הרב זמיר כהן – מדוע אסור להבעיר אש בשבת?

אחת השאלות הנשמעות רבות בעניין השבת היא: מדוע אסור גם בזמנינו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה/ההצתה מתבצעת כיום בקלות באמצעות מצת או גפרור, לחיצה על מתג חשמלי או סיבוב מפתח הרכב וכדומה, ללא טרחה כהקשת אבנים זו בזו כבזמנם.

שאלה זו נעוצה בהבנה מוטעית של השבת כאילו שכל מהות ומטרת השבת הינה מנוחה פיזית של הגוף. ואכן, אילו הייתה התורה אוסרת טרחה ועייפות ביום השבת, השאלה הייתה נכונה וגם היה אסור לבצע בשבת כל פעולה שיש בה טרחה ועייפות. כגון העברת כסאות רבים או כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים גדולים המלאים במטעמי השבת לצורך הסועדים בשמחות, ואפילו לצעוד בעיר הליכה רבה ומעייפת. שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.

אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, אם היא לצורך השבת. ולכן כל הפעולות המוזכרות לעיל שיש טרחה בעשייתן, מותרות בשבת. וכך גם בהבערת אש. אם רק משום שבהקשת האבנים זו בזו כרוכה טרחה, לא היה חל איסור על הבערה לצורך השבת. ובכלל, הייתה אפשרות פשוטה להתיר העברת אש מאש דולקת שהובערה מלפני השבת...

אך בציווי: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", התורה אסרה כל סוג של הבערה, מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה. והסיבה לכך עמוקה, אך פשוטה וברורה.

בביאור הסיבה הכללית שהצטווינו לשבות ממלאכה ביום השבת, נאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".

במילים ברורות אלה מבארת התורה כי אנו מצווים בשמירת השבת, כדי להעיד בכך על הכרתנו בבריאת העולם על ידי הבורא בששת ימי המעשה, אשר שבת בסיומן ביום השביעי. לפי שהאדם אשר נברא בצלם אלקים, דומה לבוראו בהיותו שולט בעולם ובידו יכולת הבחירה והכח לבנות ולהרוס לנטוע ולעקור. ומשום כך עלול הוא במהרה לשכוח את בוראו ולחוש כי אינו כפוף לעליון. ואם חלילה אכן ישכח ויתרחק מבוראו, יאבד את כל הטוב הרוחני והגשמי הבא מהבורא לנברא מתוך הקשר עמו. לפיכך ציווהו הבורא באהבה: "כל יום שביעי, ביום בו שבתתי ממלאכת הבריאה, הפסק גם אתה את מלאכתך בעולמי והימנע במשך כל אותה היממה מכל מלאכה. ובכך תעיד על הכרתך בי כבורא העולם ותזכור כי יש מעליך אל עליון בורא העולם" [ואגב, זוהי הסיבה ש"מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (בזמן שהיו סנהדרין הדנים דיני נפשות) ו"כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". שהרי היא מבחן של אמונה באלקים. משל למלך הנואם על גבי במה גבוהה בפני עשרות אלפי אנשים היושבים על כיסאותיהם. ובסיום דבריו הוא מכריז: "ועתה, מי שמכיר בי כמלך, יעמוד. ומי שמורד בי, ימשיך לשבת". והנה כולם מתרוממים באהבה ונעמדים. אך אדם אחד ממשיך לשבת. כאשר פונים אליו חיילי המלך ושואלים: "האם לא שמעת את צו המלך?" הוא משיב: "שמעתי" ומגיב בהינף יד של ביטול. הלא כאשר ייקחוהו להריגה בעוון מרידה במלכות, אם יבוא מישהו וישאל: "וכי איזו מדינת חוק זו? האם הורגים כאן אדם בעוון ישיבה על כסא?" ישיבו לו כולם: "לאחר שהמלך הכריז שזהו מבחן ההכרה בו כמלך או מרידה במלכותו, הדבר הופך לשווה חיים או מוות". וכך בענייננו. לאחר הכרזת מלכו של עולם: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת ...בְּרִית עוֹלָם! בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ", הרי יש לחילול השבת משקל שונה לחלוטין. שכן המלך גילה דעתו שלא די לו במילים המצהירות על אמונה, אלא הוכחה במעשים הוא רוצה].

ועתה, הבה נתבונן. שרש המילה 'מלאכה', הוא 'מלך'. ואילו שרש המילה 'עבודה', הנראית זהה ל'מלאכה', הוא 'עבד'. האין פלא בכך ששתי מילים הנראות זהות, שונות כל כך בשורשן? האחת משורש 'מלך', האדם העומד בראש סולם הנכבדות האנושית, והשנייה משורש 'עבד' - האדם הנמצא בתחתית הסולם?

אך הביאור הוא: 'עבודה' - כרוכה תמיד בטרחה. היא מלשון עבדות ועמל פיזי. ואילו 'מלאכה' אינה בהכרח כרוכה בטרחה. היא בבחינת מלך הפוקד בדיבורו בקלות, והדבר מתבצע. כך העושה מלאכה, שולט הוא בחומר וגורם לשינוי מתקן בעל משמעות, גם אם אינו טורח מבחינה פיזית. למשל, מבעיר ניצוץ אש; בורר ומוציא פריט של פסולת מתוך אוכל; כותב; זורע או משקה צמח; מכבס; וכל כיוצא בזה.

והנה, פעולת בריאת העולם מוגדרת בתורה בשם 'מלאכה' ולא בשם 'עבודה'. ככתוב: "וַיְכַל אלקים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". והסיבה ברורה, משום שבריאת העולם התבצעה בדרך של מלכות. הייתה זו שליטה בחומר ללא מושגי טרחה ועייפות - מושגים שאינם שייכים כמובן בבורא. ובכלל, הלא "בִּדְבַר [בדיבור] ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". ככתוב בפרשת הבריאה: "וַיֹּאמֶר אלקים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר". ללא עמל וללא טרחה. נמצא לאור זאת, שביום השביעי שבת הבורא ממלאכה. ולכן, כאשר הצטווינו לשבות גם אנחנו ביום השביעי כעדות על אמונתנו, הצטווינו בעשרת הדברות במילים: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אלקיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". לפיכך, כל פעולה המוגדרת בשם מלאכה, משום היותה אחת משלשים ותשע המלאכות שנאמרו למשה בסיני ומפורטות במשנה, נכללת בכלל איסור חילול השבת.

לפיכך, אדם הזורע, אפילו תחב זרע אחד לאדמה, עבר על איסור חילול שבת. אמנם אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה, שהרי זרע זה יתחיל לנבוט. וכך גם הקוצר - אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. וכן המבעיר - אפילו הדליק גפרור, או השתמש במצת, או יצר ניצוץ בעת התנעת הרכב, או לחץ על מתג החשמל בשבת, אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. וכך בכל המלאכות.

* * *

המתבונן בחוויית השבת של שומר השבת כראוי, מבין מיד כי לאחר יממה כזו של מרגוע לנפש, יוצא שומר השבת לימי החולין של השבוע רענן ברוחו ועם כוחות חדשים. שהרי נח בגופו ובנפשו, כאדם השוהה במלון כל יום שביעי בחייו. ללא טרחת בישולים, שהרי המאכלים מוכנים על הפלטה של שבת. ללא עבודות גינון ורחיצת הרכב, שהרי אלו נעשו ביום שישי. ללא כביסות ושאר מלאכות הבית, שהרי אלו ייעשו במוצאי שבת. ואפילו ללא צורך לקום וללחוץ על מתג החשמל, שהרי שעון השבת יעשה זאת בהגיע השעה. הוא גם פטור כל יום שביעי בחייו מלחץ הדיווחים התקשורתיים, השיחות המייגעות על כסף ועסקים ואף מטרדת השיחות הטלפוניות. אדם זה - מלך הוא ליממה. לא פלא אם כן, שלאחר מספר ימים, בהגיע יום רביעי לערך, הוא כבר מתגעגע לשבת. מייחל ומצפה לה שתגיע במהרה.

* * *

ובזוהר הקדוש במקומות רבים מוסברת המשמעות הגבוהה של השבת מהפן מהרוחני. הנה אחד מהם (מתורגם):

"בזה היום כל נשמות הצדיקים מתענגים בתפנוקי 'עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין', ורוח אחת שנמשכת מעונג עתיקא קדישא [זוהי תוספת הנשמה יתירה שמקבל היהודי בשבת], מתפשטת בכל העולמות. ועולה ויורדת בסוד רצוא ושוב ומתפשטת לכל ישראל הקדושים, לכל שומרי התורה. ועל ידה נחים במנוחה שלימה, ומתבטלים ונשכחים מהם כל מיני כעסים [עליונים] וכל הדינים וכל העבודות הקשות" [לשון הזוהר: "בהאי יומא כל נשמתיהון דצדיקייא מתעדנין בתפנוקי עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין. ורוחא חדא מענוגא דההוא עתיקא קדישא מתפשטא (נ"א ההוא מתפשט) בכלהו עלמין וסלקא ונחתא ומתפשטא לכלהו בני קדישין לכלהו נטורי אורייתא ונייחין בנייחא שלים מתנשי מכלהו כל רוגזין כל דינין וכל פולחנין קשין"].

* * *

גם פרנסתו ומזונותיו של שומר השבת מתברכים מהשבת. ככתוב: "וַיְבָרֶךְ אלקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי". כלומר הטביע בו תכונה של ברכה ושפע לשומריו כהלכה. הזוהר הקדוש מסביר שכנגד הימים שבעולם הזה, ישנם ימים עליונים בממד הרוחני של הבריאה. והיום השביעי העליון מעניק שפע לששת הימים העליונים ומשם יורד השפע לששת ימי המעשה בעולם [בדומה למעיין מרכזי הממלא שש בריכות שסביבו, ומכל בריכה יוצא נחל מים לבני האדם]. הנה לשון הזוהר (מתורגם):

"כתוב: "וַיְבָרֶךְ אלקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי". וכתוב במן: "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ". והדבר אינו מובן. אם לא נמצא ביום זה מזון (מן), איזו ברכה נמצאת בו? אלא כך למדנו: כל הברכות שלמעלה ולמטה, ביום השביעי הן תלויות. ולמדנו, למה לא נמצא מן ביום השביעי? משום שאותו יום, מתברכים ממנו כל ששת הימים העליונים. וכל אחד ואחד נותן מזון למטה, כל אחד ביומו, מאותה ברכה שהתברך ביום השביעי (ולכן לא ירד מן בעולמנו ביום השביעי. משום שכל תפקידו של היום השביעי לתת שפע וברכה לשאר הימים. והמזון שאוכלים בשבת, הוא מהשפע שירד לעולם הזה בשאר הימים)" [לשון הזוהר: "כתיב: "וַיְבָרֶךְ אלקים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי". וכתיב במן: "שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ". כיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא: כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין. ותאנא, אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה? משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין. וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא, כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה].

בביאורם של דברים הסבירו חכמי הסוד שהמספר שש מבטא את הטבע החומרי, המוגבל בששה צדדים. שהרי לכל דבר חומרי ישנם ששה צדדים: ארבע רוחות העולם, מעלה ומטה. ואילו המספר שבע מבטא את הרוחניות שבתוככי החומר. כנשמה שבתוך הגוף. וכשם שגוף ללא נשמה מתפורר ונמוג, כך ממון הנוצר בששת ימי השבוע על ידי אדם שאינו שומר שבת כהלכתה, הוא ממון חסר נשמה רוחנית פנימית ולא תהיה בו תועלת אמיתית. וזה עומק דברי המקובל רבי שלמה אלקבץ בפיוט הנודע "לכה דודי": "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה". כלומר היא המקור שממנו מתברכים כל ימי המעשה כדברי הזוהר הנ"ל. יצוין שברכה בכסף אינה מתבטאת בריבוי מספרי של ממון, אלא בהפקת מירב התועלת מהממון - לגוף ולנפש. שהרי כספו של שומר השבת הינו כסף חומרי שיש בו הארה רוחנית, המביאה לשפע תועלתי. וראה עוד בהרחבה בספר "הצופן", פרק האות ז'.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס