חזות ומדי שרד – הלבוש היהודי

אחד התחומים ביהדות המעוררים עניין רב בקרב אומות העולם, הוא מערך פריטי הלבוש המיוחדים, הייחודיים לעם ישראל. החל מגלימת הפאר הלבנה, המעוטרת לעיתים בקווים שחורים, אותה עוטה היהודי בכל בקר ומכל אחת מארבע פינותיה משתלשלים שמונה חוטים (מלבד הטלית הקטנה הדומה לה שמתחת בגדיו), דרך כיסוי הראש לגבר ולכל אישה נשואה, ועד הנחת קוביות שחורות שבתוכן פרשיות מהתורה, על הראש ועל היד, תוך כדי כריכת הרצועות היוצאות מהן סביב ראשו וסביב ידו של היהודי מידי יום. החל מיום הגיעו לבגרות ועד יום מותו.

גם תספורתו אינה שגרתית. הוא נזהר שלא לגלח לחלוטין את השיער שבפאות ראשו ואיננו משתמש בתער או בכל סכין גילוח בעת גילוח זקנו. מדוע? האם פעולות וזהירויות אלה חסרות טעם?

כאמור לעיל, אנו עוסקים בעמודים אלה במשמעותן של הוראות התורה, מהיבט תועלתן לאדם בהיותו כאן בעולם הזה, מלבד תועלתן העיקרית לאדם בחיי העולם הבא.

נתבונן אפוא בדברים.

שכפ"ץ רוחני – בארבע כנפות

נאמר בתורה: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ". ועוד נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם ...וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". פשט הפסוק מלמד, שלפי שפיתויי העולם החומרי וטרדות היום יום עלולים להשכיח מהיהודי את גדולתו הרוחנית שבגינה עליו להשקיע בפעילות הרוחנית הראויה לו, לכן נדרש הוא להשתמש בתזכורת מיוחדת באמצעות גלימת מלכות שבה ציציות משתלשלות בארבע צדדיו, כדי שבראותו אותם ייזכר בעובדת היותו שייך לממלכת כהנים וגוי קדוש. בדיוק כשם שמדי השרד של נושאי משרות בכירות נועדו להזכירם באופן קבוע את מעמדם הרם וממילא את הנדרש מהם להתנהל כראוי למעמדם.

אולם כבכל מצוה, גם במצווה זו טמונה תועלת גשמית לאדם עוד בהיותו בעולם הזה. כידוע, על פי תורת הקבלה, המספר שמונה מייצג את העל-טבעי. דבר הבא לידי ביטוי במקומות בהם מספר זה כרוך במצוות מסוימות. כגון ברית המילה שביום השמיני [מילת הילד - מעל הטבע. אגב, מעניין לציין שגורמי הקרישה שבדם מגיעים ביום השמיני לבשלות ולרמה הגבוהה יותר מכל הימים שבחיי האדם], שמונת ימי החנוכה [הרוח ניצחה את החומר. המכבים החלשים והרוחניים ניצחו את הצבא היווני החזק והחומרי. השמן שהספיק ליום אחד בער שמונה ימים - מעל הטבע] ועוד. במצוות ציצית לימד אותנו הבורא את אחד מסודות הבריאה הנוגעים לשמירת האדם בעת סכנה. באמצעות לבישת בגד (עדיף עשוי צמר) שבו ארבע זוויות, אשר בכל אחת מהן מושחלים ארבע חוטי צמר הנכפלים וכרוכים יחדיו בחוט אחד כמפורט בהלכה, ובסך הכל שמונה חוטים בכל כנף, נעשה האדם הלובש בגד זה שמור ומוגן ברמות גבוהות ביותר. שכן עטוף הוא במערכת הגנה על-טבעית, בבחינת שכפ"ץ רוחני.

שמירה זו באה לידי ביטוי הן בשמירה רוחנית המסייעת לו להתגבר על ניסיונות שונים של סוגי עבירות שונות ומידות רעות, והן בהגנה מפני סכנות פיזיות שונות כהידבקות במחלות, פגיעה מתאונות ואסונות וכדומה.

בנוסף, כאשר מגיעה שעה בה מידת הדין מתוחה ומתעורר חרון אף כנגד העם בגלל חטאים, הרי אדם שאינו לבוש בציצית נמצא בסיכון גבוה והוא עלול מאד להיבחר להיפגע בגלל הימנעותו מקיום המצווה. אולם אם יוזם הוא לבישת בגד של ארבע כנפות ששמונה חוטים תלויים בארבעת צדדיהן כהלכה, מקיים הוא מצוות עשה שמקיפה אותו בהגנה וניצל מהסכנה שאחרים חשופים אליה.

וכך מובא בתלמוד: "מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא [מלאך מצא את רב קטינא כשהוא עטוף בסדין, כדרך הלבישה בזמנם]. אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתווא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? [אמר לו: קטינא, קטינא, סדין (בגד עגול) אתה לובש בקיץ וסרבל בחורף (ולאלו אין ארבע כנפות), מתי אם כן תקיים מצוות ציצית?] אמר ליה: ענשיתו אעשה? [השיב לו רב קטינא: האם אתם, בית דין של מעלה, מענישים על אי פעילות יזומה להתחייב במצוות עשה?] אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן [אמר לו: בזמן שמידת הדין מתוחה ויש חרון אף, מענישים]".

ובמסכת שבת מבואר עוד, שכוח השמירה שבציצית שלובש, מגן גם על ילדיו (!) וזאת משום שהם כחלק מגופו ונשמתו.

ועוד מובא שם: "אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה [בימות המשיח] ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים. שנאמר 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אלקים עִמָּכֶם' [עשרה מכל אומה משבעים האומות, הרי הם שבע מאות. כפול ארבע כנפות, אלפיים ושמונה מאות. ויבואו כל אלה בזה אחר זה ויבקשו לשרתו, מתוך שיבינו שהוא שקיים מצוה זו בתקופת העבודה, יכול לשמש בזמן קבלת השכר כצינור שפע רוחני עבורם, על ידי שיידבקו בו].

* * *

אמנם כאמור, ברובד הפשט נועדה מצוה יקרה זו להזכיר ליהודי בקביעות כי שייך הוא למשפחת המלוכה, בלובשו את הטלית שגדילי ציציות משתלשלים ממנה, כמקובל בבגדי פאר. זהו בגד מלכות הייחודי ליהודי. בן מלך. בגד מלוכה זה משתלב עם שאר המאפיינים הייחודיים של היהודי, אשר עמהם יחד מכריז הוא על נאמנותו לאלוהיו ובכך נעשה עם ישראל אהוב ורצוי לבורא יתברך. כמובא בדברי חז"ל:

"חביבין ישראל שהן מסוימים [מיוחדים וניכרים] בכל המצוות שבתורה. הא כיצד? תפילין על ידיהם ותפילין על ראשיהם, מזוזה על פתחיהם, ארבע ציציות על בגדיהם. עליהן אומר דוד מלך ישראל 'שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ'. משלו משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לאשתו, תהי מתוקנת [בבגדי מלכותך] ומקושטת לפני. אמרה לו מפני מה? אמר לה כדי שתהיי רצוייה לי [שתמצאי חן בעיני תמיד - לתועלתך]. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, היו מתוקנים ומקושטים לפני במצוות. אמרו לו מפני מה? אמר להם כדי שתהיו רצויין לי. שנאמר 'יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה'. יפה את רעייתי כשאת רצויה לי במצוות".

תזכורת קבועה זו חשובה ביותר לעמידה בניסיונות, בפרט בעניינים אשר אצל הגויים אינם נחשבים לחיסרון. שהרי לבן משפחת המלוכה ישנן חובות הנוגעות להנהגות וגינוני מלכות, שאזרחי המדינה הרגילים אינם מחויבים בהם. ושכרו ומעלתו נגזרים דווקא כתוצאה ממחויבותו להתנהג ברמה גבוהה. אך מאחר וחי הוא את חייו בעולם חומרי, עלול הוא לשכוח את מעלתו ולהתנהג ככל הגויים. אבל בלובשו את בגד הציצית, נזכר הוא בייחוסו הרם, כבן מלך בשעה שלובש את בגדי השרד של בית המלוכה לפני צאתו לרחובה של עיר. ולכן בסופו של ציווי זה נאמר בתורה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם... וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם... וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלקיכֶם".

כלומר, העין והלב תרים מטבעם ונוטים אחר תאוות החומר. וללא איזון באמצעות ראייה קבועה ושונה המזכירה לו ליהודי את גדולתו הרוחנית, עלול הוא ליפול בדברים קשים. וכמו שמסופר בתלמוד על אדם שהיה זהיר במצות ציצית, אשר כמעט נכשל בעבירה חמורה. וכשפשט את בגדיו, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו. מיד התעורר להתבונן בחומרת העבירה, ונשמט וישב לו על גבי הקרקע וניצל מהעבירה. וראה שם בתלמוד את אשר קיבל בשכרו.

נמצא שמהותה של מצוה זו, היא פעולת שמירה. הן שמירה ממפגעים רוחניים והן שמירה ממפגעים גשמיים.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס