תפוס לשון ראשון

בכל שנה היה הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל שרוי בתענית דיבור מראש חודש אלול עד אחר יום כפור. כשנצרך לדבר, היה משתמש בפסוקים או דברי חז"ל שהיו שגורים על לשונו. פעם נסע עם נהג שהתקדם בעצלתיים, רבי שלום שמיהר מאוד, חייך והעיר לו "כי גז חיש – ונעופה" (ע"פ תהלים צ, י)... במקרה אחר נזקק לעזרה מסוימת. הוא התקשר לבתו בקריאה "בא יבא ברנה" (תהלים קכו, ו). הבת חששה שמא אינו חש בטוב, ושאלה בבהלה "אבא מה קרה?". "ברינה" הגביה קולו כמי שמסביר הרי אמרתי לך "בא יבא ברנה"?... (קול חוצב עמ 90).

מאז ומתמיד, השימוש בלשונות מליצה השאובות מן המקורות (התנ"ך ולשונות חז"ל), היה כעין תחביב אצל רבותינו מעבירי התורה בכל דור ודור. כמעט בכל משפט שיבצו המחברים בלשונם הזהב לשונות כאלו. בשל כך, קולמוסם רווי הוד קדומים, וריח ניחוח עתיק נודף מכתביהם. קישוט המאמר ותיבולו בניבים או ביטויים שמקורם מן השיטין, מוסיף ציצים ופרחים, מגביה את הטקסט, והופך את הקריאה עצמה לחוויה רוחנית, מלבד התוכן, כמובן.

בתוניסיה, סגנון כתיבה זו נקרא "לשון כורתי", ובלשון לועזית נקראת בשם "קלמבור". ויצוין, כי בדורות עברו קראו לכל לשון צחה שאינה שפה פשוטה בשם "מליצה", וכמו שפירש בעל "מצודות ציון" בחבקוק (ב, ו), שמליצה פירושה אֲמָרִים צחים שיש בהם דברי חכמה. לעומת זאת המלבי"ם מפרש שמליצה היא הנמשל של המשל. וכך פירש את הפסוק "להבין משל ומליצה" (משלי א, ו), שמליצה היא המושכל הפנימי אשר תחת הלבוש החיצון שהוא המשל. עי"ש.

מן הסתם יש בסוג כתיבה זו ביטוי להישענות והתרפקות על המקורות, דבר שמאפיין מאוד את הציבור התורני, בבחינת מה שאמרו בירושלמי (שבת ר"פ ר"א דמילה) "אם אתה יכול לשלשל את השמועה עד משה - שלשלה". וזאת בשונה ממקומות אחרים, שם הביטויים החדשים דוחקים בבוז את מקומם של הישנים. לא פלא הוא שמשרדי הפרסום יודעים כי שימוש במוטיבים של פסוקים או ביטויים מן המקורות בפרסומות (למשל לפני פסח "אחד מי יודע"), יתפוס יותר את עיניהם של ציבור שומרי המצוות.

ואכן, היהודים במיוחד התברכו בלשון צחה ומליצית. בספר תולדות אדם (דף כ"ח ע"א) מסופר, שפעם שאל המלך החכם דון אלפנסו לחכם אחד: מדוע נמצאים בין היהודים בעלי מליצות גדולים ודוברי צחות? והשיבו מפני שיונקותיהם מגודלים על ברכי התנ"ך, על כן הם מורגלים מנעוריהם ברוממות המליצה וצחותה. ועוד הביא שם בשם בעל השפתי ישנים שכתב: "ומאז באתי לק"ק אמשטרדם, והלכתי לבתי מדרשות של הספרדים, ראיתי ילדים רכים וקטנים כחגבים, אבל היו בעיני כענקים, ברוב בקיאותם בכל המקרא ובחכמת הדקדוק, ובכחם לחבר חרוזים ושירים ע"פ המשקל ולדבר צח לשון הקדש, אשרי עין ראתה כל אלה וכו".

זו הסיבה שהיום, לצערנו, כתיבה זו איבדה הרבה מערכה ועושרה, באשר לא רבים מכירים את פסוקי התנ"ך, וממילא כתיבה זו זרה להם.

מזקנים אתבונן

בדורות שלפנינו, הכתיבה בניבי-מליצה היתה נפוצה מאד, בעיקר אצל חכמי הספרדים. רבותינו ז"ל, בגודל בקיאותם, הרבו לתבל שפתם וכתיבתם בפניני מרגליות מלשון המקרא והתלמוד. עדות לכך מצאנו בספר הברית (חלון ב פרק י"ב, דף קס"א ע א), ושימו לב לניסוח שהוא בעצמו מליצי: "וזאת לפנים בישראל, דרכי נועם, כאשר אנו עושים גם היום בכתוב איש לרעהו אגרת בלשון הקודש, מצדד ומחתר למצוא לשון המקרא או לשון גמרא, אשר יסבול דברי חפץ ההוא. ואם במחתרת ימצא לו הלשון בלי תוספת ומגרעת אז טוב. והיה כאשר וכו. כה יעשון וכה יוסיפון גם בלשון המשנה והגמרא, עד נכון המליצה לחפצו בה".

התייחסות קדומה נוספת לנוהג להשתמש בסוג כתיבה זה, מצאנו בספר תולדות אדם (דף ט ע"א): "כאשר ירצה איש לדבר אל רעהו או לכתוב אליו איזו כוונה, אז יאחז לשון המקרא בְּדַבְּרוֹ או במכתבו. לפעמים נמצא במקרה מקרא מלא, יובן על ידו כוונת המדבר או הכותב. ולפעמים מוכרח המדבר או הכותב לשנות איזו מלה מן המקרא, ומביא אחרת תחתיה, עד שישוב המקרא כולו יאות לכוונתו. וכל זה נקרא מפי הקדמונים מליצה, כנודע למי שיש לו בקיאות בהם ובלשונותיהם. ועל העניין הזה נהגו לפעמים חכמי התלמוד".

אולם למעשה, מצאנו כי השימוש בכתיבה זו, קדום עוד יותר. וכמה שיהיה זה מפתיע, הראשונים שהשתמשו בלשון של מי שקדם להם ותפסו לשון ראשון, הם הנביאים. בנביאים ובכתובים אנו מוצאים מספר פסוקים ששילבו ושיבצו בדבריהם את לשון התורה או ספרי הנביאים שנכתבו קודם זמנם. הנה דוגמא בולטת: הפסוק במגלת אסתר (ו, ט) "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", לקוח מהפסוק בפרשת כי תצא (כה, ט) "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". ומעניין, שהמלים "ככה יעשה לאיש אשר", בשני המקומות מוטעמים באותם טעמים בדיוק. וכמוהו בתהלים (קלה, יד) "כי ידין ה עמו ועל עבדיו יתנחם", שהוא ציטוט פסוק בפרשת האזינו (לב, לו). כמו כן מצינו שהנביאים השתמשו בלשון של מי שקדם להם, אפילו לא מהתורה, לדוגמא: יונה שהיה אחרי דוד שילב בתפלתו פסוק מתהלים, באומרו "כל משבריך וגליך עלי עברו" (יונה ב, ד), והוא לקוח מתהלים (מב, ח).

אם כנים אנו בזה, ניתן בס"ד לשפוך אור על הפסוק ביהושע (י, כא) "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו". לשון הפסוק נראה מסורבל. רש"י שם מבאר "הרי זה מקרא קצר, "לא חרץ החורץ לאיש מבני ישראל את לשונו"". אך עדיין יש להבין מדוע קיצר כאן הפסוק בלשונו? ולפי דרכנו יובן, שתיבת "החורץ" הושמטה בכוונה, כדי לשלב בפסוק לשון מהתורה בפרשת בא (יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" וגו.

גם התנאים והאמוראים רדפו אחר לשון המקרא, ושילבו בדבריהם לשונות של פסוקים. כמו הלשון במשנה בסוטה (פ"ח, מ"ז) "חתן מחדרו וכלה מחופתה" - אשר לקוח מיואל (ב, טז), וכן בזבחים (ל"א, ע"א) הלשון "ויקץ כישן הפיגול" מקורו מתהלים (עח, סה). דוגמה מפורשת יותר מצאנו במדרש רבה (צ"א, ט): "בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן לפני ר טרפון, היה אומר: כפתור ופרח! ובשעה שהיה אומר דבר של בטלה, היה אומר: לא ירד בני עמכם בדרך אשר תלכו בה וגו, הא בבית לא?!" (עיין בפירוש מתנות כהונה בשם רש"י שבני הוא מלשון בִּינָתִי).

ישנה עוד דוגמה מעניינת, המובילה אותנו למקרה נדיר של מליצה ממליצה. במסכת יומא (כ"ב ע"ב) מובאת מימרת רב הונא "דוד בשתים ולא עלתה לו", כשהכוונה שלמרות שחטא דוד בשתים, לא הפסיד בשל כך את המלוכה. במשפט זה תפס רב הונא לשון המקרא "ויאמר שאול אל דוד, בשתים תתחתן בי היום" (שמואל א יח, כא). והנה מרן החיד"א באחת מתשובותיו (חיים שאל ח"א סי ס) לקח את הביטוי של רב הונא שהוא עצמו מליצה, ועושה בו שימוש מליצי נוסף, כשהוא כותב: "ודוד בשתים גמר מיכה מיכה".

מקור נפתח

בהכרת סוג כתיבה זה, תבואנה על פתרונן תמיהות רבות. למשל, במסכת ברכות (ל"ד ע"ב) אמר על עצמו רבי חנינא בן דוסא "לא נביא אנכי ולא בן נביא". בעיון יעקב שם מקשה לשם מה הוסיף "ולא בן נביא"? אולם אפשר לומר שפשוט הוא השתמש בלשון הפסוק בעמוס (ז, יד).

ופעמים שמעורבת במשנה לשון מקראית, ובלא שנדע שהתנא בחר לאמץ את לשון המקרא, יראה הלשון זר ומוזר. למשל, במסכת פאה (פ"ב משנה ב) ישנה לשון זרה במשנה "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון", והוא פסוק בישעיה (ז, כה). גם במסכת כלים סוף פרק ראשון: "בין האולם ולמזבח" - לא מובן למה לא אמרו "בין האולם למזבח" בלא ו, אלא שהתנא נמשך אחר לשון הכתוב ביואל (ב, יז) (שתי דוגמאות אלו ממרן הגר"מ מאזוז שליט"א בתולדות אביו ה"איש מצליח", נדפסו בתחילת שו"ת "איש מצליח" כרך ב אות ע"ג).

דוגמא נוספת מצאנו בספר "קובץ מאמרים" (מאמר "שירת חכמי ספרד"): התוספות במנחות (ל"ב ע"ב ד"ה הא מורידין) כתבו בלשון זו: "אבל מה שאדם כותב באגרת מן הפסוק לדבר צחות", והגאון בעל "צאן קדשים" הגיה - "לדבר צחות לשונו", ומעיר מרן הגר"מ שליט"א שנעלם ממנו כי סגנון התוס לקוח מהפסוק בישעיה (לב, ד), ואין צורך להגיה. עוד שם במאמר "מתולדות חכמי תונס", הוא מביא, שמרן החיד"א סיפר שהגאון רבי צמח צרפתי ז"ל חלה כשנתיים, והיה מוטל במטה בדמשק ערש. בספר "מראה הילדים" (מערכת מ"ם אות ד) הבין כפשוטו, שהיה שוכב בעיר דמשק, אולם למעשה זוהי מליצה מלשון הכתוב בעמוס (ג, יב).

כפתור ופרח

השימוש בלשון מליצית הפך נפוץ בתקופה מאוחרת יותר - בפיוטי ושירי הקדמונים, שהיו משלבים בשיר באמנות נפלאה פסוקים ואמרי חז"ל. כל הקורא למשל את הפיוט "מי כמוך" לרבי יהודה הלוי זצ"ל (המושר בקהילות הספרדים בשבת זכור), עומד נפעם בראותו איך כל אחד מעשרות הבתים בפיוט מסתיים במלה "לו", שהיא חלק מביטוי שנגזר מפסוק בתנ"ך. ושמעתי ממרן הגר"מ מאזוז שליט"א, שהפסוקים נראים כל כך בהקשר מושלם ככפתור ופרח, עד שנדמה כאילו הפסוק נכתב במיוחד בשביל השיר. לדוגמא: "שלח לה לאמר אל תדמי, להימלט בית המלך מכל לאומי, כי את תאבדי ואולם עמי, אחרי נמכר גאולה תהיה לו (ויקרא כה, מח). גם במכתבים ואגרות היו רבותינו הראשונים תופסים לשון ראשון. ועיין להמאירי ובחידושי הר"ן (מגילה י"ח ע"ב) שבזמנם היו רגילים לכתוב באגרות בלשון המקרא. עי"ש.

גם בדורות שלפנינו רגילים היו לכתוב הקדמות והסכמות לספרים, באופן שכל ההקדמה או ההסכמה, לבד מאשר היא חרוזה, מורכבת גם משברי פסוקים ומאמרי חז"ל, מעשה ידי אמן, עד שהקורא משתאה נוכח הבקיאות העצומה בתנ"ך ובש"ס.

גדול הכותבים בלשון מליצה, היה מרן החיד"א זצ"ל, שהשתמש רבות בלשון מליצית בספריו הקדושים, ואמן האומנים היה בזה.

גם אצל מחברים שלא הרבו במליצות, לעתים אנו מוצאים שבמקום מסוים קולמוסם שופע מליצות. ההסבר לכך הוא מפני שישנם זמנים מיוחדים בהם מקבל הכותב השראה מיוחדת, ונחה עליו רוח המליצה.

שיחת חולין של תלמידי חכמים

לא רק בכתיבה, אלא גם בדיבור, היו אבותינו ורבותינו רגילים לשלב חלקי פסוקים ואמרות חז"ל. בבדיחותא אומרים, שבאופן כזה אין זו חכמה לערוך תענית דיבור, שהרי ניתן לדבר בלי סוף דרך פסוקים... ועל כך אפשר להמליץ מה שאמרו חז"ל "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד" (מסכת עבודה זרה י"ט ע"ב). היו מקומות בהם נהגו לאחל לאדם שמתעטש "חיים טובים", ואם התעטש שוב היו אומרים לו "חיים שנים" (מלשון הכתוב בפרשת משפטים כב, ג), ואם הוסיף והתעטש בשלישית היו מברכים אותו במלים "חיים עד העולם". כך, לפני השינה נוהגים הספרדים לאחל "בטוב תלין" (ע"פ תהלים כה יג). או כשאדם מקבל סיוע מחבירו, מברכו "יעבדוך עמים", וכתשובה הוא עונה את המשך הפסוק "וישתחוו לך לאומים". ויש שהיו אומרים במקום זה "יכבדוך עם עז" (מלשון הכתוב בישעיה כה, ג) והמתברך משיב "וישתחוו לך בני אליפז". דוגמא נוספת: כשרוצים לסכם דברים, אומרים "בא נבוא לעמק השווה", והוא מלשון הכתוב: "אל עמק שווה הוא עמק המלך" (דוגמאות אלו הביא מרן הגר"מ מאזוז שליט"א בתולדות אביו ה"איש מצליח" בתחילת שו"ת אי"מ כרך ב אות ע"ג).

פעם סח לי בחיוך סבי, רבי עובדיה חן זצ"ל, כי בימיו הראשונים בארץ היה זקוק לנסוע לדרום, וכאשר עלה על האוטובוס רצה לברר אצל הנהג אם נתיב הנסיעה הוא לכיוון דרום הארץ. מאחר שבאותם ימים לא ידע לדבר בעברית החדשה, שאלו בלשון המקרא "הלוך ונסוע הנגבה?"...

וייזכר לטוב מו"ר הרב צמח מאזוז שליט"א שרגיל לומר לתלמידי הישיבה: "הרגילו עצמכם לדבר בשפת התנ"ך וחז"ל גם במילי דעלמא". זכורני, שפעם בישיבה תכב"ץ היה צורך מסוים לנעול את בית הכסא לזמן מה, ואחד הרבנים בישיבה תלה מודעה על דלת בית הכסא, שעליה היה כתוב בדרך הלצה "בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו מצאו נעול", ע"פ לשון המשנה בתמיד (פ"א, מ"א). כמו כן על דלת בית הכסא בישיבה לא רשום "שירותים" כבכל מקום, אלא "בית הכסא" כלשון חז"ל. עוד זכורני שהיה אחד מרבותי בישיבה תכב"ץ דורש לפנינו בכל יום, ופעם אחת היה צורך לבדוק את הרמקול שהקול יפה, ובמקום לקרוא "אחד, אחד" כמנהג העולם, קרא את הפסוק "תורה צוה לנו משה" וגו, כי יש חשיבות גדולה ועצומה להשתמש בלשון המקרא על פני סתם דיבור.

תופעה זו יצרה מצב שישנן מליצות שכבר נתאזרחו בלשון, עד שרבים אינם יודעים כלל שהן שברי פסוקים או מאמרי חז"ל. לדוגמא: ביטוי כמו "יוצא דופן" (במובן של חורג מן השורה), לא רבים יודעים שהוא ע"פ כינוי הנזכר בזבחים (פ"ח, מ"א) לעובר היוצא מדופן אמו. ויש מליצות שנטמעו בשיח הציבורי יותר מהמקור, עד שמתבלבלים וחושבים שבמקור נכתב כפי השינוי במליצה. לדוגמא: בפסוק נאמר "ויקרא שם המקום מסה ומריבה" (שמות יז, ז), ויש הטועים לחשוב שבפסוק כתוב "מסה ומריבה", בגלל המליצה.

ויש גם מליצות שהשימוש במובן המליצי שלהן נתפס כאילו הוא הפירוש הפשטי והמקורי שלהם, לפעמים עד כדי גיחוך. הנה למשל, האמרה "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", שלקראת ל"ג לעומר אנו מוצאים אותה מעטרת את הפרוספקטים של ח"י רוטל, לא רבים יודעים כי במקורה במסכת ברכות (ט ע"א), היא נזכרת ככלל הלכתי, שבשעת הדחק סומכים על דעתו של רשב"י.

למרות שגם בדיבור ניתן להשתמש בלשון מליצה, מכל מקום בכתיבה, המליצה משתלבת יפה יותר, וכמו שכתב הגאון יעב"ץ זצ"ל בספרו "מגדל עוז" (עליית הכתיבה סימן לה, אות ה): "לא יוכל האדם לקשט הדיבור בכמה מיני נוי ותכשיטי המליצה כ"כ יפה, וצחות הלשון ונעימותו והמצאותיו ותחבולותיו הרבים לא ימצאו במוצא השפה. מה שימצא בכתיבה עשר ידות מהפאר והיופי במליצה והלצה, וחוזק ועוצם העין בנחיצה". עי"ש.

"תחת כנפי מליצתו"

לבד מייפוי המאמר, הכתיבה בלשון מליצית שימשה גם לצרכים נוספים. בעבר השתמשו בלשון זו כדי להסתיר כוונות שלא רצו שכל אחד ידען. דוגמא טובה לכך ניתן לראות ביומנו האישי של מרן החיד"א "מעגל טוב" שנכתב במטרה שלא להדפיסו, והכתיבה שם מוצפנת בהררי מליצות, עד שקשה מאוד לפענחן. גם באגרותיו הִרבה להשתמש במליצות כדי שלא יבינם אלא רק מי שאליו נשלח המכתב. ועיין להגאון יעב"ץ זצ"ל בספרו "מגדל עוז" (עליית הכתיבה סימן לה, אות יד) שכתב: "הבקי במלאכת המכתב, יוכל להעלים או להסתיר עומק כוונתו תחת כנפי מליצתו באופנים שונים, קולע אל שערת המכוון לא יחטא, מה שלא ימצא לדבור ומבטא".

כמו כן, יש ביטויים שלא נאה לבטאם בשפה פשוטה, אלא אם כן נכתבם בלשון מליצה הלקוחה מן המקורות. לדוגמא: חכם שהיה לו ויכוח הלכתי עם חכם אחר, ולבסוף חזר בו אותו חכם והודה לדבריו, אם יכתוב: "יש לשבח את הרב שהודה לדברי", יהיה זה מגוחך. אך אם יכתוב זאת בלשון מליצה: "ומודים דרבנן היינו שבחייהו", יוצג הדבר באור שונה. הגאון רבי יהודה לייב מרגליות זצ"ל בהקדמת ספרו "טל אורות" (הנדפס עם משנת חכמים למהר"ם חאגיז זצ"ל) מביא עוד שני שימושים מעניינים, האחד, שלעתים המליצה תבוא במקום אריכות דברים, והשני, שהמליצה תועיל לבל יישכח הדבר. וכך הוא כותב: "עוד מתועלת המליצה, כי תאסוף בחופניה בקוצר מלים עניינים ארוכים, שהיה המדבר צריך להאריך בהם מאוד, עד שהיה השומע והקורא קץ בהם... בעבור שהשיר או המליצה מורכבת ממלות זרות ומושאלות, ותסתיר העניין אשר בה מִלַּהֲבִינוֹ בתחילת המחשבה, ויחר הקורא לעורר רעיוניו לעמוד על העניין אשר בה. ההתפעלות הזאת בלטישת רעיונו, בצירוף העונג שמגיע לו אחר שיבין העניין שנתקשה בו בתחילה, גורם לו להכניס העניין ההוא בחדרי כליותיו ולבו, ויעמיק שורשו ויתעצם בנפשו, קנוי קנין עולם, ולא יסוף מזיכרונו ולא ישכחנו".