טעמי המצוות – למה אנחנו מקיימים מצוות?

הנה תקציר מדברי רבי חיים ויטאל, בספרו "שערי קדושה":

"ואמנם המזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג [613] מצוות, כדמיון [בדומה ל]תרי"ג אברי הנפש. וכל איבר מרמ"ח [248] האיברים, ניזון מהמצווה הפרטית המתייחסת לאותו איבר. ...וכן כאשר יקיים האדם שס"ה [365] מצוות לא תעשה, בהימנעו מלעשותם, יש כוח למזון הרוחני הנזכר, [אשר בא] בקיימו מצוות עשה, להימשך דרך הצינורות שהם שס"ה גידים של הנפש, ולהחיות את הרמ"ח איברים שלה. וכאשר יעבור על איזה עבירה מהם, אז ייסתם הצינור הפרטי ההוא המתייחס אל אותה עבירה, על ידי הזוהמה של מזון הקליפה [הרוחנית] הנדבקת שם. ...ולכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג המצוות. וכאשר יקיים איזו מצות עשה ...ואזי תחול עליו הקדושה ההיא. ...וכמו כן כאשר תבוא לפניו איזו עבירה, יימנע מלעשותה, ויכוון שעל ידי זה תסולק הזוהמה אשר בגיד הפרטי שבנפש, המתייחס לאותה עברה. ואז יוכל להימשך השפע רוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני.

אגב מעניין לציין, שעל פי הרפואה הסינית, בגוף האדם ישנם שנים עשר מרדיאנים [ערוצי אנרגיה] ושס"ה [365] נקודות דיקור, אשר באמצעות טיפול בהם ניתן לערוך שינויים אנרגטיים בגוף. אמנם ברור שהטיפול הרוחני השורשי, באמצעות הסודות אשר גילה הבורא לבניו במערכת ההוראות שבתורתו, פועל ברמות גבוהות הרבה יותר. שהרי הן פועלות בנשמה עצמה ולא רק במערכות האנרגטיות הנמוכות. וזאת כמובן מבלי למעט בערך הטיפול הגשמי הכללי הנדרש לגוף ככל דרכי ההשתדלות הראויה על פי רצון ה'.

סוד איזון החומר והרוח

המסלול השלישי של המילוי הרוחני הוא הוראות התורה כדרך חיים אידיאלית, המאזנת בין סיפוק צרכי הגוף לבין סיפוק צרכי הנשמה, מבלי לקפח אחד מהם. ובכך היא מעניקה לשניהם את העונג השלם.

הבנת איזון מיוחד זה חשובה ביותר לכל אדם ובפרט לאדם הנמצא בתחילת דרכו הרוחנית. שכן המחסום העיקרי הניצב בפני המבקש לרומם את חייו ולהתחזק בעבודת ה', במסלול צעדיו ליישום המעשי של מצוות התורה הוא: "קשה לי להקריב ולוותר על הנאות העולם הזה - אליהן כה הורגלתי, למען העולם הבא שלי". ואינו יודע שרק מחליף הוא סוג של הנאה, בסוג אחר של הנאה גבוהה ואמיתית יותר ולכן גם מענגת יותר - כאן בעולם הזה.

בשורות הבאות נתבונן יחדיו בחלק ממגוון הוראותיו של הבורא בתורתו. נטעם מעט מטעמי המצוות וננסה להבין משהו מקצה עומקן. הן מצד מהותה הרוחנית של המצווה על פי הפשט והקבלה והן מצד תועלתה לחיי איכות בריאים ומאושרים בעולם הזה. בכוחה של התבוננות מרתקת זו להוביל להסתכלות חדשה ומאתגרת על מערכת ההדרכה היהודית הוותיקה בת אלפי שנים, אשר עליה העיד ואמר נעים זמירות ישראל: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'."

האם ישנם טעמים למצוות?

יסוד גדול הוא ביהדות, שהמצוות נועדו לטובתו של האדם ולא לצורך או לטובת הבורא. שהרי הבורא שלם הוא בכל שלמות ואיננו זקוק למאומה מהאדם שברא. כמובא במדרש על הפסוק 'אִמְרַת ה' - צְרוּפָה. מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ', כי אִמְרַת ה' - אלו הן המצוות שאמרם ה', אשר נועדו לצרף - לטהר ולרומם את האדם כמצרף כסף מהסיגים, והן מגן לכל החוסים בצילו של ה' ומקיימים אותן. הנה לשון המדרש:

"וכי מה אכפת לו להקב"ה בין ששוחט את הבהמה ואוכל, או אם נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה אכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? אמר שלמה 'אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ'. הא לא נִתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל. שנאמר 'אִמְרַת ה' צְרוּפָה'. למה? שיהא מגן עליך. שנאמר 'מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ'."

ואכן, רבים מגדולי ישראל כתבו טעמים רבים ונפלאים למצוות. מהם: הרמב"ם בעשרים ושלשה פרקים מספרו "מורה הנבוכים"; הרמב"ן במקומות רבים; והרא"ה אשר חיבר ספר שלם לבאר כל מצוה וטעמה ושמו ספר "החינוך". אולם ברור שכל הטעמים שנאמרו בנוגע לסיבתן של המצוות אינם אלא הבנה מזערית וקצה הטעם העליון של כל מצוה. וכמו שכתב הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים: "...כי טעמי המצוות עד תכליתם לא נתגלו עדיין לשום אדם בעולם, אף למשה רבנו ע"ה, רק לאדם ראשון קודם החטא. והוא [עומק משמעות] היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית והאור ששימש ביום הראשון".

אמנם לעתיד לבוא יתגלו טעמי המצוות במלואם. כמובא במדרש: "לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא עפר הארץ ועפר מתים, ומגבלם זה בזה ונותן בו עור ובשר וגידים ועצמות. והמלאך הממונה על הנשמות יבוא וייתן בהם נשמה. ואחר כך יכנסו לבית המדרש. אברהם יצחק ויעקב יושבים לפניו, מלכי ישראל ויהודה וכו' ...כיון שרואה הקדוש ברוך הוא דוד ומשיח, קורא את דוד ואומר לו בני שב לימיני שהבאתי עליו ייסורים ושיבח אותי. ויושב הקב"ה ומגלה להם טעמי תורה: מפני מה אסר לנו חזיר ודם וחלב ובשר בחלב וכו'."

* * *

הסיבה המרכזית שטעמי המצוות לא התגלו ולו ברובד הפשט שבהן, מופיעה בתלמוד: "אמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב: 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ'. אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור. וכתיב: 'וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ'. וכתיב: 'לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. וכתיב 'וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף'."

ובכל זאת עסקו חכמי הדורות בביאור מעט מטעמי המצוות, כדי לקרבן לשכל ולסייע בכך לחלושי אמונה לשמור את המצוות, בהבינם שכולן נועדו להיטיב לאדם. שהרי ככל שתועלת המעשה ידועה יותר, כך קל יותר לשמור בעקביות את המצווה. ולא חששו שמא יכשל העם כמו שנכשל שלמה. שלפי שהטעמים אינם מופיעים בתורה, מבין כל אדם שרק אחד או אחדים מהטעמים נאמרו על ידי החכמים, אבל בוודאי יש בהם עוד טעמים של עומק. ושלמה שנכשל הוא לפי שהבין בחכמתו הגדולה מתוך הטעם שפורש בתורה את הרבדים העמוקים יותר של אותה מצוה. והיה סבור שכל הטעמים אינם שייכים בו ולבסוף נכשל.

הנה דבריו המסכמים של הרא"ה בספר החינוך בעניין יסודי זה: "...כי יש במצוות התורה טעם להועיל בני אדם ...ואין התועלת בעשייתן חלילה לבורא ברוך הוא. ואם כי יש מן המצוות שלא השגנו בטעמן במיעוט שכלנו מרוב עומקן ותכלית גודלן, לא נמנע ממנו [מעצמנו] מהגיד בהן כל אשר נשיג למצוא מן התועלת שיש לו לאדם בעשייתן. וזה דרכי בכל שִׂיחַתִי בספרי זה, שיש במצוות תועלת מצוי לנו, אך לא אל המֵצַוֵה". עד כאן דברי ספר החינוך.

* * *

עם זאת, על האדם לשאוף להגיע לדרגת שמירת המצוות לשם שמיים, כלומר לקיים את רצון בוראו, ולא לשם קבלת השכר וטובות ההנאה. כדברי התנא במסכת אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". כלומר, אף על פי שבוודאי התועלת האישית רבה בכל מצוה והשכר יינתן, אולם לא זאת צריכה להיות המטרה במעשה המצוות אלא יראת הרוממות מגדולתו של הבורא. אלא שכבר הורונו חז"ל: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן. שמתוך שלא לשמן בא לשמן". שהרי אין אדם שנולד מתוקן ומושלם. בתחילת דרכו הרוחנית זקוק הוא לתמריצים הטובים ונכונים כשלעצמם - בדומה לילד הזקוק בקטנותו לפרסים המועילים לו בגילו, כדי ללמוד היטב לטובת עצמו. עד שלבסוף, לאחר שהאדם מבין את גדולת הבורא ומגיע לאהבה וליראת הרוממות, זוכה מתוך השלא לשמה להגיע ללשמה. ועוד נאמר במשנה שם: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה. אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא".

ואכן, כאשר האלקים מציב בפני האדם את שתי הדרכים שלפניו ומורה לו באיזו דרך לבחור, הוא פונה לכל אחד מאיתנו ואומר לו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". הכפילות שבפסוק זה דורשת הסבר: מה ההבדל בין 'חיים' ל'טוב' ובין 'מוות' ל'רע'? ואם יש הבדל, מדוע בהוראת הבחירה נאמר רק 'ובחרת בחיים' ולא 'ובחרת בחיים ובטוב'?

הפליא לבאר זאת הספורנו בביאורו לתורה שם. הנה לשונו: "אֶת הַחַיִּים - לעד. וְאֶת הַטּוֹב - העָרֵב בחיי שעה. וְאֶת הַמָּוֶת - לעד. וְאֶת הָרָע - בחיי שעה". "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים - בחיי עד". כלומר, באמצעות קיום הוראות הבורא בתורתו, מרוויח האדם גם חיי נצח וגם טוב בחיי העולם הזה - הזמניים והחולפים. ואילו על ידי העבירות, מפסיד האדם את חיי הנצח וגם בעולם הזה מביא הוא על עצמו ייסורים וחי חיי ריקנות. אולם מסיים המקרא ואומר: ובחרת בחיים! בחיי הנצח. הדבר אשר צריך להניע אותך לבחור בדרך התורה צריך להיות זה הרוחני והנצחי, אלא שממילא תרוויח גם חיים טובים בעולם הזה.

שאיפה זו לחיות חיי נצח מרוממים, אינה פגם בלשם שמיים. שלפי שרצון הבורא שהאדם יתענג על ה' לעד ויהנה מזיו שכינתו - בהתאם למעשיו בעולם הזה, הרי כל אדם השואף ומתאמץ להגיע לעונג זה רק מתוך מטרה שרצון בוראו יתקיים, עוסק הוא בתורה ובמצוות לשם שמיים. בדומה לבן מלך המתאמץ בלימודיו הגבוהים, כאשר כל מטרתו בכך היא לגרום נחת רוח לאביו החפץ כל כך לראותו בהצלחתו - אף על פי שהבן יודע שבסופו של דבר טובת עצמו היא. והדברים נפלאים למתבונן ומלמדים אהבת ה' מהי.

נפתח בסוד הניגודים המקצרים מול הרמוניה זוגית בעולמנו, נעבור לרוחניות שבתוככי החומר ולמהותן של מצוות שונות ונסיים במשמעות הגוף והיופי ביהדות.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס