הטור המאויר לפרשת שופטים: יהיה בסדר, יורדים לסיני

נזכרתי בימי בקורס טייס לפני כעשרים וחמש שנה, לפני החזרה בתשובה, אחד המסלולים הקשים והמפרכים, אך מאידך המאתגרים, שיש בצבא. אחרי חודשים ארוכים שנתתי את כל כולי בקורס, כאשר הגיעה סוף סוף ה"רגילה", קפצתי עליה בכוחותי האחרונים ותפסתי אותה בשני ידיים.

אמרתי לחברי הטוב, "מוטי, אנחנו יורדים למצרים, בלי ויכוחים!".

"לאן?! אנחנו חיילים! ישחטו אותנו חיים אם ידעו שאנחנו ישראלים, ועוד חיילים?!".

"תקשיב טוב. יש לנו עוד כמה שנים להיות בצבא, אם אני לא לוקח הפסקה עכשיו, אני מתמוטט! יהיה בסדר, אנחנו יורדים לסיני!".

לקחנו שק שינה, סנדלים ושרוואל ואת ה"רנו ארבע" של אבא שלי, וקירטענו עד לסיני.

שלושה ימים של אקסטרים מטורף! מה לא עשינו? צלילה בלי בלונים, צניחה בלי מצנחים, טיפוס בלי חבלים, בקיצור, היינו "בלי מעצורים", וכנראה גם בלי הרבה שכל.

אמר לי מוטי" "אני חושב שעשינו את כל האטרקציות שקיימות בסיני, אפשר לחזור לבסיס".

"אין סיכוי!", הסתכלתי עליו בכעס. "יש לנו עוד יומיים לסיום הרגילה, אני ממשיך!".

"לאן?", שאל מוטי בייאוש.

"אנחנו יורדים מצרימה!", אמרתי בהחלטיות.

"קהיר, אנחנו באים!", ואף אחד לא יעצור אותנו!

בדרך לא דרך הגענו למצרים, לחפש ריגושים חדשים.

שטנו על הנילוס, רכבנו על גמלים...

אמרתי למוטי: "עד כאן! מה זה, טיול של סבתות? תן לי ריגושים שהלב שלי ירעד, משהו שהגוף שלי יזדעזע! הדבר הכי קרוב לאקסטרים שהיה לנו עד כה במצרים זה קלקול קיבה שחטפנו מהפלאפל שקנינו אתמול בשוק!".

"די, נמאס לי. הגוף שלי כבר רצוץ ושבור", התבכיין מוטי, "צריך עוד מעט לחזור כבר לבסיס. אני רוצה עוד להיות בבית ולנוח".

לא יכולתי להשלים עם הגזרה שלא עשינו כלום במצרים! סובבתי את ראשי לכל עבר, אולי בכל זאת נעשה איזה משהו קטן ומטורף לפני שחוזרים.

ואז נעצרו עיני, וחיוך ענק נמרח על כל פני.

"מוטי, אתה חושב על מה שאני חושב?".

"אל תגיד לי... לא, לא, לא! אין סיכוי, אני לא משתף איתך פעולה!".

מוטי עוד לא הספיק להגיד את ה"לא" השני, ואני כבר היית באמצע ריצה מטורפת לעבר הפירמידות...

"אתה משוגע! אבל ככה אני אוהב אותך", אמר מוטי ורץ לעברי. "חכה לי, בוא נראה מי מגיע ראשון למעלה".

יש לכם מושג באיזה גובה הפירמידה? תקשיבו טוב, מדובר על כ-140 מטר! כשכל מדרגה היא בגובה של יותר ממטר. תעשו חשבון לבד...

אני נעצר באמצע הדרך ומסתכל על מוטי מלמעלה. "נו, מוטי, אקסטרים או לא? ואתה חשבת ללכת הביתה!".

ואז, תוך כדי שאני מדבר עם מוטי, עשרות נידות משטרה מגיעות ומקיפות את הפירמידה, המוני שוטרים מתקבצים בתחתית הפירמידה ומכוונים את נשקם.

"זהו, זה הסוף שלנו", אמר מוטי בפחדנות. "רצית אקסטרים? קיבלת! וכנראה גם האחרון שלך בחיים!".

"אני לא מפחד מהם!", צעקתי למוטי בפחד, "אני ממשיך לעלות!".

הסתכלתי למעלה. אני כבר פה, יאללה, עוד עשרים מטר וכאשר אבדתי אבדתי!

כשהגעתי למעלה הבנתי שבעצם זה הכי למטה שיכלתי להגיע...

ירדתי בכבדות למטה, לא היה לי למה למהר. מוטי כבר מזמן היה אזוק בשרשראות בתוך המשאית.

נסתי להבין על מה כל המהומה. הם הסבירו לי שהפירמידות הן דבר קדוש אצלם, ושאסור לטפס עליהן, מעין שמורת טבע.

נלקחנו בכוח לתחנת משטרה. הושיבו אתנו בחדר מעופש על יד השולחן.

לאחר כמה דקות הגיעו החוקרים.

הם לא בזבזו זמן והגיעו ישר לעניין. "אנחנו יודעים שרציתם לשים פצצה על הפירמידה! זה הסוף שלכם, יתנו לכם גזר דין מוות".

מוטי לא יכול היה לעמוד בזה, והתפרץ בבכי...

"מה? מה פתאום!", צעקתי בפחד.

"אז מה עשית שם למעלה?!".

אני מסתכל עליו, פחדתי אפילו לבלוע את הרוק...

החוקר הראשי מקרב את פרצופו לפני, "מה עשית למעלה?".

ריח חזק של קפה שחור זול יצא מפיו... רק רצתי שיתרחק, שאוכל שוב לנשום.

השניות עברו כמו נצח. בראש אני פעם ראשונה פונה אליו... אל אבינו שבשמיים, כמובן.

אני עוצם את עיני ומבקש ממנו רק דבר אחד: שישים לי את המילים הנכונות בפה. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". תוך כדי אני גם מבטיח שאם הוא מוציא אותי מפה אני שלו. לעד.

אני פותח את עיני ואומר" "אתם ראיתם פעם איזה נוף יש משם?".

שקט מפחיד משתרר בכל החדר. אף אחד לא מניף עפעף...

ואז... צחוק גדול השתחרר באוויר. חחח... חחח... זה היה החוקר הראשי שהתחיל לצחוק בקול רם, ואחריו הצטרפו כל השוטרים...

"יאללה, יאללה, יא יהוד מג'נון, לכו הביתה!".

אני מסתכל על מוטי, ולא נשאר לנו אלא גם לצחוק... אבל זה צחוק שכולו בכי...

ברחמיו של ה' הם לא עלו עלינו שאנחנו חיילים, אלא חשבו שאנחנו שני תיירים ישראלים הזויים ומשועממים.

יצאנו לאוויר העולם מאושרים ושמחים.

בדרכנו לנמל אני אומר למוטי: "אתה יודע, היום עשיתי את האקסטרים הכי מטורף שעשיתי בחיים!".

"מה?", אמר מוטי במקצת חשש וסקרנות.

"חזרתי בתשובה – זה האקסטרים הכי גדול שבנאדם יכול לעשות בחיים!".

השורה התחתונה:

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' נתן לך"

זאת העבודה שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו בחודש אלול. לדעת לשים גבולות! אם עד כה שמענו דברים שאסור לנו לשמוע, ראינו דברים שאסור לנו לראות ודיברנו דיבורים שאסור לנו להוציא מהפה, משנכנס חודש אלול זה אומר: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". שים גבולות בשעריך, כלומר באוזניים, עיניים, פה! ואפילו במחשבה ובלב, "וטהר ליבנו לעבדך באמת".

בעזרת ה' כשנצליח אפילו במקצת לעצור, יפתחו לנו שפע של שערים בשמיים.