העיתונאית שקיבלה מקלט בישראל: "כל חייו אבא שמר על קשר עם יהדותו"

נדה אמין נולדה בטהרן לאב יהודי ואם מוסלמית. "ההורים שלי לא היו דתיים. אמא לימדה אותי על האיסלאם ואבא על היהדות, אבל לא חגגנו חגים ולא הקפדנו על מנהגים וטקסים, יהודיים או מוסלמיים", היא מספרת בשיחה שהעניקה ל'ידיעות'.

נדה, עיתונאית בנשמתה ובכתיבתה, כתבה לעיתונות חוץ תחת שם בדוי והתקוממה עוולות המשטר. מעשיה אלו הרגיזו את הממשלה האיראנית שהכריזה עליה כמבוקשת. בפעילות של ממשלת ישראל, הגיעה אמין לארץ, ובראיון אמיץ גוללה את קורות חייה.

"מילדות הכרתי שירים ישראלים. בבית בטהרן אמא שמעה מוזיקה איראנית ואבא שמע מוזיקה מערבית. הוא היה מחובר לשירים בעברית. כילדה ישבתי איתו והקשבתי, וזה יצר ביננו קשר מיוחד", היא מספרת. "אבא ידע עברית ותירגם לי את המילים לפרסית. סבתא שלי, אמא של אבא, הייתה יהודייה ואביו היה מוסלמי, וכיוון שבאיראן הדת נקבעת על פי האב, הוא גדל כמוסלמי. אמא שלי היא מוסלמית ואני רשומה כמוסלמית, אבל כל השנים אבא שמר על קשר עם היהדות. ממנו שמעתי על ירושלים, על הכותל, על הר ציון ועל דוד המלך. לאבא היה ספר תנ"ך קטן והוא סיפר לי על הנביאים והקריא לי תהילים".

נדה מציינת שזוהי הסיבה לכך שכאשר הגיעה לישראל, לא הרגשתי שהמקום זר לה. "המקום הזה היה בתודעה שלי הרבה שנים, וכשלקחו אותי בשבת האחרונה לכותל המערבי רעדתי מהתרגשות, גם בגללי וגם בגלל אבא. הוא סיפר לי על היהדות בשקט, לא דיברנו על זה יותר מדי בחוץ, כי כולם סביבנו היו מוסלמים".

כאשר היתה בת 16, החלה נדה להיות עצמאית במעשיה ובדעותיה, והוציאה שלושה ספרים שהצליחו להרגיז את הצנזורה האיראנית. ספרה הראשון, "להאמין", הא ספר שבאמצעותו בחרה להעביר ביקורת על שטיפת המוח שעושה השלטון באיראן לילדים מגיל צעיר. הספר השני שלה "פשעים פשוטים" עסק בסוגי פשעים שמתרחשים באיראן ואף אחד לא נותן עליהם את הדין. הספר הרגיז את השלטון. נדה זומנה לחקירה ונענשה בשנתיים מאסר על תנאי וקנס של 17 מיליון טומאן, שהם כ־5,000 דולר.הספר השלישי "שלשלאות" בחרה להדפיס באופן פרטי ובלתי חוקי וחילקה לחברים ולכמה ספריות. הפצת הספר ללא אישור המשטר עלול היה לגרום לה ליישם בפועל את עונש המאסר ולהיכנס לרשימה השחורה, של אלו שאינם יכולים לעולם לצאת מאיראן.

"הגעתי למסקנה שאין לי שום ברירה אלא לברוח מאיראן. המקום היחיד שחשבתי עליו היה טורקיה השכנה, כי איראנים לא צריכים ויזה כדי להיכנס לתחומה. חשבתי ששם אוכל לכתוב בשקט", היא מספרת.

"לפני שלוש שנים בן דודי נפטר. הייתי עם אמא שלי ועם אחיותיי בהלוויה, ובמהלכה לחשתי לאמי שאני חייבת לברוח מכאן. רצתי הביתה מבלי להיפרד מהמשפחה, ידעתי שיותר לא אוכל לחזור לאיראן. זרקתי למזוודה כמה בגדים, אלבום ילדות, לפטופ ואת הבובה שאבא קנה לי, ארזתי את הגיטרה האהובה שלי ועליתי לרכבת בדרכי לחופש. ככה לפחות חשבתי. שלושה ימים הייתי בדרכים עד שהגעתי לעיר הטורקית אסקי-שאהיר, שבה חיים פליטים רבים מאיראן".

בטורקיה החלה לכתוב במהדורה הפרסית של אתר "Times of Israel". לאחר כמה חודשי עבודה הטורקים שמו עליי עין. הם זימנו אותי לחקירות על עבודתי ועל הקשר שלי לישראל. שאלתי האם על פי החוק הטורקי זו עבירה לעבוד עם כלי תקשורת ישראלי, והתשובה שקיבלתי הייתה שזו לא עבירה, אבל הם לא אוהבים את ישראל שהורגת מוסלמים. במשך שנה וחצי נלחמתי על זכותי לכתוב וכל הזמן זומנתי לחקירות, שבסופן איימו עליי שיגרשו אותי בחזרה לאיראן".

"בלי הלחץ של ישראל, אין לי ספק שלא הייתי עכשיו בחיים"

הטורקים נתנו לנדה 30 יום לעזוב את טורקיה, ואם לא היא תגורש בחזרה לאיראן. "פחדתי מאוד", היא מספרת. "הרי כתבתי בשמי המלא דברים חמורים מאוד נגד המשטר. בחודש שהטורקים נתנו לי ניסיתי לבקש מקלט בארצות-הברית, נורווגיה, גרמניה, בריטניה, אוסטרליה וישראל. הסברתי שחיי יעמדו בסכנה אם יגרשו אותי לאיראן. התחננתי שיצילו אותי. כל המדינות פרט לישראל ענו לי שכרגע אינן יכולות לקבל לתחומן עוד פליטים".

בישראל התגייסו לסייע לפליטה האיראנית. הסניף הישראלי של ארגון זכויות האדם UN Watch אירגן עצומה למען אמין ואסף חתימות של כ-8,000 איש. דיוויד הורוביץ, עורך Times of Israel שבו הועסקה אמין, פנה למשרד החוץ ולשר הפנים אריה דרעי, וזה הודיע בשבוע שעבר כי החליט להעניק לה אשרת כניסה על בסיס הומניטרי. גם אגודת העיתונאים בירושלים סייעה בהבאתה לארץ.

כשהגיעה לשדה התעופה עם כרטיס הטיסה בידה, מנעה ממנה המשטרה הטורקית להגיע לשער העלייה למטוס. "לא הבנתי מה קורה. אמרתי להם: 'אתם הרי רוצים לגרש אותי והנה, יש לי כרטיס יציאה מהמדינה שלכם, אז מה הבעיה?' לא היתה להם תשובה והציעו שאברר במשטרת אנקרה. חיכיתי שעות למזוודה ונסעתי לאנקרה, שם השיבו שאין להם מושג ושאחזור עוד כמה ימים. אני חושבת שרצו לטרטר אותי עד שיעברו 30 ימי האורכה שנתנו לי, ואז יגרשו אותי לאיראן", היא משחזרת.

"הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. הייתי כל כך קרובה לחופש שלי - וסגרו לי את הדלת. פחדתי פחד מוות, אבל החלטתי שלמרות שהם מתעללים בי, אני חייבת להציל את עצמי. בקונסוליה הישראלית עבדו סביב השעון כדי לעזור לי, ואחרי ארבעה ימים התקשרו אליי מהמשטרה וביקשו שאגיע לתחנה. קיבלתי אישור לצאת מטורקיה בזכות הלחץ שהפעילה ממשלת ישראל. בלעדיו אין לי ספק שלא הייתי עכשיו בחיים", אומרת אמין ועיניה דומעות.

"אני רוצה להישאר כאן, לחיות כאדם חופשי ולעבוד כעיתונאית שמגלה לעולם מה קורה באיראן ואיזה משטר נוראי מנהל את המדינה", היא ממשיכה. "אני תומכת בסנקציות על המשטר שם. ברור לי שאסור שיהיה לאיראן נשק גרעיני, כי אז היא תהיה איום עצום על האנושות. כבר עכשיו, עם הכוח המוגבל שיש למשטר הזה, הוא מחולל זוועות בסוריה. איראן לוקחת חלק בהשמדת העם הסורי וזה אחד הפשעים המזוויעים שלה מחוץ לגבולותיה. ישראל חייבת להיות חזקה ולעמוד מול היכולות האלו של איראן", מסיימת אמין את דבריה.