במחשבה תחילה לפרשת ראה: למכור חמור מת ולהרוויח כפול

"במה אפשר לעזור בהכנות לחג?", שאל הבעל.

אם יודע צדיק נפש בהמתו, ידעה אישה זו עד כמה ידי-בעלה-שמאליות והשיבה: "לך ללמוד, זו העזרה הטובה ביותר שאתה יכול להגיש. כל עזרה אחרת רק תפריע".

הבעל יצא מן הבית. לאחר חצי שעה הוא חזר. רעייתו תמהה כנגדו: "כבר חזרת?".

"כן", משך הבעל כתפיים. "כמה כבר אפשר לעזור?!"...

* * *

"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", מצוה תורתנו הקדושה בפרשתנו. אלא שפסוק אחר כך מופיע ציווי נוסף: "כי פתוח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו".

רבי שמשון רפאל הירש עומד על הסדר בלשון הפסוק, וטוען שלכאורה צריך היה הסדר להיות הפוך: קודם ציווי על פתיחת היד, ורק למי שמסרב לפתוח את ידו, מגיע תורה של האזהרה לא לאמץ את הלב ולא לקפוץ את היד.

"רצונך אולי לקנות את חמורי הזקן?", הציע איכר זקן לא פחות לזלמן הצעיר. המחיר בו נקב היה 500 שקלים. זלמן הסכים, ואף נתן מקדמה של 400 שקלים, כשהם מסכמים שמחר זלמן יביא את היתרה ויקבל את החמור.

למחרת מגיע האיכר הזקן וראשו מושפל. "אני מתנצל, החמור מת אתמול בלילה".

זלמן הביע נכונות להתפשר: "תחזיר לי את המקדמה, לא קרה שום דבר". אבל הזקן שוב השפיל פנים. "בזבזתי את כל הכסף, ואין לי מה להחזיר".

"אז תביא לי את החמור", הפתיע זלמן. "יותר נכון, את הגופה שלו".

הזקן ניסה לגמגם משהו על זה שהחמור מת, אבל זלמן היה נחרץ: "אם אין לך כסף בשבילי, לפחות אל תפריע. תביא לי את גוויית החמור ונסגור סיפור".

חודש לאחר מכן נפגשים האיכר הזקן וזלמן שוב. "מה עשית עם החמור?", שואל הזקן בסקרנות.

"עשיתי הגרלה", השיב זלמן.

הזקן זקף גבה: "הגרלה על חמור מת?!".

זלמן צחק בטוב לב. "מכרתי 500 כרטיסים להגרלה על חמור. כל כרטיס בשני בשקלים, והרווחתי 998 שקלים. בתאריך המדויק עשיתי הגרלה והכרזתי על הזוכה המאושר".

"ואף אחד לא כעס עליך?", זוקף הזקן גבה שנייה בתימהון.

"למען האמת כן", משך זלמן בכתפיו. "רק בחור אחד, זה שקנה את החמור. הוא כעס לגלות שהחמור מת, אז החזרתי לו את שני השקלים שלו"...

הרש"ר הירש מבאר יסוד עמוק בחיי היהודי: "עשה האלוקים את האדם ישר", אומר החכם מכל האדם בקהלת (ז', כ"ט). אדם מטבעו נולד כשהוא מוכן וראוי לעשות את רצון הבורא. בעיקר מי שנולד כיהודי, הרי שהוא מוכן לבצע בגופו ובנפשו את רצון הבורא כטבע.

אלא שאם מקלקל האדם את מעשיו, אם אינו שומר כיאות על הבריאה שברא הבורא, הרי שהוא נזקק לתקן את שעיוות, על מנת להגיע למצב בו שמירת המצוות ולימוד התורה נעשים לו כטבע שני.

לכן כאשר התורה מצווה על מתן הצדקה, הבקשה הראשונה שלה מן האדם היא: "אל תהרוס, אל תפריע". "לא תאמץ את לבבך" מלרחם על העני, "ולא תקפוץ את ידך" מלתת צדקה. אם לא תושפע מדברים אסורים וממעשים אסורים – הרי שכל שנדרש ממך ללכת בדרכיו של מקום הוא אי-אימוץ ואי-קפיצת הלב והיד.

לאחר שכבר הושפע האדם השפעה שלילית, הרי שמצווים אותו לתקן זאת על ידי פתיחת היד והענקת די מחסורו של העני.

גם בלימוד התורה כן הוא הדבר. הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רט"ו) מביא ברורות שהתנאי לשמירת התורה בלבו של האדם הוא כפי יראת השמים שיש לו. והוא מסיים את דבריו כך: "וכפי ניקיון הלב מכל מיני פסולת, כך הוא כלי קיבול יותר לטובה ולברכה".

וכן מובא במדרש (שהש"ר י', כ"א): "כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים ויצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה".

* * *

הקב"ה אינו בא אל האדם בטענות על דברים שאינו יכול לעשות. אבל כאשר האדם קיבל כוחות לכך, מבקשים ממנו לכל הפחות שלא יפריע.

מי שכבר הפריע והרס, אינו יכול לבוא בטענה: "כמה כבר אפשר לעזור". עליו להחזיר את המצב לקדמותו.