דופק עוד פעם. דממה... "אולי הם הלכו לישון", אני תוהה.

אני מסתובב חזרה, ולפתע רואה את המפתח מבצבץ מעל הארון חשמל...

"מה קורה פה?", הרהרתי בכל רם.

אני מסתכל דרך החלון. כל האורות כבויים, אין כאן אף אחד! מסתכל בחניה – אין אוטו!

"איפה יוסל'ה?".

אני מוציא מהר את הנייד ומנסה להתקשר אליו...

"הלו, יוסי?".

"כן, אחינו?".

"איפה אתם?".

"פה, בבית הנהדר שארגנתם לנו. תאמין לי, איזה קלאסה יש לרב שלכם, איזה פאר והדר, שטיחים מקיר לקיר, מטבח ענק, ג'קוזי, בריכה פרטית, שפע של אוכל. הכל חדש! רק יש כמה דברים שלא הכנתם לנו! הפלטה והמיחם... ובכלל הבית לא הכי מוכן לשבת, אבל בקטנה, הסתדרנו איך שהוא.

"מה בריכה?! איזה ג'קוזי?! איפה אתם???".

"כמו שאמרת, נכנסנו לרח' הכלניות מס' 2, מפתח מעל ארון החשמל, והופה, אחת ושתיים אנחנו בפנים".

"אווי ויי! אני אמרתי הנוריות מס' 2, לא הכלניות! אני לא יודע אם אתה עדין בתוך הג'קוזי, אבל תצא משם מהר ותתלבש, ואל תשכח את השטריימל שלך, ותצאו מהר מהבית!

"אהה... נראה לי שזה מאוחר מידי".

"למה? מה קרה?".

"אני בדיוק מסתכל מהחלון של המקלחת. יש פה התקהלות לא קטנה של השכנים, הם נמצאים כעת מחוץ לחצר, משתאים לנוכח 'נחיתת החייזרים שחורים' עם השטריימל"...

"אני מנתק, כבר חוזר אליך, אני יוצא לקראתכם".

"מחילה, רבותי, אני מבקש את סליחתכם. זו פעם אחרונה, אני מבטיח. הייתה פה תקלה מצערת, אנחנו בדיוק התכוונו לצאת".

לפני שיוסל'ה אסף את שלל השקיות, התיקים והילדים והתחיל לצעוד במהרה אל מחוץ לבית, הוא כתב פתק לבעל הבית. "תודה רבה לך. מעולם לא הייתה חופשת 'בין הזמנים' שלנו כל כך קצרה אך מאידך כל כך מהנה. בזכותך זכינו להבין שיש שבונים לעצמם את העולם הזה, ויש שבונים לעצמם את העולם הבא!

על החתום, 'החייזרים השחורים'".

השורה התחתונה:

"ושמחת אתה וביתך"

תודו, אין כמו בבית! אני חושב שבשביל זה המציאו את "בין הזמנים", שנדע להעריך את מה שיש לנו.

חופשת "בין הזמנים" היא מעין הכנה לחג הסוכות. ה' רוצה להראות לנו שהכל ארעי בעולם הזה. כל כמה ימים ישנים במקום אחר: פעם אצל חברים, פעם אצל הסבתא, ושלא נדבר על הרעיון הנורא לישון באהל כשבחוץ משתולל חום של 45 מעלות ו90 אחוז לחות. ועוד לא דיברתי על היתושים, והסירחון של העשן מנגלים. לרגע חופשה בכנרת נראתה לי כמו ביקור קצר בגיהינום! דם, אש ותימרות עשן.

כשסוף סוף הגעתי הביתה, נזכרתי בתימנים שעלו ארצה, ונשקתי את השטיח של "ברוכים הבאים".

ברוך ה', עכשיו זה "ברוכים הנשארים".