הרב יצחק יוסף לפרשת ראה: דיני הסליחות

מקור המנהג

א. מנהג הספרדים לומר סליחות מיד לאחר ראש חודש אלול. המקור לזה הוא מדברי רבי יצחק בן גיאת (בספר מאה שערים עמ' מג) בשם רב האי גאון, שבמקצת מקומות נהגו לקום מראש חודש אלול לומר סליחות. היום מנהג זה התפשט כבר בכל העולם, אין מקום שלא אומרים סליחות בימים אלה. ואחינו האשכנזים נוהגים לומר רק בשבוע שחל בו ראש השנה, ועל כל פנים אומרים סליחות לפחות שלשה ימים קודם ראש השנה. אבל כאמור, מנהגנו לומר כבר בב' אלול, ולכן השיעור בשבוע הבא יתאחר, וכמו שהנהיג מרן זצ"ל לאחר השיעור נערוך סליחות עם החזן רבי משה חבושה הי"ו.

טעם המנהג

ב. הטעם שחודש אלול נקבע לימי "הרחמים והסליחות", לפי המבואר ביומא (ד:) וביתר הרחבה בתוס' בבא קמא (פב. ד"ה כדי), שמשה רבינו עלה למרום שלש פעמים, בפעם הראשונה עלה בענן בו' בסיון וירד בי"ז בתמוז, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לך רד כי שחת עמך", וכשירד ראה שעם ישראל עשו את העגל, כי טעו בחשבון וחשבו שעברו כבר ארבעים יום, והשטן הראה להם את מיטתו של משה מרחפת, וחשבו שמשה מת, והגברים[1] פנו לאהרן והביאו לו את כל הזהב שלהם, וממנו נעשה העגל, ואמרו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"[2]. וכשראה כן משה רבינו שבר את הלוחות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא "יישר כחך ששברת". ואחר כך עלה בי"ח תמוז למרום עד כ"ט באב, שאז אמר לו הקדוש ברוך הוא "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". ואחר כך בא' אלול עלה משה למרום בפעם השלישית, עד יום הכפורים שאז נתרצה הקדוש ברוך לישראל ואמר למשה: "סלחתי כדבריך". ועם ישראל חששו שלא יטעו לחשוב שעלה בל' באב, ויטעו בחשבון, לכן תקעו בא' אלול כדי שיזכרו מתי עלה, וכשירד משה ובישר לישראל שה' יתברך סלח להם, בכו מרוב שמחה, ונכמרו רחמיו של הקדוש ברוך על ישראל, ונקבע יום זה לדורות יום של סליחה וכפרה. ומכאן מקור המנהג של אחינו האשכנזים שתוקעים בשופר מראש חדש אלול. וכן מכאן  מקור מנהג הספרדים לומר סליחות בימים אלה, שמשה רבינו אמר סליחות בכל אותם ארבעים יום.

צדק בחצי

ג. גם רבינו האר"י ז"ל - למרות שהיה אשכנזי - היה אומר את כל הסליחות של הספרדים מילה במילה בכל חודש אלול, כפי שהעידו בשער הכוונות (דרושי ראש השנה, בהקדמה) ובפרי עץ חיים (שער ר"ה פ"א ובשער הפסוקים פרשת משפטים). החתם סופר (חאו"ח סימן טו) כתב שהאריז"ל היה ספרדי ולכן נהג בתפלות כמו הספרדים, ואילו היה איש כמוהו אצל האשכנזים, היה עושה גם כן כוונות בנוסח של האשכנזים. החתם סופר צדק רק בחצי, כי אמו של האר"י היתה ספרדיה, אבל אביו היה אשכנזי, שהרי שמו רבי יצחק לוריא אשכנזי, ולמרות שהיה אשכנזי התפלל כמו הספרדים.

טיפשות ותמימות

ד. השבוע פנה אלי יהודי אחד שהכין סידור עם נוסח אחיד, וטען שצריך אחדות ולכן הוא רוצה שכולם יתפללו בסידור שלו גם האשכנזים וגם הספרדים. זה נובע או מטיפשות או מתמימות, אמרתי לו: כבר קדם אותך רב אחד שעשה סידור בנוסח אחיד, כמובן שכל הנוסח שם הוא נוסח אשכנזי, רק הכניס כמה מילים מהנוסח הספרדי... אבל יצאו נגדו כל הרבנים, כי כל אחד צריך להתפלל בנוסח שלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

הטוב ביותר

ה. הזמן הטוב ביותר לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר. בגמרא עבודה זרה (ג:) מבואר שהקדוש ברוך הוא שט בלילה בשמונה עשר אלף עולמות, אבל באשמורת הבוקר הוא שט בעולם הזה, ולכן הוא זמן של רחמים, ואם מעורר רחמי שמים באותה שעה, יכול לבטל גזרות קשות מעל ישראל.

היום ישנים מאוחר

ו. עד לפני חמשים/ששים שנה כולם היו אומרים סליחות באשמורת הבוקר, לא היה נפוץ המנהג לומר סליחות בחצות הלילה, אבל היום שהתרגלו לישון מאוחר, ובפרט תלמידי חכמים שנשארים ערים עד שעה מאוחרת ועוסקים בתורה, הנהיגו במקומות רבים לומר סליחות בחצות הלילה - 12:40, בשבוע הבא נסיים את השיעור בשעה 12:25, ואז נאמר את הקדיש על השיעור, יהי חסדך, בן אדם, למענך, שבט יהודה, אל מלך, עד שנגיע לאמירת י"ג מדות של רחמים, כבר יגיע חצות הלילה, שהוא הזמן שמותר לומר בו סליחות, ואם רואים שעדיין לא הגיע זמן חצות, ניתן להקדים חלק מהפיוטים, כמו "אליך ה'", או "יה שמע אביוניך".

מקצץ בנטיעות

ז. קודם חצות הלילה אין לומר סליחות, כיון שמדת הדין מתוחה באותה שעה, כי ניתנה רשות לדינים לשלוט באותן שעות, ואם מעורר רחמי שמים באותה שעה הוא מתגרה בדינים, והוא קרוב להיות מקצץ בנטיעות. כך כתב המקובל רבי משה זכות - מלפני כ-350 שנה - בשו"ת הרמ"ז (סימן ל), שמי שאומר סליחות בתחילת הלילה הוא ישיג מטרה הפוכה, כי היא עת התגברות הדינים "מדבר באופל יהלוך". אבל בחצות הלילה מתחילים הרחמים לשלוט בעולם.

זה לא נכון

ח. יש מאחינו האשכנזים שמקילים לומר סליחות בלילה קודם חצות, בשעה עשר או אחת עשרה בלילה. אמנם לפי הפשט אין בכך שום איסור, בשלחן ערוך לא מוזכר איסור לומר סליחות בתחילת הלילה, אבל מכיון שלפי הקבלה זה חמור מאוד, אנחנו חוששים בזה לדברי המקובלים. הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סי' קה) כתב, שגם לפי הקבלה אין איסור לומר סליחות בתחילת הלילה, אלא רק שאין בזה כל כך תועלת כמו שאומרים לאחר חצות הלילה, ולכן הורה בעת הצורך שיכולים לומר סליחות גם קודם חצות. אבל זה לא נכון, ובחזון עובדיה (ימים נוראים עמ' ג) העיר עליו, שהרי לפי דברי המקובלים הוא מקצץ בנטיעות, ולכן צריך להזהיר על זה להקפיד לומר דוקא בחצות הלילה.

ביום הדינים חלשים

ט. ביום לאחר חצות היום גם כן מתחילים הדינים לשלוט בעולם, אבל אינם שולטים בחזקה כל כך, ולכן המנהג פשוט שאומרים סליחות סמוך לתפלת מנחה, כך נוהגים בישיבות, ובצבא, במקומות שקשה להם לומר מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר.

חצות הלילה

י. כדי לחשב את חצות הלילה, מחלקים את היום לשתים עשרה שעות, ובאמצע זה חצות היום, מוסיפים על זה שתים עשרה שעות, וזהו חצות הלילה. ישנם מקומות בחוצה לארץ שיש הפרש בין זמן  חצות שלהם לזמן שלנו, ולכתחילה צריך לקבוע את זמן חצות הלילה לפי אותה מדינה. אולם בספר מחשבות בעצה (בקונט' פרפראות לחכמה סי' ח, דע"ד ע"ב) - היה רב בברדיטשוב לפני כמאה שנים - ומביא אותו הרב בחזון עובדיה (ימים נוראים עמ' ה), כותב שהולכים בזה אחר נקודת חצות שבארץ ישראל. ולפי זה גם בחוצה לארץ יכולים להצטרף ולומר אתנו את הסליחות דרך הלוויין[3], למרות שעדיין לא הגיע אצלם זמן חצות.

ברוב עם

יא. כאמור, לפי הפשט אין איסור לומר סליחות קודם חצות הלילה, ובדרך כלל אנחנו מביאים את הרא"ם (סי' א) שהלכה כמו הפשט נגד הקבלה. וכן כתבו הרדב"ז (ח"א סי' לו, פ), ומהר"י אלגאזי (בשלמי צבור דף נג ע"א). ורק כשהפוסקים חולקים על הזוהר הלכה כדברי הזוהר, כי רשב"י כתב את הזוהר. מכל מקום בענינים של קבלה כמו עניני התפלה מנהגנו לתפוס כדברי המקובלים, כך כותב הרב שואל ונשאל (ח"ה חאו"ח סי' א) מגדולי רבני תוניס. ובפרט בזה שאין מה להפסיד, ולכן צריך להמתין לחצות הלילה. אבל בחו"ל שרואים ושומעים את הלוויין ורוצים להצטרף אלינו יש כמה צירופים להקל, שעל פי הפשט מותר, וכבר הגיע זמן חצות בארץ ישראל, וכן יש דעות מהו הזמן המדוייק של חצות, ויתכן שהגיע אצלם זמן חצות לשיטה אחת. ומרוויחים בזה לומר סליחות ברוב עם, איפה ימצאו חזן כמו חבושה...

קטנים לישון

יב. שאלה מהקהל: יש כאלה שמביאים את ילדיהם הקטנים לסליחות מוקדם בבוקר, האם זה בסדר?

תשובת הרב: מי שקם מוקדם בבוקר, ואחר כך קשה לו ללמוד תורה במשך היום, הוא פטור מאמירת הסליחות באשמורת הבוקר, אלא יאמר את הסליחות בזמן אחר. ובפרט הנערים הצעירים שצריך לשמור על בריאותם, לא יקומו מוקדם כל כך לסליחות.

לא רק הילדים הקטנים, גם בחורי ישיבות שהלימוד תורה שלהם מקיים את העולם, וכמו שלמדו מהפסוק "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה (מכות י.), על כן אותם בחורים לא יקומו באשמורת לסליחות, כי אחר כך יתבטלו מלימוד התורה.

העם הנבחר

יג. השבוע היה מעמד מיוחד בכותל, הכנסת 75 ספרי תורה מהודרים, והשתתפו שם נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הבטחון, והרמטכ"ל, וביקשו ממני לומר דברי תורה. אמרתי להם: אנחנו צריכים לשמוח שאנחנו יהודים, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת, ברוך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, עם ישראל מיוחד בזה שיש לנו תורה, שבזכות התורה העולם קיים. רק שלא יגישו בג"ץ על הדברים האלה...

אברכים צריכים להיות עירניים

יד. גם אברכים שיודעים שאם יקומו מוקדם לא ילמדו טוב במשך היום, פטורים מאמירת הסליחות. היו אצלי בכולל כמה אברכים שהתעקשו לומר סליחות, ובזמן הלימוד היו נרדמים, יצא שכרם בהפסדם. תלמיד חכם עיקר לימודו בלילה, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ג מהלכות תלמוד תורה הלכה יג). מרן זצ"ל היה רגיל בכל לילה לישון רק לאחר השעה שתים או שלש בלילה, ואם יקום באשמורת לומר סליחות, איך ילמד במשך היום?! לא כל מי שלובש כובע וחליפה הוא תלמיד חכם, רק מי שהוא תלמיד חכם אמיתי ולומד עד שעה מאוחרת, פטור מלומר סליחות. ומה שכתב הרב חיד"א (בברכי יוסף סימן תקפא סק"ו) שבחודש אלול טוב לומר סליחות מאשר ללמוד תורה, כוונתו על שעת הסליחות עצמה, שאין באמירת הסליחות משום ביטול תורה, אבל אם נגרם לו ביטול תורה גם בשאר היום, פטור מאמירת הסליחות. ומכל מקום גם תלמידי חכמים ימצאו זמן לומר סליחות, כמו במוצאי שבת, או בליל ששי, וכן ישתדלו בימי שני וחמישי ובעשרת ימי תשובה, כדי לא לפרוש מהצבור לגמרי.

מי ראוי להיות שליח צבור

טו. צריך לבחור שליח צבור טוב, בפרט שליח צבור לימים נוראים ולסליחות צריך להיות הגון. ובגמרא תענית (טז:) אמרו כמה תְנאים שצריכים להיות בו, ואחד מהם שיהיה ביתו ריקם מעבירות. כלומר ששולח את בניו ובנותיו לחינוך דתי, והם יראי שמים, "וכל בניך לימודי ה'", ואחר הבית ספר שולח אותם לישיבה. היום ישיבה היא 'תיבת נח' של הדור, יש כל כך פריצות ברחוב, ומי שלא בישיבה עלול מאוד להיכשל. לא לחשוב שרק מי שהוא פיקח וכשרוני במיוחד צריך ללכת לישיבה, כולם צריכים ללכת לישיבה, כי במקום אחר הוא יתקלקל. ורק לאחר כמה שנים בישיבה ובכולל, אם לא יראה ברכה בלימודו ילך לעבוד. מי שמחנך את בניו בבית ספר חילוני, או מעורב, אחר כך 'מה יעשה הנער ולא יחטא'?! אדם כזה אסור לו לעלות שליח צבור, ואם הוא עלה, יקום ויצא משם. וכן אם הוא מומר לעריות, או מגלח בתער, פסול לעלות שליח צבור. וכן מי שיושב וצופה בסרטי תועבה בטלוויזיה, או שיש לו אינטרנט בפלאפון, וכל היום משוטט שם, איך יהיה שליח צבור בסליחות?! איך התפלה שלו תעלה לשמים?! אפילו לגג היא לא תגיע...

חינוך חילוני

טז. מי שהיה חילוני ושלח את בניו לחינוך חילוני, ואחר כך חזר בתשובה, אבל עכשיו בניו גדולים כל אחד כמו גמל, ולא שומעים בקולו ללכת לחינוך תורני, הוא כשר להיות שליח צבור. שהרי כשהיה חילוני הוא לא ידע את חומרת האיסור לחנך בחינוך חילוני, והרי זה כתינוק שנשבה, וכמו שכתב החזון איש (יורה דעה ס"ס ב) בשם החפץ חיים בספרו אהבת חסד, שהחילוניים בזמננו הם כ'קודם תוכחה', כי אין בדורנו מי שיודע להוכיח כל כך, ולכן צריך לרחם עליהם ולקרב אותם.

איזהו חכם המכיר את מקומו

יז. הטור (סימן נג) פוסק ששליח צבור בכל השנה צריך שיהיה פרקו נאה, כלומר שבעל תשובה אינו ראוי להיות ש"ץ, כפשט דברי הגמרא בתענית (טז:) שלא יצא עליו שם רע בילדותו, כי אם בצעירותו אכל נבלות וטריפות, נחשים ועקרבים, איך עכשיו יהיה ש"ץ... אמנם צריך לקרב את הבעלי תשובה, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות תשובה ה"ו) שהתשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד אצל הקדוש ברוך הוא, אבל לא יכול להיות ש"ץ. אולם הר"י בן מיגאש (סימן צה) סובר שבעל תשובה ראוי להיות שליח צבור, שהרי אין לך דבר העומד בפני התשובה. ומה שאמרו בגמרא שבעל תשובה לא ראוי להיות ש"ץ, זה דוקא בתעניות צבור שהיו גוזרים על צבור בשביל איזו צרה ח"ו. כמובן מדובר שחזר בתשובה באמת, אבל אם רק שמע איזו הרצאה על גיהנם ונבהל, ואחר כך נוהג בנשיאות ומדבר נגד חכמי ישראל, זה סימן שלא חזר בתשובה אמיתית, כך כותב הרב ישיב משה שתרוג מגדולי רבני תוניס לפני כמאה שנה. בעלי תשובה צריכים להכיר את מקומם, ולהתבטל בפני חכמים. להלכה נוקטים כדברי הר"י מיגאש. גם המגן אברהם (סימן נג ס"ק ט) הביא בשם מהרש"ל (סימן כ) שכתב לחלק כן, שבתעניות שגזרו על הצבור צריכים לדקדק בכל המדות האמורות בשליח צבור. וכן כתב מהר"י אלגאזי בספר שלמי צבור (דע"ג ע"ב) שבעל תשובה כשר להיות ש"ץ בכל השנה, מלבד בתעניות צבור. וכך המנהג להקל.

שליח צבור אבל

יח. מדברי מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן שפד סעיף ג) משמע שלכתחילה אין לאבל לעלות שליח צבור, שהרי מדת הדין מתוחה עליו, ואיך הוא יעלה את התפלה לשמים?! אולם כתבו בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סימן רה) והמהר"ם שיק (חיו"ד סי' שע) שבזמננו שאין השליח צבור מוציא את הצבור, שהרי הם אומרים בעצמם את כל התפלה, אין חשש בזה.

בזמנם היו עמי ארצות

יט. בזמנם היו עמי ארצות, והשליח צבור היה מוציא את הקהל בכל התפלה, היה אומר "יוצר המאורות" עונים אמן, "מגן אברהם" עונים אמן. הם לא היו עונים "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי אין לזה מקור לא בש"ס ולא בגאונים, רק הטור (סימן קכד) כתב שאביו הרא"ש נהג לומר ברוך הוא וברוך שמו. גם הרמב"ם לא כתב לענות ברוך הוא וברוך שמו. ועד היום חלק מהליטאים והתימנים לא עונים ברוך הוא וברוך שמו.

הכורדים בקיאים בארמית

כ. לפני כחמשים שנה היה בית כנסת של הכורדים ברחוב בצלאל 33, שם כולם ידעו רק ערבית וארמית, הכורדים בקיאים בארמית[4]. והיו מקשיבים לחזרת הש"ץ, ואומרים "ברוך מודים", ובספירת העומר לאחר שהשליח צבור היה מברך וסופר, היו כולם מצביעים על החזן ואומרים: "כמו שאמר חכם". הסבא, רבי אברהם פטאל היה מתפלל שם. ומרן זצ"ל גם כן היה מתפלל שם מידי פעם, וכאב לו לראות כמה הם עמי ארצות, וביקש מהסבא שילמד אותם עברית, וכך עשה הסבא הרב פטאל, במשך תקופה בין מנחה לערבית עשה להם קורס בעברית, ולימד אותם לקרוא, עד שלאחר מכן ידעו כולם להתפלל. היום כולם שם חכמים ויודעים לקרוא ולהתפלל.

גם בימים נוראים עולה

כא. בספר בית הלל (סי' שפד ס"ג) ובספר בית לחם יהודה (סי' שעו סק"ז) כתבו לחלק בין אבל על אביו ואמו, לבין אבל על שאר קרובים שיכול לעלות. אבל בעיקרי הד"ט (או"ח סימן ג אות ט) כותב שאין חילוק בזה, וגם אבל על אביו ואמו אין לו לעלות בתוך השבעה. אולם המנהג הוא שאבל עולה שליח צבור גם בימי השבעה. וכן כתב במסגרת השלחן (סימן שפד סעיף ג). ולהלכה גם בראש השנה ויום הכפורים יכול לעלות שליח צבור גם בתוך השבעה. וכמובן שברגע שנכנס ראש השנה או יום כפור הרי זה כרגל, שמבטל גזרת שבעה.

העיקר הקדיש

כב. הספרדים מקפידים בעיקר על אמירת הקדיש, בזוהר הקדוש (פרשת נח דף סב ע"ב) כתוב, שכאשר אומרים קדיש בבית הכנסת, הקדוש ברוך הוא מתמלא ברחמים ואפילו הנשמות שבגיהנם מקבלות מנוחה 'שעתא ופלגא', כלומר למשך שעה וחצי. הגאון רבי חיים פלאג'י (בכף החיים סי' כח סוף אות ב) הבין את הדברים כפשוטם, וזה תמוה, כי אם כן כשאומרים 16 קדישים ביום הם ניצולים למשך 24 שעות, וצריך להוציא אותם לגמרי מגיהנם. ולכן פירש בספר מאורי אור (עוד למועד דק"מ ע"א) שהזוהר מדבר רק על קדיש תתקבל, אבל שאר הקדישים אין להם מעלה כל כך להוציא מגיהנם למשך שעה וחצי. אולם באמת הרב חיד"א (בשיורי ברכה יו"ד סי' שעו ס"ק ז, ובניצוצי אורות על הזוה"ק שם אות ה) הביא בשם מהרח"ו, שיש דרגות בגיהנם, ומה שאמרו שמקבלים מנוחה בזכות הקדיש, הכוונה שמקבלים מנוחה ממדור שביעי של גיהנם הנקרא 'שעתא ופלגא', אבל עדיין יש להם גיהנם.

אביו לא עשה אותו ש"ץ

כג. האשכנזים מקפידים מאוד שהאבל יעלה שליח צבור, וכמו שכתב הרמ"א (ס"ס שעו), שהקדיש יתום נתקן ליתומים קטנים, אבל אם היתום גדול וחייב במצוות עדיף שיעלה שליח צבור. ומכל מקום גם אבל ספרדי אם רוצה יעלה שליח צבור, ויגרום עילוי נשמה להוריו. וכל זה בתנאי שאומר את התפלה כהוגן ולא בולע מילים, אבל מי שלא יודע להתפלל היטב לא יעלה. אומרים בבדיחותא: אביו עשה אותו יתום אבל לא עשה אותו שליח צבור... עדיף שילמד תורה זה יותר טוב ממה שיעלה ש"ץ. וכן מי שקשה לו לעלות ש"ץ, מפני שנעשה צרוד, או שיש לו אימת הצבור, לא חייב לעלות ש"ץ.

הוכח תוכיח

כד. למרות שהיום כל הצבור מתפלל בלחש, מכל מקום צריכים לשתוק בשעת החזרה. וכתב מרן השלחן ערוך (סימן קכד סעיף ז) שמי ששֹח בעת החזרה גדול עוונו מנשוא וגוערים בו. לצערנו הרב רואים בכמה מקומות אנשים מדברים ומפטפטים, וגם אברכים נכשלים בלימוד תורה בשעת החזרה, ואחר כך אחרים לומדים מהם גם לדבר. וכתב המשנה ברורה (סי' קכד ס"ק כז) שיש למנות אנשים מיוחדים שישגיחו על זה. היה רב אחד מניו ג'רזי שלקח את הדברים כפשוטם, והיה צועק על אנשים שמדברים בשעת החזרה. שם כל אדם שני הוא גביר, והיו נפגעים. האם מותר לבייש אותם? כיוצא בזה פעמים שהיו בחורי ישיבה יושבים בפני מרן זצ"ל בבית הכנסת רגל על רגל, ומרן היה צועק עליהם: מה זה בית קפה? תוריד הרגל! וכן בישיבות, יש משגיחים ששואלים בעדינות: למה לא קמת לתפלה? תקרא פלא יועץ מה שכותב על זה. אבל לפעמים המשגיח לא יכול להתאפק וצועק עליו. וכן מורה בכיתה שרואה תלמיד שמפריע וזורק ניירות וכדומה, צועק עליו. לכאורה יבוא התלמיד ויטען לו: הלבנת את פני, ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

אפילו ברבים

כה. התשובה לכך, הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ו) מזהיר שלא לבייש את חבירו, אבל ממשיך וכותב, כל זה בבין אדם לחבירו, אבל בבין אדם למקום אם לא שמע לו, מותר לבזות אותו ברבים. בזים ומחרפים ברבים, הלחם משנה מביא מי שכתב שיוכיח אותו ביחיד דוקא, אבל מה החידוש בזה? ופשט הדברים שמותר להוכיח אותו אף ברבים. אלא שבדורנו אם כל אחד יעשה כך הוא ירחיק אותם, לכן צריך להוכיח בעדינות רבה. אבל מי שיעשה כדברי הרמב"ם לא עושה איסור.

דרך צחות

כו. בפרט שכתב הריב"ש (סימן קעא) שדרך רבותינו להגדיל את חומרת העון, כדי שלא יכשלו בהם. וכן כתב המאירי בענין זה, שבמקום אחד (בסוטה י:) כתב "דרך הערה" אמרו נוח לו שיפיל עצמו לכבשן האש. ובמקום אחר (ברכות מג.) כתב "דרך צחות" אמרו נוח לו וכו'. ומשמע שאינו כפשוטו. אבל מדברי התוס' (סוטה י: ד"ה נוח) משמע שהדברים כפשוטם, ואכן אדם צריך להפיל עצמו לכבשן האש שלא להלבין פני חבירו ברבים. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סימן יג) כתב פלפול יפה מאוד בענין קידוש ה', ונראה ממסקנתו שאכן הלכה למעשה צריך להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ולא הביא את המאירי שסובר שאינו כפשוטו. ויש ליישב, כי המאירי עצמו (בספר מגן אבות ענין יט) כתב שמותר למסור נפשו על איזו מצוה לפנים משורת הדין. ולפי זה גם לשיטתו שאין חובה להפיל עצמו לכבשן האש, מכל מקום רשאי לעשות כן. [וע"ע בילקוט יוסף כיבוד אב ואם מהדורת תשס"ה עמ' שכה והלאה].

'כאילו' זה לא ממש

כז. כיוצא בזה אמרו, המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קיח.), וכאילו עבר על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו:). האם באמת נשליך אותו לכלבים? וכן מה שאמרו בזוהר הקדוש (בראשית כז ע"ב) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. האם על כעס נאמר יהרג ואל יעבור?! אלא זה 'כאילו', ולא ממש כאותה עבירה חמורה.

כחא דהיתרא עם גבולות

כח. בענין אמירת י"ג מדות למי ששומע את הסליחות דרך הלוויין, נרחיב בזה בשיעור אחר. וכבר הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל דן בזה (בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א סימן כא). הוא היה אחד מרבותיו של מרן זצ"ל, והיה לו כחא דהיתרא, אבל עם גבולות. יש אחד היום שטוען שהרב עוזיאל היה מיקל בגיור, ולכן גם אנחנו צריכים לגייר את כולם. אבל הוא לא הבין מה שכתב המשפטי עוזיאל, הרב עוזיאל דיבר על מה שכתב הרמב"ם (סוף פרק יג מהלכות איסורי ביאה) שסוף הגרים לחזור לסורם, כלומר שמבחינה סטטיסטית רוב הגרים לא מחזיקים מעמד ביהדותם, ולכן אמרו עליהם חז"ל (ביבמות מז:) שקשים גרים לישראל כספחת, ואף על פי כן אנחנו מגיירים. אבל אין הכוונה שגם אם נדע שהוא לא מתכוין לשמור מצוות יש לגייר אותו. אלא בית הדין צריך לברר עד היכן שידו מגעת שהוא מתכוין באמת לשמור מצוות. אבל איפה כתוב שלא צריך לקבל עליו עול מצוות? זה שיבוש!

הוא לא יודע לקרוא

כט. וכן יש אחד שמעתיק מדברי הרשב"ש (סימן שסח), שמי שהוא מזרע ישראל צריך להקל בגיור שלו, ולכן כל מי שאביו יהודי ואמו גויה צריך לגייר אותו, גם אם הוא מחלל שבת ואוכל נבלות וטרפות. מי שאומר כך הוא לא יודע לקרוא! הרשב"ש מדבר על אנוסי ספרד שהיו יהודים, ורק כלפי חוץ התנהגו כמו גוים, ורק אחד מאלף התבולל! (וכמ"ש בשו"ת מהריב"ל ח"א כלל ב סי' טו, ד"ח ע"ג), אנשים כאלה צריך לקרב אותם, אבל לומר שהרשב"ש דיבר על מי שאמו גויה, זה שקר וכזב!

טובל ושרץ בידו

ל. צריך כחא דהיתרא, אבל הכל לפי ההלכה, לא נטה ימין ושמאל, ואם יש אומדנא דמוכח שהגר מתכוין רק מהשפה ולחוץ לא נקבל אותו. היתה אשה שהתגיירה והיה לה בכיס כרטיס טיסה לחו"ל ביום שבת, 'טובל ושרץ בידו', כעת דנים מה היתה דעתה בשעה שטבלה.

נר נשמה

לא. כל שכן לגבי גיורי הקטינים, רוצים שנגייר אותם למנוע התבוללות. אבל נתבונן, הרי על הרוב שני ההורים גוים, ומה יעזור שהילד המתגייר יתחנך בחינוך דתי, הוריו הולכים לכנסיה בכל יום ראשון, כשהוא יגיע לבית מה הוא יאכל? הוא יטגן ביצה לעצמו? בודאי אמו תבשל לו בישולי גוים! אחד טען לי: שיעשה כמו האשכנזים, ידליק נר נשמה, ואמו תדליק את הגז מהנר הזה. ומי יפקח על זה?! מהיכן יקנו את האוכל? אין כאן זכות בשבילו להתגייר, שהרי עם הורים כאלה בודאי שהוא יצא חילוני, יש לך ספק?! והם רוצים לגייר בגיור המוני עשרות אלפים קטינים כאלה, זה נגד התורה! מי שטוען כך הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ועונשו גדול. יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יערה על כולם רוח ממרום לכוין לאמתה של תורה.