חברה שלי, איך תקעת לי סכין בגב?!

לחברה שפגעה בי יותר מכל,

בזמן האחרון, כשיצאתי להפסקה משגרת החיים העמוסה שלי, מצאתי את עצמי נזכרת בתקופות מהחיים שלי, ובעיקר באנשים שכל כך אהבתי ונעלמו להם בין דפי ההיסטוריה. ישנם אנשים שאהבתי יותר, ישנם פחות, וישנם כאלה שחשבתי שיישארו לנצח, מסוג הקשרים שאציג לראווה לילדי – ואת היית אחד מהם.

את – שגדלנו ביחד.

את – שהיית חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה שלי.

את – שצחקנו, שבכינו, שהבטחנו שאנחנו מעל המציאות ונוכיח לכולם שאנחנו שלישיית נצח שלא תינתק לעולם.

את – עברת וחלפת עם הרוח, כאילו שמעולם לא היית והכל פרי דמיוני.

אני יודעת שהעולם הוא כזה, וצריך לחשוד בכולם, כי כל אחד הוא מחבל בפוטנציאל שיכול לתקוע סכין בגב.

אבל הייתי בטוחה שיש אנשים שהתפקיד שלהם הוא לשמור על הגב שלי, ואני על שלהם. שאין מציאות שהם יפגעו בי, כי אני פשוט חלק מהם, ואיך הם יוכלו לפגוע בעצמם?!

אז האמנתי באמת ובתמים שאת חלק ממני, ולכן לעולם לא יכולתי לחזות את נעיצת הסכין. קל וחומר שזה לא הגיע לי!

כי אני יודעת שהיה לי קל לקבל את הדין באהבה, אם זה היה מגיע לי והייתי לוקחת חלק במחול השדים המטורף הזה.

אז רצחת אותי, ואין לי מילה אחרת להגדיר.

רצחת, כי גם אחרי שנה אני עדיין מסוגלת לבכות כשאני נזכרת במילים הפוגעות שלך .

רצחת, כי בתקופה הכי קשה של החיים שלי נתת לי את הבעיטה האחרונה, ושלחת אותי ביגון שאולה.

רצחת, כי לקחת את הנושא הכואב לי ביותר ודרכת עליו ללא רחם.

רצחת, כי עם כל הקרדיט שאמור להיות לך כלפי, בחרת להאמין לכלום ושום דבר.

אני יודעת שכשנשברים עוברים 2 שלבים: הלם והשלמה.

אז אני את השוק שלי קבלתי. אבל אף פעם לא הצלחתי להשלים עם מה שעשית לי.

אני גם לא רוצה להשלים עם זה, כי אני יודעת שברגע שאקבל את מה שעשית,  אני אחסל את התמימות שלי, התמימות להאמין שחברות הן מלאך, והן אף פעם לא יפגעו בי. וחשוב לי כל כך להישאר תמימה ואופטימית, ולא להפוך לאדם חשדן ומריר! שהרי אפילו שפגעת בי ביתר שאת, ישנן עוד חברות, נקיות מחטא...

הרבה מדברים על הלם, הדחקה והשלמה – אבל איש לא דיבר על געגוע.

אף אחד לא הכין אותי שלכל העלבון יצטרף געגוע נוראי, שירדוף אותי בלילה ויגלוש לתוך היום.

אף אחד לא אמר שאני אמצא את עצמי מסתובבת ליד הבית שלך בשליחות של נוסטלגיה, רק בשביל להרגיש שחזרתי אחורה בזמן, ובעצם אני ילדה בת 16 שבאה אליך לזמן איכות של יחד.

לפעמים אני רק רוצה שתביני כמה פגעת בי. שהצדק יצא לאור. שתעמדי במפתן דלת ביתי ותבקשי את סלחתי. ואני יודעת שאם זה יקרה, אני מיד אכניס אותך לביתי, למשפחתי , לליבי.

כי כגודל הפגיעה, כך גודל האהבה.

וכגודל האהבה – כך גודל המחילה...

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.