הרב יצחק יוסף לפרשת שופטים: דיני סליחות ופרוזבול

שידור חי או שידור חוזר

א. מי שנמצא בביתו ושומע את הסליחות דרך הרדיו או דרך הלוויין, יש לדון אם רשאי לענות אמן וי"ג מדות. וכן במקום שיש מנין ושומעים את הסליחות דרך הלוויין, האם עדיף שיאמרו סליחות יחד עם הלוויין, או שיאמרו בפני עצמם, כיון שיש להם מנין. למותר לציין שהמדובר הוא כששומע בשידור ישיר, כי אם שומע שידור חוזר בודאי שאינו עונה אמן. וכן כששומע הקלטה של שיעור תורה, יזהר שלא לענות אמן על ברכת שהכל שמברך הרב במהלך השיעור, וכן על הקדיש שבסוף השיעור.

קול החזן או הממברנא

ב. ראשית יש לדון מצד שיש שינוי בקולו של החזן מחמת הרדיו והלוויין, ולא שומעים את קולו של החזן ממש, אלא של הממברנא. ואכן הראשון לציון רבי בן ציון עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (סימן כא) וח"ב (ס"ס נא) כתב שאין לענות אמן על קדיש וקדושה הנשמעים ברדיו והטלפון, משום שאינו שומע את קולו של המברך עצמו, אלא את קול ה'ממברנא' שברדיו, ומכיון שאינו שומע מבר חיובא אינו עונה אמן. ומטעם זה גם כן השומע את קריאת המגילה דרך הרדיו והטלפון אינו יוצא ידי חובה. והוא הדין שאינו יוצא ידי חובת שמיעת קול שופר כששומע דרך הרדיו והטלפון, אלא שאינו מצוי שישמע שופר בטלפון שהרי אין להשתמש בטלפון ביום טוב, אבל לוּ יצוייר ש'באו גוים בנחלתך' והעבירו את קול השופר ברדיו ובטלפון, אינו יוצא ידי חובה, כיון שאינו שומע מפי בר חיובא. וכן כתב בספר שערים המצויינים בהלכה (ח"ב עמ' פא) בשם כמה אחרונים שכתבו כסברתו של המשפטי עוזיאל.

פוק חזי מאי עמא דבר

ג. אולם האמת שיש לחלק בין שמיעת קריאת המגילה או שמיעת שופר, לבין עניית אמן בסליחות ואמירת י"ג מדות. כי במגילה יוצא מדין שומע כעונה, הקורא אומר "ברשות מורי ורבותי", והקהל עונים לו "שמים" ראשי תיבות "שומע משמיע יחדיו מכוונים", ומכיון שהממברנא אינו בר חיובא, לכן צריך לשמוע מבר חיובא שיהיה שומע כעונה, אבל השומע ברכה יכול לענות אמן בעצם זה שיודע שכעת מברכים את ה' יתברך. ולכן נהגו בחול המועד שבאים רבבות אלפי ישראל לכותל המערבי לברכת כהנים, וכולם שומעים את החזרה והברכת כהנים דרך הרמקול, כלומר דרך הממברנא שברמקול, ועונים אמן, ואין פוצה פה ומצפצף.

די בששה

ד. הוא הדין שיכול לצאת ידי חובת קדושה כששומע דרך הרמקול, כגון שהוא באמצע תפלת העמידה, ושומע את השליח צבור אומר קדושה ברמקול. השליח צבור לא צריך להמתין לו שיסיים, ממתינים רק לחכם הקהל שיסיים. אלא שלכתחילה יש להמתין שיהיו תשעה עונים, אבל אם אחד מהקהל מאריך הרבה, ויש טורח צבור להמתין לו, די בששה שסיימו, בין לקדיש בין לחזרה. יש שלא יודעים את הדין, וגם בתפלת ערבית ממתינים שיסיימו עשרה את העמידה. אבל מעיקר הדין אפשר להתחיל במקום הצורך קדיש או חזרה בששה, ובפרט אם החכם כבר סיים ויש ששה, יתחיל חזרה. מרן השלחן ערוך (סימן נה סעיף ו) כותב שאפילו אחד מהעשרה ישן אפשר לומר דברים שבקדושה, כי בכל בי עשרה שכינתא שריא. והוא הדין כשאחד באמצע העמידה ושומע קדושה, לא יענה, הוא עכשיו בעולם האצילות, ומכל מקום כתב רש"י (סוכה לח: ד"ה הוא אומר ברוך) שישתוק וישמע מהשליח צבור "קדוש" ו"ברוך" ויצא ידי חובה. "ימלוך" לא צריך לכוין, כיון שאינה מעיקר הקדושה והיא תוספת מאוחרת. התוס' (שם ד"ה שמע) חולקים על רש"י, כי אם כן זהו הפסק. ומרן השלחן ערוך (סי' קד ס"ז וס"ס קט) פסק כשיטת רש"י שישתוק וישמע. וגם כאשר השליח צבור אומר את הקדושה ברמקול יכול לצאת ידי חובה, כיון שאין כאן דין 'שומע כעונה' רגיל, שאינו חובת יחיד כמו מגילה ושופר, אלא חובת צבור. ומה שכתב מרן זצ"ל בספריו (קול סיני עמ' 38, שו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' יח אות יח, ועוד) שאם הצבור לא יכולים לשמוע את קולו של החזן לולא הרמקול אין יוצאים ידי חובה, זה דוקא בדברים שהם חובת יחיד, אבל בקדושה שהיא חובת צבור יוצא ידי חובה.

אפילו לאחר כמה שניות מותר לענות

ה. עוד דנו הפוסקים אם יכול לענות על שידור ישיר, מצד זה שהשומע דרך הלוויין והרדיו אינו שומע באותו רגע ממש, כי יש הפסק מסויים של כמה שניות. בלוויין יש הפרש של שתים וחצי שניות, וב'קול מרן' יש הפרש של דקה. ולכאורה יש כאן חשש לאמן יתומה. וכן לגבי י"ג מדות שאין לאומרם ביחיד, אלא אם כן קורא בטעמי המקרא. והנה בגמרא (סוכה נא:) אמרו מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודם של ישראל. היו שם כפלים מיוצאי מצרים, והיו שבעים ואחת קתדראות של זהב, וכשהחזן היה מגיע לסיום הברכה, היו מניפים בסודרים והעם עונים אמן. וכתבו התוס' (נב. סד"ה וכיון) שהיו עוקבים אחר הנפת הסודרים, וכך היו יודעים בכל פעם באיזו ברכה החזן אוחז. ומוכח שאף על פי שלא היו שומעים את החזן היו עונים על הברכה שיודעים שהוא בירך. וכן מסתבר שעד שהיו מניפים את הסודרים אחד אחרי השני כבר היה עובר יותר מ'תוך כדי דבור', ואף על פי כן מותר לענות, כיון שעונה על מה שבירך עכשיו השליח צבור, וניכר על מה הוא עונה.

אמן יתומה

ו. אמנם בברכות (מז.) תנו רבנן, אין עונין לא אמן חטופה, שחוטף את האל"ף. ולא אמן קטופה, שקוטף ומחסר את הנו"ן. ולא אמן יתומה, רש"י (ד"ה יתומה) מפרש ששומע את הצבור עונים אמן, ואינו יודע על מה הם עונים. ובאלכסנדריא ידעו על איזו ברכה הם עונים. המאירי ורבי דוד אבודרהם (עמ' קד) מפרשים שאם עונה אמן אחר זמן מרובה, זוהי אמן יתומה. ואילו הרי"ף (דף לה ע"א מדפי הרי"ף) הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הלכה יד) והרא"ש (פ"ז דברכות סי' יז) סוברים שכל הקפידא באמן יתומה דוקא כשהוא חייב באותה ברכה ולא שמע אותה, וכן מפרשים רוב הראשונים. ומרן הבית יוסף (סימן קכד) לאחר שהביא את כל הפירושים בדין אמן יתומה, פסק כדעת רוב הראשונים, שאין איסור לענות אמן כשלא שמע את הברכה, אלא אם כן זו ברכה שחייב לצאת בה ידי חובתו. וכן פסק בשלחן ערוך (סעיף ח). והרמ"א בהגה שם כתב לחוש לשני הפירושים הנוספים, שגם אם הוא לא חייב בברכה לא יענה אמן אם אינו יודע איזו ברכה בירכו. וכן שלא ימתין עם עניית אמן, אלא יענה מיד. וכתב הפרי מגדים והביאו המשנה ברורה (ס"ק לד) שצריך לענות בשיעור של תוך כדי דבור. לדעת הטורי זהב ורבי עקיבא איגר והפרי מגדים, תוך כדי דבור הוא שיעור אמירת "שלום עליך רבי ומורי". ואנחנו נוקטים כגירסת הרא"ש, שהוא שיעור "שלום עליך רבי". ועל כל פנים לדידן שקבלנו הוראות מרן מותר לענות אמן גם לאחר כדי דבור, ואפילו לאחר דקה או שתים. אבל אחינו האשכנזים צריכים להקפיד לענות תוך כדי דבור. ומכל מקום יכולים האשכנזים לענות כששומעים דרך הלוויין שהוא בהפרש שתים וחצי שניות, כי יש לצרף את דעת הפוסקים שהוא שיעור אמירת שלום עליך רבי ומורי.

סתם ויש

ז. עוד דנו מצד זה שיש טינופת בין המקום שמתפללים שם לבין תחנות הלוויין, וכן יש בתי עבודה זרה באמצע, כגון הכנסיות שיש להן דין עבודה זרה[1]. ומרן השלחן ערוך (סימן נה סעיף כ) כתב בזה הלשון: היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים. ונחלקו האחרונים בביאור דעת מרן, הלבושי שרד הבין שיש כאן מחלוקת, ולדעת הסתם יכול לענות גם כשיש הפסק טינוף ועבודה זרה, והלכה כסתם. אבל בספר בני ציון ליכטמן[2] (סימן נה ס"ק כ) דחה את דבריו, ופירש שה'יש אומרים' בא להוסיף על הסתם דין שהוא מוסכם לכולי עלמא. כי למרות שדין זה לא מוזכר בפירוש בגמרא, אבל הבית יוסף הביא דין זה בשם מהר"י אבוהב על פי דברי הירושלמי, ומשמע יותר שמרן מסכים לזה.

סומכים על הגר"א

ח. במקרה כזה שיש לנו מחלוקת בדעת מרן, אפשר לצרף ספק נוסף, דעת הגר"א (במעשה רב סימן מז) שאם הוא נמצא בביתו והחזן בבית אחר, והטינוף או העבודה זרה נמצאת באמצע, ואינו רואה אותם, מותר לענות קדיש וקדושה. וכן יש לצרף מה שכתב בשו"ת מנחת אלעזר ממונקאטש (ח"ב סימן עב), שמכיון שחוטי הטלפון הם גבוהים ואינם קרובים לצואה, מותר לענות אמן דרך הטלפון. והוא הדין לגבי הרדיו והלוויין.

שאלתי את בעלך

ט. לפני מעל חמשים שנה כשהייתי בן עשר שנים, היינו מתפללים בבית כנסת שהיו רואים שם מהחלון צינור של ביוב, ושאלתי את מרן זצ"ל: איך אפשר לענות אמן, והלא יש כאן צינור של ביוב, שדינו כגרף של רעי? ומרן לא ענה לי מיד, אמר לי: זו שאלה טובה, נעיין בה. לקחתי את הטלפון - אז היה בחינם כי אבא זצ"ל היה דיין - והתקשרתי לכמה רבנים, ביניהם הרב הראשי לירושלים הרב אליהו פרדס, והרב אליעזר ולדינברג, ועוד. כל רב ענה לי משהו אחר, אחד אמר תצבע את הצינור, אחד אמר תסגור בוילון. כשהתקשרתי לרב ולדינברג, ענתה לי אשתו, אמרתי לה: אני רוצה לשאול שאלה את הרב. אמרה לי: מה השאלה? כששאלתי, אמרה לי: מותר, כיון שלא רואה את הטינופת. אבל לא שאלתי אותך, שאלתי את בעלך...

להחזיר עטרה ליושנה

י. למסקנא, השומעים את הסליחות דרך הלוויין יאמרו עמנו את הסליחות, בכך ירוויחו מצות "ברוב עם הדרת מלך". "הן אל כביר ולא ימאס", תפלת רבים. וכן השומעים ב"רדיו מורשת", כבר לפני למעלה מארבעים שנה הרדיו הזה היה מביא את ההלכות של מרן זצ"ל, בכל יום ששי מרן היה מגיע לאולפן למסור את פינת ההלכה במשך רבע שעה, מהשעה 15:45, עד השעה 16:00, וזכה רדיו מורשת לפרסם את פסקיו של מרן בעולם. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך היה מקשיב באופן קבוע לשיעור הזה. הרב יחזקאל אברמסקי הכיר את מרן זצ"ל דרך פינת ההלכה הזו. ובנו פרופסור אברמסקי סיפר פעם למרן, שבבית ידעו שאסור להפריע לאבא באותה רבע שעה, כי חשוב לו להקשיב להלכות של מרן. פעם מרן דיבר בפינת ההלכה על פתיחת קופסאות שימורים ובקבוקים בשבת, והרב אוירבך שמע את ההיתר, ושלח לו השגה על זה, ומרן השיב לו על טענותיו. זכו רדיו מורשת להחזיר עטרה ליושנה ולהשמיע את השיעורים הללו בכל הארץ, ממטולה עד אילת. ולכן בכל הארץ יכולים לשמוע את הסליחות ולומר עמנו, יחד עם החזן משה חבושה  הי"ו. איפה תמצאו חזן כמו חבושה?!

נוסחא משובשת

יא. מאחר שאנחנו מתקרבים לסוף שנת השמיטה, נדבר גם בענין "פרוזבול". כידוע השמיטה משמטת בסופה, ולכן לקראת סוף השנה כותבים פרוזבול, שהוא מונע את השמטת הכספים. אמנם דעת רבי אברהם אבן עזרא (דברים טו, א) שהשמיטה משמטת בתחילתה, ולפי דבריו מי שלא כתב פרוזבול בסוף שנה שעברה, אינו יכול לתבוע את חובו. אבל מבואר בגמרא (ערכין כח:) ששמיטה משמטת בסופה דוקא. וכתב הרמב"ן (סוף פרשת ראה) שנוסחא משובשת נזדמנה לאבן עזרא.

פרשן ולא פסקן

יב. האבן עזרא לא היה פסקן, הוא היה פרשן, ולכן לא סומכים עליו בכל דבר בענין הלכה. וכיוצא בזה כתב המאירי (בהקדמתו לספר בית הבחירה על אבות) שרש"י אינו פוסק אלא פרשן. כלומר שבדרך כלל אינו מתכוין בפירושו לפסוק הלכה אלא אם כן הוא כותב בפירוש שכך ההלכה יש להתחשב בדעתו, גם מרן פעמים רבות מביא את דעת רש"י, כמו בדין שהייה על גבי כירה (שבת לז:), או בדין כבד (חולין קח.), שם כתב בפירוש פסק הלכה. יש גם תשובות של רש"י, וספר הפרדס. אך בדרך כלל בפירושו על הש"ס התכוין בעיקר לפרש. והדרישה כותב שהוא הדין בתוס' שהתכוונו לפרש. זה לא כלל מוחלט, ויש לעיין בכל מקרה לגופו.

אין לומר קים לי כהאבן עזרא

יג. בפרט בדין זה אין לחוש לשיטת האבן עזרא, כיון שכל הראשונים חולקים עליו וסוברים ששמיטה משמטת בסופה, ולפני סוף השנה כותבים פרוזבול. ולכן אם יבוא אחד בימים אלה לחבירו ויתבע אותו שישלם לו את חובו, לא יכול לטעון לו: אני סומך על האבן עזרא ותחילת השמיטה מחקה לי את החוב, אלא חייב לשלם לו.

הרוויח 100,000$

יד. בשמיטה שעברה היה חכם אחד שקנה דירה בשכונת רמות בירושלים מאשה אלמנה, ושילם לה את רוב הסכום, אבל נשאר חוב של 100,000$, ועשו את החוב הזה כהלוואה, והנה לאחר השמיטה הוא שאל את המוכרת: עשית פרוזבול? לא! אם כן אני לא חייב לשלם לך! לפי הדין הוא צודק, אבל משום "ועשית הישר והטוב" ישלם לה, יאמר לה: מעות אלו שלי הם, אבל אני נותן לך במתנה, יעשה לפנים משורת הדין. למנוע את זה, תיקנו חכמים שכל אחד יעשה שטר פרוזבול, ואז מי שחייב לו כסף יצטרך לשלם לו.

בית הדין הגדול דוקא

טו. בשטר פרוזבול אנחנו מוסרים את החוב לבית הדין, ולכן אין השמיטה משמטת. ומבואר בשלחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף יח) שצריך לכתוב את שטר הפרוזבול על בית דין חשוב, שהמחו עליהם רבים, ולא כל בית דין ראוי לזה. בזמנו, כאשר מרן זצ"ל היה נשיא בית הדין הגדול, עשו שטר פרוזבול עם מרן וחברי בית הדין הגדול, רבי בצלאל ז'ולטי ורבי אליעזר גולדשמיט. היום מקימים הרבה בתי דין לדון דיני ממונות, זה דבר טוב ומועיל כדי שלא ילכו לדון בערכאות, אלא בבתי דין שפוסקים על פי התורה. אבל בשביל לעשות פרוזבול צריך שיהיה בית דין חשוב, כמו בית הדין הגדול, הרבה תיקים של בתי הדין האזוריים מגיעים אחר כך לבית הדין הגדול, והוא בודאי נקרא בית דין שהמחום עליהם רבים, הם המילה האחרונה בפסקי בתי הדין.

הבד"ץ טוב בדיעבד

טז. בדיעבד שלא מסר את חובו לבית הדין הגדול, אלא מסר לבד"ץ, גם כן מועיל. רב אחד שדיבר ברדיו אמר שאפילו בדיעבד לא מועיל, ולדבריו אם עשה פרוזבול לבית דין שאינו חשוב, אינו יכול לתבוע את חובו לאחר השמיטה, כי הנתבע יכול לטעון המוציא מחבירו עליו הראיה כדעת מרן. אבל זה לא נכון, מרן השלחן ערוך דיבר לכתחילה שצריך לכתוב פרוזבול לבית דין חשוב, אבל בדיעבד יודה מרן שמועיל גם כשכתב לבית דין רגיל. ובפרט שמרן זצ"ל בספר חזון עובדיה על פרוזבול הביא כמה ראשונים שנדפסו לאחר פטירתו של מרן השלחן ערוך, שסוברים שמועיל גם בבית דין רגיל.

לא צריך להביא לי

יז. בפרוזבול הוא כותב: אני מוסר בפני העדים את כל חובותי לדיינים פלוני ופלוני ופלוני. אבל לא צריך למסור ממש את החובות לבית הדין הגדול. השבוע בא אלי יהודי אחד והביא לי את הפרוזבול שלו...

שלא מדעתו

יח. האחרונים דנים אם אפשר לכתוב פרוזבול לאדם שלא מדעתו, כי זכין לאדם שלא בפניו. וכיוצא בזה דנו הפוסקים אם אפשר למכור את החמץ לחבירו שלא מדעתו, מדין זכין לאדם שלא בפניו. וכן מצוי שיש לו אחד מבני המשפחה בעל תשובה שאינו שם לב לעשות דברים אלה, כגון שהבנים חזרו בתשובה, וההורים עדיין לא חזרו, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", הגאון רבי יצחק אלחנן כותב שאפשר לעשות לחבירו אפילו שלא בידיעתו.

מכירת חמץ

יט. או למשל, אחד קיבל אירוע מוחי בר מינן, והוא שוכב בלי הכרה בבית חולים, ויש לו חמץ בערב פסח, שכניו רוצים להציל לו את החמץ שלא יאסר בהנאה, מותר להם למכור עבורו את החמץ לגוי, כי זכין לאדם שלא בפניו, וזה זכות עבורו.

אשת איש ובניה ממזרים

כ. יש דיינים שלמדו מזה גם להתיר אשת איש. כאשר האיש אינו בדעתו, או שהוא בלי הכרה, והאשה עגונה, אין דרך להתיר אותה, והיא זקוקה לרחמי שמים. אחד התיקים המסובכים שקיבלתי לידי כשנכנסתי לרבנות היה בענין כזה, יהודי אחד איבד את הכרתו והוא שוכב כבר תקופה ארוכה במצב של "צמח", ואשתו עגונה כי אין לה פתרון, דיין אחד מצא לה 'פתרון', כתב פסק דין שבית הדין יזכו גט לאשה במקום הבעל, כי 'בודאי' זו זכות לבעל שנותנים גט לאשתו, וזכין לאדם שלא בפניו. זה דבר חדש שמעולם לא עשו כך, בדרך כלל הבעל צריך לצוות שיכתבו גט, והוא או שלוחו נותן את הגט לאשה, וכאן הוא לא ציוה כלום, ולכן בקשתי מבית הדין שלא יעשו מעשה על פי אותו פסק. בפרק מי שאחזו קורדייקוס (גיטין סז: והלאה) מבואר שצריך שליחות הבעל, ולדבריו של אותו דיין אין צורך בזה, די לזכות לאשה במקום הבעל. זה לא נכון. אב בית הדין רצה לבוא להפגש אתי דחוף בענין הזה, טען שמצא בשו"ת יביע אומר ח"י (חאה"ע סימן לב) שהתיר במקום עיגון, אבל אין משם ראיה, והוריתי להם שלא יתנו לה גט. ולבסוף שמעתי שבתענית אסתר תשע"ד בית הדין נתן לה גט, לא טוב עשו. השבוע פרסם דיין חשוב אחד פסק לסתור את כל הטענות של ההיתר הנ"ל. ואכן אין לסמוך על היתר כזה. האשה הזו היא אשת איש לכל דבר, ואם היא תתחתן עם איש אחר בניה ממזרים! זה חמור מאוד מה שעשו אותו בית דין, עכשיו זה פתח גם כן שיבואו ויגישו בג"ץ לכל העגונות, יאמרו: הנה יש תקדים, לתת גט לאשה בלי ציווי הבעל.

נגאל מיסוריו

כא. לפני קרוב לארבעים שנה, היה יהודי אחד בארץ נציג של ספרא, מנהל בנק בתל אביב, יום  אחד נפל עליו משהו כבד ונעשה משותק כמו צמח, ספרא מז'נבה התקשר למרן זצ"ל וסיפר לו על הבעיה, שאשתו של אותו אחד יושבת בביתה עגונה, וצריך למצוא לה פתרון, היא לא דתיה, ומי יודע אם לא יצא מכך מכשול, בבקשה כבוד הרב תעשה משהו. ספרא החזיק את הישיבה באופן מלא עד שנת תשנ"ט, והרב חייב לו הכרת הטוב. אבל מה אפשר לעשות? האשה קונה את עצמה או בגט או במיתת הבעל, האם בגלל שהוא מקורב אליו הוא ישנה את ההלכה? חס ושלום! מרן הגיע אלינו לכולל חזון עובדיה, וביקש שירדו עשרה אברכים צדיקים - שלא מדברים בשעת הלימוד - ויסעו עמו לרמת גן, מרן נסע עם הוולוו של הרב הראשי ואנחנו נסענו בטנדר גדול. לא ידענו לאן נוסעים, לרמת גן, אולי טיול לגן החיות... הגענו לבית חולים, מחלקה של חולים סופניים, מנהל בית החולים הביא לו את הצילומים והמסמכים שרואים שאין לו סיכוי לחיות. ואשתו היתה עומדת שם ובוכה. מרן נתן לנו ידים והקפנו את המיטה שבע הקפות, ומרן היה אומר סדר תיקון מיוחד שהחולה יפטר מהעולם ויגאל מיסוריו, ובכל הקפה היה זורק כסף מהחלון, כסף קטן. כשסיימנו את התיקון חזרנו לכולל. לאחר כשבועיים באה האשה למרן ואמרה לו: תודה לך שגאלת אותי מהיסורים, בעלי מת...

מותר להתפלל על החולה

כב. בדרך כלל עושים מי שבירך שהחולה יקום מחוליו. אבל יש כמה ראיות בש"ס שאפשר להתפלל על חולה שסובל, שימות. בגמרא בבא מציעא (פד סע"א) מבואר שכאשר רבי יוחנן נפל למשכב מצער על החברותא שלו ריש לקיש, והיה צועק: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, התפללו עליו שימות, כי או חברותא או מיתותא.

בלי חברותא טועים

כג. אדם שלומד בלי חברותא הוא טועה על ימין ועל שמאל. יש חכם אחד שחיבר הרבה ספרים אבל יש שם הרבה טעויות. כך מרן זצ"ל בעצמו אמר לי, שזה משום שהוא למד לבד, ולא התייעץ עם גדולי הדור. מרן זצ"ל אמר לי: אין תשובה ביביע אומר שלא התייעצתי עליה עם גדולי הדור, עם רבי עזרא עטיה, רבי יעקב עדס, הרב גרשון לפידות, הרב יונגרייז, ועוד. לפעמים אדם חושב על סברא שהיא טובה, אבל אומר אותה לחבירו והוא דוחה אותה, נמצא שהחברותא מעמידו על האמת.

לדוגמא

כד. אתן לכם דוגמא לטעות בהלכה. המאירי (ראש השנה כט.) כותב: ברכות תפלה וברכות שבח והודאה, כולן הודאה וריצוי הן, ומתוך כך אף על פי שהן חובה אין אדם מוציא את חבירו בהן. כלומר, בברכות השבח אין אומרים דין 'אף על פי שיצא מוציא'. למשל, ברכת 'אשר יצר', או ברכת 'אשר יצר אתכם בדין' על בית קברות. ומי שכבר בירך אינו יכול לחזור ולברך להוציא אחרים ידי חובה, כיון שהיא ברכת השבח. אותו חכם העמיד את דברי המאירי דוקא בתפלה ובברכות קריאת שמע שהן דרך שבח ובקשה. אבל אי אפשר להתעלם מלשון המאירי שכותב על ברכות השבח וההודאה, שכולן הודאה וריצוי הן, ולכן יש לנו לחוש לדברי המאירי שבכל ברכות השבח אין אומרים אף על פי שיצא מוציא, וכל אחד צריך לברך לעצמו.

האשה שמחה מאוד

כה. השבוע היה תיק קשה בארץ, יהודי אחד נמצא באיראן ואשתו נמצאת בארץ, והוא לא רוצה לתת גט לאשתו, אשתו מסכנה, עגונה. הרבנים פעלו להשפיע עליו, ולבסוף הסכים לתת גט. עשו שטר שליחות שהוא ממנה שליח לתת גט לאשתו, ובאיראן ישבו שלשה אברכים כמו בית דין, כמובן שלמדו את הנושא טוב, כי מי שלא יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם (קידושין ו.), ומסרו את הגט לאשה. האשה התרגשה מאוד, ושמחה שהרבנים בארץ מצאו לה פתרון.