5 דקות שיחה עם בורא עולם שינו לי את החיים

אלול הגיע.

שנת תשפ"א מגיעה לסיומה, ומה איתי? במה הועלתי השנה הזו על פני שנים אחרות?

שוב שוברת את הראש במחשבות: מה כבר אפשר לחדש השנה? איך אפשר לקבל קבלה חדשה, כשאת הקודמת עוד לא ביצעתי כמו שצריך? האם יש לי במה להיאחז על מנת לבקש שנה טובה יותר?

לא בטוח.

מודה ומתוודה. לא הצלחתי ביעדים שקבעתי לעצמי שנה שעברה, ופתאום מתמלאת בושה על הבטחות לא ממומשות, וקבלות שהתאיידו באוויר.

"אין ברירה, חייבת לבחור קבלה", אני מזרזת את עצמי. מיד לוקחת דף ועט, וממלאת במרץ רשימת מגבלות: דרושה – קבלה קלה, לא מעיקה. שתיתן לי יציבות בתוך ים החיים הסוער. כזו שתשדרג אותי מבפנים כדי שאוכל להשפיע על כל הסובב בחוץ.

אולי אתמקד השנה בילדים? אממ... יש כמה, ב"ה. אם כן, צריך קבלה רוחבית שתתאים לכל הילדים גם יחד. מצד שני, כל ילד הוא פרויקט בפני עצמו, אז... נשאיר את זה פתוח בינתיים.

אולי עם הבעל? רק לחשוב על רשימת קבלות אפשריות במערכת הזוגית עושה לי סחרחורת. אולי כדאי שנחכה עם זה לקבלה של שנה הבאה.

ומה עם השכנה המבוגרת למטה שכל שני וחמישי מגיעה אלי לספר על הכל חוץ ממה שמעניין, והגיע הזמן להטות לה אוזן קשבת באמת?

הכנת אוכל ליולדות? שמירה על ילדים קטנים לאימהות עייפות? לחלק דיסקים לזיכוי הרבים?

הרגשתי את היאוש משתלט עלי. אוטוטו ראש השנה, ובמה אוכל ליחצן את עצמי לפני בורא עולם? אני רוצה לשאוף גבוה. אני רוצה להיות קשורה אליו.

"אנא, ה', תן לי עצה! אלול! זמן להתעורר, ואני כבר עייפה. אתה יודע שאני לא יכולה לקבל כל קבלה. אני אמא, רעיה, חברה, דודה, שכנה, ומרגיש לי שכל מה שאקבל לא יחזיק מעמד. אולי יום, יומיים, אבל שנה? כל החיים? אז בוא נתחיל בקטן, שיהיה לי קל, בבקשה, תאיר את עיני כדי שאוכל להתקדם. לשמח אותך בהשתדלות שלי, אבל לפחות תיתן לי כיוון..."

"עם מי את מדברת?", בעלי הציץ לחדר בהפתעה.

"עם ה'", אמרתי בהיסח הדעת.

למזלי בעלי לא הספיק לשמוע, כי לפתע נשמעו קולות צהלה מהחדר השני. משהו כמו "הוא הציק לי", "הוא לקח לי". הוא פנה אליהם, ואני נשארתי עם המחשבות.

מצאתי.

מדברת עם ה'. כמה פשוט. מיד עלה על פני חיוך רחב.

בלי נדר, השנה אני מדברת עם ה'.

אבל, רגע... חזרנו לנקודת ההתחלה, כי איך מדברים עם ה' בתוך החיים השוטפים והדורשים? אין זמן, פניות, עירנות לדיבורים עם ה'. איך מפנים זמן בתוך זרימת החיים? זה כללי מיד. חייבים להתמקד.

נשמתי עמוק, ולפתע נזכרתי בדבר תורה ששמעתי בבית כנסת. הייתי בת 10 בערך, וחיכיתי לאבי בסבלנות שיסיים את התפילה. הקשבתי היטב לדברי הדרשן שסיפר על חבר שהביא לו בונבוניירה עם 24 שוקולדים. זה כבר הספיק בשביל לסקרן אותי לשמוע עוד.

"מה, לא נכבד את מי שנתן לי את השוקולדים בלפחות שוקולד אחד?" קולו הדהד ברחבי בית הכנסת.

 "בוודאי. זה היגיון פשוט. ניתן אפילו בנדיבות. אחרי הכל, הוא נתן לי את השוקולדים, אז מחוייב המציאות לכבד אותו בשוקולד אחד".

חזרתי להווה בידיעה יותר ברורה. בורא עולם נתן לנו 24 שעות ביממה. היעלה על הדעת שלא נכבד אותו בלפחות שעה אחת של נחת מאיתנו?

נרגעתי. עכשיו יותר ברור לי איך ליישם את הקבלה באופן מעשי. ניגשתי אל הפלאפון ולחצתי על "טיימר". הפעלתי על 5 דקות, והתיישבתי.

שתקתי בהתחלה. האמת היה נחמד. רגע של שקט. אחר כך סיפרתי על החיים. ביקשתי. שיתפתי, הודיתי, ובסוף שוב שתקתי עד שצליל הסיום הגיע פתאום.

* * *

זהו. זו הקבלה האלולית שלי שהתחילה שנה שעברה, וממשיכה איתי עד לרגע זה.

האמת? אם חושבים על זה, 5 דקות שיחה עם בורא עולם יכול להעניק לנו חיים שלמים. לא רק במובן של עוד שנה חיים, אלא יותר בכיוון של איכות חיים אחרת.

השנה קיבלתי מתנות מה' שלא חלמתי עליהן, ואין לי ספק שהשיחה היומית מקשרת ומחברת אותי לבורא עולם, וממילא החשק אצלי לעבודת ה' הוא הרבה יותר גבוה ועוצמתי. אני רוצה שמחה בחיים? עוד ילדים? בריאות? פרנסה? הרי הכל אצל בורא עולם, ולי יש תחושה של VIP  אצלו. בת של מלך אמיתית. בכל פעם שקשה לי עם משהו אני באותו רגע קוראת לאבא, ויחד עם זאת, יודעת שעוד מעט גם יש לי את הזמן הפרטי שלנו, וזה כבר מרגיע אותי (ואת כל הבית).

לולא ה-5 דקות, ספק אם הייתי זוכרת איך שורדים את החיים האלה. התועלת של הזמן המוגדר הוא שאז אני מצליחה להגדיר את עצמי ואת תפקידי בעולם הזה ברגעים של שקט ויישוב הדעת, וממילא מביאה יותר עוצמה בעבודת ה' שלי.

הרווח הוא ברור: אני משקיעה 5 דקות ביום בדיבור עם אבא, ובתמורה מקבלת תחושה של חיבוק וחום לאורך כל היום. שווה, לא?

אם תרצו להשתתף בפרויקט, לחזק אחרים ולתת טיפים כיצד להתחזק במצווה ספציפית, שלחו אלינו טקסט (עד 400-500 מילה) למייל support@htv.co.il