יסודות החינוך – מדבריהם של חכמי ישראל בנושא החינוך (חלק א’)

"וקל וחומר אצל ילד יהודי כשר שנשמתו חוצבה מתחת כיסא הכבוד, אשר גם אם קליפה קשה מקיפתו, על המחנך למצוא את הדרך איך לחדור לפנימיות נפשו. והוא על דרך שמלטשים יהלומים, לפעמים יש יהלום שקשה למצוא את הזווית המתאימה שיכולים ללטש משם, אבל אם יד אומן מטפלת בו הרי הוא מצליח למצוא את הנקודה המבוקשת ומתחיל ללטשו עד שמוציא מתחת ידו יהלום לנוי ולתפארת. אמנם התנאי הראשון בזה שהמחנך יהיה חדור אמונה בהצלחתו והחלטיות להקדיש למשימתו את כל כחות נפשו עד שיצליח, וכל נפש תהיה יקרה בעיניו, לבל יידח ממנו נידח".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' ט"ז)

* * *

"...וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ".

“ולא עצבו, לא הכעיסו, למדך שהמונע תוכחה ממנו מביאו לידי מיתה". (רש"י)

“כשהיה עושה שום [איזה] דבר רע לא מכלימו ומייסרו לאמר: מדוע ככה עשית? לפיכך יצא לדרך רע ולמרוד באביו". (רד"ק)

* * *

“אם רוצים להשפיע על תלמיד, צריך להקדים ולשפוך עליו דליים של אהבת נפש".

(שכר והענשה בחינוך עמ' ט"ז, בשם ראש ישיבת סלבודקה הרב יצחק שור)

* * *

“החינוך הנכון בגיל הצעיר הוא ההכנה והיסוד לקראת התקופה השנייה גיל ההתבגרות, השנים המעצבים דמותו וקובעים את דפוסי החיים רוחניים שלו לכל ימי החיים".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' י"ב)

* * *

“...והחינוך מתחיל ביומו הראשון, של הילד ממש, כי הרשמים מהנעשה מסביב נקלטים בו היטב, והם הולכים ומתגבשים מיום ליום, לכן גם ההנהגה עם תינוק בן יומו צריכה להיות מחושבת.

ובוא וראה, כיצד חז"ל טרחו, לקבוע את הגילים הנכונים לשלבי החינוך.

“משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה', שיהא זה לימוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן וכו' שנאמר וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".

(עלי שור עמ' רס"ג)

* * *

"אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו - חייב לרגוז עליהם ולהכלימן בדברים, כדי לחדדן" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד, ה). יש לדייק בדברי הרמב"ם שמדובר בתלמידים המזלזלים בלימודם ומתרשלים ביודעין. וחנוך לנער על פי דרכו.

* * *

“לכל בעל מלאכה יש כלים המותאמים לאומנתו, הנגר עובד בפטיש ובמשור, הצייר במכחול, האיכר עובד במחרשתו, ואילו הלבלר בקולמוסו. המחנך שעבודתו רוחנית, גם כלי עבודתו רוחניים המה.

הקב"ה נתן בטבע האדם שיתענג כאשר מהללים ומשבחים אותו. באותה מידה נטע בנפש האדם את השאיפה לקבלת גמול על מעשיו, אם טובים - בשבח ובשכר, ואם רעים - בגערה ועונש.

על-כן, כלי האומנות של המחנך יהיו תהילה ושבח לתלמיד הממלא תפקידו כראוי, ותוכחה לתלמיד המתרשל. התוכחה תסייע לתלמיד לפרוש ממעשיו כאשר אין לו מספיק כח נפשי או דעת לעשות זאת מעצמו. ואילו התהילה והשבח ימריצוהו להמשיך להתאמץ ולהתעלות".

(שכר והענשה בחינוך עמ' כ"ב)

* * *

 “כמו שבתחום הגופני אם אין האדם מפתח את שרירי ידיו ורגליו אינם פועלים כהלכה ומתנוון, כמו כן אם אין האדם מפתח את מחו ולבו במושגים גבוהים, הריהו מפגר בהם ואינו מבין אותם. והחניך שלא פיתחו בו את זאת נשאר בעל מום רוחני באשמת מחנכיו, אם מפני שלא חינכו אותו, ואם מפני שהם עצמם לא קיבלו חינוך כזה ואין המחנך מסוגל להעניק לזולתו מה שאין לו בעצמו".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' ט"ו)

  *   * *

"הילד מרגיש גם הוא, שצמיחתו מכוונת לקראת גדלות ויכולת עצמית. ומשנות חייו הראשונות, הוא מנסה להתמודד לבד. ילד קטן משקיע מאמץ כפול כדי ללכת ללא תמיכה, להתלבש בעצמו. מראה זה משמח את ההורים בשנות הקטנות, אך עליהם להמשיך ולעודד שאיפה זו, המופיעה בכל גיל עם סממניה המיוחדים, ולא לעוצרה חלילה.

אמנם עצמאות מעבר לגילו של הילד מזיקה, ומביאה להפסקת ההשפעה החינוכית. אך תלות גמורה בהורים גורמת שגם החינוך לטוב לא ייקלט בנפשו, והוא ינהג בו בחסות הוריו. ולכן בכל ענין יש להשאיר לילד תחום מסוים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את הדרך בה מנחים אותו.

וכפי שמצאנו בחינוכו של אברהם אבינו "וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ". פירש רש"י "זה ישמעאל לחנכו במצוות". אברהם לא פירט לישמעאל מה לעשות כמו שאמר לשרה: “מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". אלא נתן לו את הפר, וציפה שהוא יבין בעצמו כיצד לעשות אותו.

("אהל יעקב ולאה")

* * *

"ויפייסו בעניינים שאוהב התינוק ומתאווה להם, כדי שילך בסבר פנים יפות ללמוד. וכשיגדיל וימאס במתנות הראשונות ייתן לו אחרות כפי תאוותו. וכשיהא גדול וימאס בכל זה, יחזור ויאמר לו למוד תורה ותהא זוכה לגן עדן. ולבסוף אם יתמיד בתורה, הוא ישיג בדעתו אמיתת כוונתה ועידונה ואהבתה וילמדנה לשמה".

(מנורת המאור פ"ה)

* * *

"העצה הראשונה והעיקרית היא שיהיה לאדם בגיל זה (גיל ההתבגרות) מחנך ומדריך נאמן, אשר רוחש כלפיו אמון מלא, וישתף פעולה עמו בכדי להוציאו מן המצר ששקוע בו. ובתקופה זו היצר הרע מכשילו בעיקר ומדיחו לנתק אותו ממקור חיותו שהוא מחנך ומדריך זה, ומטפח בו דמיונות כי כבר יש בו מיטב החכמה והתבונה לחנך את עצמו. ואז תפקידו של המחנך לעשות את כל המאמצים שלב החניך יימשך אליו על ידי שישקיע בו אהבה ומסירות בלי גבול, כי אין מציאות שיהיה אדם הולך וגדל בלי חינוך המתאים לטבעו תכונתו וגילו".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' י"ב)

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס