מנסים לשדך בלי שלום ובלי לשלם?

שמעתם פעם על שידוך שמובילים שני הורים כשהם רבים בלי סוף? איך יתכן שתהיה להם מטרה משותפת בתוך ים של ניגודי עניינים? האם הם יצליחו, לטובת הילד, לשדר לפחות כלפי חוץ חזית אחידה מול המחותנים?

קחו בחשבון ששידוך, מעצם היותו או הגדרתו, חייב שיהיה לו בסיס של הבנה והכלה, התחשבות ונכונות... במילים אחרות, כל מה שצריך בשביל להגדיל את השלום ולהעצים את הרגשות הטובים. אז איך בונים שידוך יציב על חורבות הרסניות?

ואם איכשהו, במאמצים אדירים והרבה תפילות, מצליחים לבנות, איך משמרים אותו כדי שהוא לא יתפרק? הרי כל רוח קלה עלולה להביא סערה בעקבותיה...

קראו את הסיפור של אבא שמנסה ללכת בין הטיפות ועל שברי ביצים. השתדלתי להביא אותו במבט חיובי, גם כשנדמה שהמצב מסובך. אין קשר בין הסיפור הזה לסיפורים, דמויות או שמות שאתם מכירים מן השטח.

קוראים לי שימחֶה (ח' סגולה) ולאשתי שושי (בשֹ' שמאלית זה נשמע סוֹסי). אינני יודע איך אנשים מתרגמים לעצמם שמות ומצבים, אך אלו שמכירים את הסיפור שלנו, יש מהם שמכנים אותנו "שמחה וששון" או באידיש "שימחֶה וסוֹסן", לגנאי ולא לשבח, כי הריבים והכעסים אצלנו בבית הם, בלשון סגי נהור, שמחה וששון ליהודים.

דבר אחד טוב קבלנו על עצמנו, ותאמינו, באמת טוב, זה שלא רבים לפני הילדים ולא מערבים אותם, יהיה מה שיהיה. תסיקו מכאן שאנחנו רבים בשקט, והתוצאות מדברות בעד עצמן. ילדינו אמנם צעירים, אך תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם, מכבדי הורים, ידידותיים, אנשים טובים שכל זוג הורים מאחל לעצמו. לא פחות. איך הם יצאו כאלו למרות ההתנהגות הבלתי נסבלת שלנו? ה' יודע. ברור שלא בזכותנו.

אין לי הסבר מה התועלת בלריב, לכעוס ולהתרגז כל הזמן. הרי אנחנו כבר בוגרים (או אולי נשארנו תינוקות?). כנראה שבכל זאת יש לנו כאן רווחים כלשהם. בן אדם לא פועל בדרך מסוימת אם הוא לא מרוויח משהו. האם הריב הוא אמצעי ליצירת קשר בינינו, גם אם שלילי, כי בעומק הלב אנחנו אוהבים ולא אויבים? או אולי כי יש משהו היפראקטיבי בי או בה, ולא לריב פרושו שעמום, העדר פעילות, חוסר עניין?

הצרה הגדולה שלנו היא השידוכים. שנינו יודעים זאת. שנינו חרדים מפני הבאות. הבן הראשון, אוהב שלום במיוחד. כשהוא מבחין שאנחנו בריב (ולמרות מה שאמרתי קודם, אף אחד מהם לא עיוור) – הוא מנתק את עצמו מאיתנו, כביכול זה לא מעניין אותו, ומתעסק בענייניו בלי להתעניין היכן השידוכים עומדים.

אנחנו מקבלים הצעות רבות בשבילו. אך אשתי לא ממהרת. היא מתחילה לברר וקצת שוכחת את עצמה. כל יום היא מבררת עוד ועוד, ומעמיקה. אני יוצא מדעתי. למה ללכת כל כך לאט? ובכן, היא בררה אצל שכנה שלהם ושמעה דברים טובים מאד עליהם. החלטתי בדיוק באותו יום לברר אצל בן דודי שגר רחוב אחד משם, והוא חזר אלי ואמר: מציע לכם לרדת מהשידוך. זה בשום פנים ואופן לא בשבילכם. תתרחקו!

שימו לב, היא אומרת שזה שידוך נפלא, אני מביא מידע שצריך להתרחק. לא משנה כרגע איך נפעל: התחלנו לריב, ולא גמרנו יומיים.

אשתי: באיזו רשות אתה מברר מאחורי גבי? הלא אני זו שמבררת! (וכאן היא התחילה לבכות, חבל שאינני יודע גם אני לבכות). תמיד אתה עושה באופן עצמאי ובלי ליידע, בכלל לא אכפת לך שאני משקיעה כוחות בברורים, אתה אף פעם לא מעריך שום דבר שאני עושה...

אני: מה קרה? אז רציתי לזרז קצת ובררתי בעצמי, אפשר להשתגע מהאיטיות הזו, ואת יודעת מה? טוב שעשיתי זאת, בן דודי אומר לי בפרוש לרדת מהם...

היא: בן דודך לא מכיר אותם כלל, הוא אומר כי אתה שמת לו את המילים בפה... מה יכול לדעת מי שגר רחוק ולא בקשר איתם? אינני יודעת למה התחתנתי אתך בכלל, כל דבר טוב אתה מקלקל.

אני: זה מה שאני שואל כל השנים. אני שותק, אך את בעצמך שמה לי את המילים בפה. איזו מין אישה זו שלא משתפת את בעלה בשידוכים של הילד של שניהם, ולא יכולה להבין שגם לאבות אכפת, לא רק לאימהות? נמאס לי כבר שכל מילה שלי מעלה את הנישואים שלנו על המוקד.

היא: שלום. תמשיך אתה ותוביל את השידוך. בַּ-אַ-יי... הלכה לחדר ונעלה את הדלת, לדעתי לכמה שעות.

שוב אני צריך לנוח על הספה הקשה בסלון. שוב אני מלא רגשי אשמה. מתי אשנה דברים ואפסיק לפעול באופן עצמאי בלי לידע אותה? מתי אלמד להסביר את עצמי לפני ההתפוצצות ולא אחריה? כל עכבר נהיה כאן הר. אז מה אם הלכתי לברר? מה קרה?

ולעניין הכסף, הבן שלנו הוא באמת בחור מצוין, אז אם הצד השני רוצה אותו, שישלמו! לא כל אחד מקבל כזה יהלום. אשתי אומרת שזה עושה רושם של אי נשיאה בעול, כשצד אחד נותן והשני מתנער. בפרט שזה ילד ראשון שלנו, ואנחנו עדיין יכולים לאפשר לעצמנו כן לתת, אז "למה לשכב על הכסף?". ולמה שנבוא לחתונה כמו אורחים בלי לשאת בעול, ונשב ונאכל משלהם? היא קוראת לזה בושות וחוסר נכונות לשותפות. והיא ממשיכה שגם היא סובלת שנים מהקמצנות שלי (שאני קורא לה חסכנות). ותגידו אתם, אם אפשר להשיג כלה טובה בלי לשלם, אז למה לשלם? הרי הכל כאן מסחרי. אפילו את המילה הזו היא לא סובלת. מה מסחרי? לדעתה הדרך שלי הופכת הכל למסחר, וכשמתעסקים עם הילדים, שהם האוצר הכי יקר שלנו, צריך להיות יותר לארג'ים ופחות לספור כל פרוטה. האם באמת אני מתנהג בסוג של קמצנות? לא יודע. כשמבקשים להתרים אותנו בבית הכנסת בשביל בית הכנסת, אני תמיד זז קצת לצד. רק שלא יחשבו שיש לי כסף, רק שלא יגידו "שמע, אתה אחד מהמתפללים כאן, יש לך מחויבות כמו לכולם". לא יודע מה זו מחויבות. בסוף אני תמיד משלם, אבל לוקח לי זמן. למה כל כך קשה לי לתת? האם אני אחד שאוהב רק לקבל, ולתת לא? האם כשעלי לתת אני מרגיש שלוקחים חלק ממני ואני נשאר חסר, וכשאני מקבל פרוש הדבר שאני שווה יותר?

הקשיבו מה קרה. הבן נפגש, והשידוך התקדם. כשישבנו בהמשך עם הצד השני, כן, כן, בדיוק המחותנים האלו (האם בן דודי טעה? כך זה נראה אחרי ברורים נוספים), הם אמרו שהם רוצים לתת חלק חשוב בהוצאות, אך שגם אנחנו ניקח על עצמנו, כי לא הוגן שרק צד אחד מתאמץ. התאים מאד שיגידו כזה דבר בדיוק לי. הרגשתי כמו מישהו שמקריבים אותו קרבן. לא נשמתי. פתאום מצאתי את עצמי אומר בסוג של חיוך מבחוץ וחרדה בפנים, תנו לנו כמה דקות לחשוב בצד. הם הסכימו, ברור, הם מתלהבים מהאוצר שלנו. ישבנו בקצה הסלון, ואשתי סיננה בין השיניים כמה מילים בשקט (אוי ואבוי אם המחותנים שמעו): או שאתה נותן, או שאני משאירה אותך כאן והולכת לי. וכשהיא אמרה, "משאירה אותך כאן" שמעתי בדבריה משהו כמו, משאירה אותך כאן לעולם. אולי זה דמיון, אך אני חזק בתחושות ויודע מתי enough is enough (מספיק זה מספיק. כלומר: עברתי את הגבול). הבנתי שהיא עשתה יד אחת אתם, לא באמת, אך כך זה נראה אז, ואני? נטוש! היא מוותרת עלי? עלי?

ריבונו של עולם, עם מי אני אריב אם אשתי תעזוב אותי? אין בעולם מישהי שאני שמח לריב אתה כמוה. היא יקרה לי, אני אומר לכם. היא חשובה לי. לא מוכן לוותר עליה. אז מה אני רב אתה? ולמה עכשיו מול המחותנים, שנראים משועשעים משהו? אולי הם חושבים לעצמם "מצאו להם זמן לריב". טיפש אני! יש לי ילדים נפלאים ואשה משהו, איך בגלל כסף ששוכב לו בשקט בבנק כאבן שאין לה הופכין אני מוותר על השידוך של עצמי?

עד כדי כך עוד לא ירדתי מדעתי. הצגתי פנים חמוצות, שלא ירגישו על הגובה, אמרתי להם שזה בסדר, ניתן כמה שהם מבקשים. וסגרנו סוף סוף וורט.

כשראיתי בהמשך את הפנים המאירות של בני, שמחתי אתו, וכשהגענו הביתה והתחלנו שוב לריב, וכמו תמיד על שטויות, אמרתי בלבי: "וואו, היה שווה".

מה אתם אומרים על זה שמצאתי בתוך עצמי מעלה גדולה? אני יודע לזהות איפה הגבול! ויש מחשבה אחת שחוזרת ומסתובבת בראשי שוב ושוב: "מה הייתי עושה בלי אשת החיל שלי?". תגידו אתם, מה?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים.hgoldberg10@gmail.com