יסודות החינוך – מדבריהם של חכמי ישראל בנושא החינוך (חלק ד’)

"ההשפעה החינוכית מחייבת, שבתודעתו של הילד יהיה מקום מרכזי למציאותם של הוריו ומחנכיו, ולכך עליהם להופיע בפועל בפרקים הראשיים בחייו: לפני השינה, עם הקימה בבוקר, בעת היציאה ללימודים ובחזרה הביתה - צריכה דמותם של ההורים לרחף על חיי ילדיהם. בכל המרכיבים החשובים לילד, על ההורים להשתתף - אם בהענקת אהבה וחום, "לנשק ולשום ידו על פניו כדרך חיבת האב על בנו" (הרמב"ן על הפסוק: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי"). אם כחברים העוזרים בפתרון בעיות, ואם כמדריכים הנותנים שמחה ותוכן מרומם".

("אהל יעקב ולאה")

 * * *

"כשילד נכשל וחוטא, החיסרון אינו בגוף העבירה [שהרי אינו בגיל מצוות], אלא בהיותו ממרה את פי המחנך ומאבד את הקשר עם הגדול. כך אנו לומדים מן האמור: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ".

הפסוק מלמד שאין הטענה עליו מחמת המעשים שעשה, אלא מחמת שאיננו שומע בקול הוריו, וזה שמו "סוֹרֵר וּמוֹרֶה" - אינו כפוף להדרכתם של הגדולים וכאן שורש ההידרדרות וכמו שהגדיר הרמב"ם את האיסור: “שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו".

משום כך החמירה תורה באיסור מכה ומקלל אביו ואמו, וגזרה עליו מיתה. וכמו שכתב הספורנו בטעם הדבר: "ואיש כזה לא ישמור חוקים ומשפטים, כי לא יקבלם מאביו ואמו כלל".

ומכאן שיחס של חוצפה וזלזול מצד הילד הוא דבר חמור, שיש להגיב עליו בחומרה, שכן בביטול יחס הכבוד מתערערת כל ההשפעה החינוכית.

אך התביעה לקשר מתמיד מופנית בעיקר להורים. עליהם להיות במרכז התמונה של חיי הילד, עד שהרגשת הנוכחות שלהם תשפיע עליו תמיד.

כשההורים אינם קיימים בתודעת הילד אף לזמן מסוים, כגון שהילד מבין שאין הוריו יודעים ממה שקורה בבית הספר, או שאינם שמים לב למעשיו בהיותו ברחוב - מצב זה גורר התדרדרות".

("אהל יעקב ולאה")

* * *

"וכמו בעניינים גופניים, אם למשל נותנים תרופה בכדי להמית חיידקים שלא במידה מספיקה, לא רק שאינה ממיתה אלא עוד מחסנת את החיידקים. כך כשמתקיפים את החיידקים הרוחניים, התגובה צריכה להיות הולמת, לאו דווקא בכמות - בדברים קשים ומעליבים ביותר או בעונש, אלא באיכות. ולא חשובה כל כך צורת הביטוי באופן חיצוני אלא עד כמה זה באמת נוגע לציפור נפשו של המחנך. כי בה במידה מרגיש החניך עד כמה העניין חמור, באופן יחסי לפי ערך הגיל וההתפתחות השכלית".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' ל"ז)

* * *

"...לעומת זאת, אב המעניק ונותן ללא תנאים וללא דרישות, מאבד את כח השפעתו. ובמקום שהבן יעריך את נתינתו, הוא יראה אותה כחולשה שניתן לנצל אותה. כמובן, שאין הכוונה למנוע מן הבן צרכים בסיסיים כאשר הוא נוהג שלא כשורה. אלא לתתם לו בצירוף הבעת הציפיות ממנו. ולהוסיף בטובתו, או להמעיט בדברים שאינם הכרחיים - בהתאם לזכויותיו. בדומה למן, שכל ישראל קיבלו את צרכם ההכרחי. אולם הצדיקים ראו בו הארת פנים וברכה, והרשעים הרגישו שמצבם אינו מאפשר השפעה יתרה, והתעוררו לחזור בתשובה ולזכות ברצון ה' יתברך, החפץ להטיב עמהם".

("אהל יעקב ולאה")

* * *

"הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" 'כל האדם' כולל את הילד והתלמיד. ומי אמר אמרה זו, הלל או שמאי? בוודאי שכולם ישיבו: הלל! שהרי הלל מדתו רחמים, ושמאי מדתו דין. אך למעשה את האמרה הזו אמר שמאי, ככתוב בפרקי אבות. ומכאן יש ללמוד שסבר פנים יפות אשר אדם מראה לזולתו זה חיוב מצד הדין ולא רק הנהגה משובחת. והטעם לזה משום שפנים חמורי סבר גורמות צער לזולת. ולצער זהו איסור גמור. וכן כתב הרא"ש ז"ל בארחות חיים: "אל יהיו פניך זועמות כלפי עוברים ושבים, אלא כבד אותם בפנים מאירות".

(הרה"צ ר' חיים פרידלנדר זצ"ל).

* * *

"וכמו כן בית שרגילים להסתכל בו תמיד על הכל ועל כולם מתוך מבט חיובי, בכל אדם רואים את הצד החיובי שבו, ומדברים רק על החלק החיובי, הרי זה משפיע על הילדים באופן בלתי ישיר השפעה יתירה לרצות רק את הטוב. לעומת זאת בית שהמבט של ההורים הוא בעיקרו שלילי, רואים בכל איש רק צדדיו השלילים וחולשותיו, מוצאים בכל אחד חסרונות איך שרוצה בכל רק להנאת עצמו וכיוצא בזה, על ידי זה מולידים בצאצאיהם נטייה שלילית לחשוב ולראות רק רע. ואם כל בני אדם רעים הרי זה בטבע שגם הם ירצו להיות רק רעים. וכן בבית שמדברים בהערצה על אלו שמצליחים "לעשות חיים" או שיש להם הרבה כסף, הורסים בזה את נפש הילדים, גם אם ידברו הרבה על אהבת תורה וכו', מכיוון שקיימת פה הערכה מיוחדת כלפי האיש שעושה חיים הרי זה נבלע בדמיו, וגם הילד יחפוץ רק "לעשות חיים". מטעם זה נודעת חשיבות מיוחדת לכך שהבנים ירגישו כמה חשוב בעיני ההורים כשבאים בצל קורתם עובדי ה' המדברים יחד עניני עבודת ה' מתוך אהבה וידידות, כל זה משפיע הרבה באין אומר ודברים".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ' כ"א)

* * *

"...אין ללכת נגד טבעי ותכונות הבנים. עבודת החינוך היא, לנצל לטובה את הטבעים והתכונות של הילד. זה מחייב את האבות לעמוד על תכונות בניהם, בכדי שידעו כיצד לכוון את חינוכם. כי אי אפשר לחנך את כל הבנים על מתכונת אחת.

וכשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות, כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחותו של הבן. לשווא טורחות אימהות זריזות, להרגיל את הבנים בדברים שמצד גילם טרם בא הזמן שיוכלו לעמוד בהם כי אפילו אם הן מצליחות - ספק אם לא גרמו נזק לילד! דע: כל תביעה שלא לפי גיל הילד עלולה להכות פצע נפשי בלבו הרך פצע העתיד להשפיע באופן מדאיג על כל התפתחותו ואופיו, בצורת פחדים, עצבנות, וחוסר עצמאות בגיל שדרושה עצמאות [דברים אלה אמורים גם כלפי דברים כה פשוטים כמו נקיות, ישיבה מסודרת על יד השולחן וכדומה, שהאימהות רגילות לדרוש מהילדים כמה שנים לפני הזמן הנכון].

(עלי שור עמ' רס"ג. וראה עוד על כך לעיל פרק ב')

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס