במחשבה תחילה לפרשת שופטים: הרב שהגיע לחנות להביט במחלל השבת

"אני סקרן לדעת מהי הסיבה שבגינה זיכיתם את הנאשם במקרה ברור כל כך", שואל השופט את חבר המושבעים.

יו"ר חבר המושבעים משיב: "חוסר שפיות זמנית, אדוני".

השופט מרים גבה בתמיהה: "מה, של כולכם?!"...

* * *

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", מצווה התורה בפרשתנו. השופטים הם הדיינים, כפי שמסביר רש"י במקום, "ושפטו את העם משפט צדק". האזהרה הזו מעט מתמיהה: מי שישפוט שלא בצדק – יוכל להתמנות כדיין?!

אמנם רבינו אברהם אבן עזרא מסביר שאזהרה זו חוזרת על הדיינים עצמם: כאשר אתם שופטים, תשפטו את העם בצדק.

ואלו שאינם דיינים, כיצד שייכת אצלם האזהרה הזו?

רבים וטובים מבני ירושלים רתחו וגעשו. נמצא בעל מכולת באחת משכונותיה של העיר, שהעז להותיר את חנותו פתוחה בליל השבת וביום השבת. חילול שבת בפרהסיה בימים שבהם היה זה מחזה נדיר.

בני ירושלים של אז לא ישבו בחיבוק ידיים, ובאו למחות במוכר שמפר את קדושת השבת. אלא שבעל המכולת סירב להקשיב. הקופה שלו סיפקה ביום השבת רווח גדול, שעליו התקשה לוותר, ומאחר ולא היה בעל המכולת דנן איש חלש אופי, לא פחד מן האיומים, לא השתכנע מההסברים והקשיב רק לקול המעות שצלצלו בקופתו.

באחד מערבי השבתות, בשעת צהריים מוקדמת, נכנס למכולת יהודי נשוא פנים וישיש. כל דרדק בירושלים הכירו היטב, וגם התושבים שלא שמרו תורה ומצוות שמרו לו בלבם פינה חמה ואוהדת. לא היה שייך שלא לאהוב אותו: הגאון הצדיק רבי אריה לוין. רב האסירים, שדאג לכל יהודי באשר הוא באותה אהבה ומסירות.

רבי אריה נכנס אל המכולת והתיישב על כיסא בפינה רחוקה מעט, כאשר פניו נשואות אל עבר הקופה, היכן שעמד בעל המכולת ושירת את הלקוחות. השעה הייתה מוקדמת יחסית, וחלק מן הלקוחות אף קנו מצרכים אחרונים לשבת מלכתא. אט אט נטו קרניה של החמה לפאתי מערב, ורבי אריה עודנו יושב ומביט במוכר.

המוכר, שסבר בתחילה שרבי אריה הזדקן ונכנס לחנותו על מנת לנוח מעמל הדרך, הבין לאחר שעתיים שדבר לא רגיל מתרחש. הוא ניגש לרבי אריה ושאל: "האם יכול אני לעזור לכבוד הרב במשהו?".

רבי אריה הביט בו בעיניו הטובות, ופרץ בבכי מר: "יהודי יקר, אין לי שום צורך בעזרה. אלא ששמעתי שאתה פותח את חנותך בשבת, ורציתי להבין מדוע אתה עושה זאת. כעת יושב אני משך שעתיים בחנותך, ורואה שהפדיון גדול מאוד.

"מבין אני ללבך, מדוע מתקשה אתה לוותר על הפיתוי של הממון הרב. אבל מה אעשה, בני", התייפח רבי אריה כשידו לוחצת את יד המוכר בחום ממיס, "שבת היא, ומוכרחים לשמור אותה".

המוכר הזדעזע והצהיר: "רבי, הרבה אנשים ניסו לשכנע אותי לסגור את החנות. לא היה אחד מהם שהגיע לחוות ולהבין כמה גדול הניסיון חוץ ממך. מבטיח אני לך שמשבת זו ואילך תהיה החנות סגורה"...

לימדונו חז"ל: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". בדרך רמז נראה לומר שכל יהודי משמש כדיין כאשר הוא מוכיח את השני, כאשר הוא מעיר לו על דבר מה. מזהירה התורה לכל יהודי "ושפטו את העם", כאשר הנך מבקר את מעשהו, אין לך להסתפק רק במה שעיניך רואות. תנסה לחוש אותו, להבין את עומק המצב שלו, לראות את מה שמעבר למעשה הפשוט, וכך יהיה זה "משפט צדק". 

* * *

בספר הקדוש "רסיסי לילה" לרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין, מסביר עניין נפלא, וזה תוקף דבריו: בראש השנה נידון האדם. בשעת הדין מסתכלים בצורה יבשה: כמה מצוות, כמה עבירות וכמובן שמצבו של האדם אינו משופר.

תקיעת השופר מעוררת את הקב"ה לשבת על כיסא רחמים. הכיצד?

השופר מעורר את הלב לתשובה. בשעת הרהורי התשובה של האדם, הקב"ה זונח את המעשה החיצוני, הוא "מביא כיסא" (של רחמים) ויושב לראות כמה קשה היה ליהודי בשעת הניסיון. על ידי כך הוא מהפך את דינם לזכות... 

באלול יכול כל אחד לעשות הכנה ליום הדין, לנסות שלא "לדון" את הזולת טרם ינסה "לראות" את הקושי שלו, שכן מקרה שברור לאחד כאישום מובהק, נראה בעיני השני כפטור בשל חוסר שפיות זמנית.

השתדלות זו תעורר על האדם מידה כנגד מידה, וביום הדין יראו גם אצלו כיצד ניתן לדון אותו לכף זכות.