מזון מתוקן לגוף ולנפש – הברכות והכשרות

חלק נכבד ממצוות התורה מתרכז בסוג המזון הנכנס אל הגוף ובאיכות המידע הנכנס אל המוח. לעיל עמדנו על משמעות ה'בשר בחלב' בפשט ובתורת הקבלה. בשורות שלפנינו נתבונן במסתתר מאחורי הברכה שעל המזון, במשמעות כשרות המאכלים, ובטעמי שמירת העיניים והמחשבה.

ברכה וכשרות

בתלמוד נאמר: "אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה". וזאת משום שבמבט אמיתי, המזון אינו רכוש האדם, אלא שייך לבורא. שהרי מיהו האדם אשר יוכל לברוא מעצמו דבר מאכל כל שהוא? וכהמשך הדברים שם: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא [לפי שללא ברכה אין לו רשות ליהנות ממה ששייך לבורא] וכנסת ישראל [לפי שאכילה ללא ברכה, מונעת שפע טוב מהעם]". והזוהר הקדוש מוסיף ואומר כי הנמנע מלברך מונע גם מהעולמות הרוחניים העליונים את שפע הקדושה שהיה אמור להגיע אליהם על ידי ברכתו.

ובכתבי קבלה מוסבר עוד, שבכל מאכל ישנו ניצוץ רוחני המקיים אותו. וכאשר האדם אוכל משהו, הגוף מקבל את חומר המאכל ואילו הנשמה את הרוחניות שבמאכל. ולכן כאשר יהודי אוכל חלילה מאכל שאינו כשר, מזין הוא את נשמתו בניצוץ רוחני פגום שאינו ראוי לה והיא מזדהמת ממנו - דבר הבא לידי ביטוי גם באיבוד רגישותה הרוחנית. לפי שמבנה נשמת היהודי שונה ממבנה נפש הגוי. נשמת היהודי מורכבת מתרי"ג [613] חלקים במקביל לתרי"ג חלקי הגוף על כל פרטיו. ולכן קיבל היהודי תרי"ג מצוות. ואילו נפש הגוי מורכבת משבעה חלקים במקביל לשבעת החלקים העיקריים של הגוף. ולכן קיבל רק שבע מצוות. גוי שיאכל חזיר וכדומה, לא יזיק לנפשו. ואילו יהודי שיאכל דבר איסור, יזהם את נשמתו העדינה והמורכבת. ולפי שהיהודי מתמודד עם מטלות רבות יותר בעולם הזה, גם שכרו בחיי הנצח, גדול ועצום הרבה יותר מהגוי.

נמצא שלאכילה ישנה משמעות והשפעה רוחנית על האדם [ומצד המאכל עצמו, זוהי עליית מדרגה עבורו, שעולה מדרגת צומח או חי, לדרגת מדבר. וכמו שכתב הרמ"ק בתומר דבורה].

וכאשר מברך על המזון הכשר שאוכל, פועלת הברכה לקדש את המאכל והוא מתרומם במהותו הרוחנית למדרגה גבוהה יותר, המועילה לנשמה וגם לגוף. וכפי שהתברר במחקרים חדשים שברכה משפיעה על שיפור איכות המים, עד כדי זירוז משמעותי בקצב צמיחת זרעים שהושקו בהם, ביחס לקצב צמיחת זרעים אחרים שהושקו במים רגילים. ובוודאי שגם גוף האדם מושפע לטובה ממים אלה, הרבה יותר ממים רגילים שלא ברכו עליהם. וכך בכל דבר מאכל. וכפי שידוע ביהדות, שבכח הדיבור להשפיע על המציאות הפיזית ולשנותו לטובה או לרעה, עד שאפילו הדומם שמסביב, מושפע לטובה מהברכה ומכל דברי תורה ומכל מילה טובה הנאמרת באותו מקום. שהרי לדיבור יש כח, והפה דומה למכשיר קרינה רב עוצמה שבידו להשפיע על המציאות הפיזית.

כלומר, באמצעות דיבור קל של ברכה לפני האכילה, מרוויח האדם שהוא ניזון ממאכל שהוא לא רק כשר, אלא גם מרומם במהותו הרוחנית וגם איכותי ובריאותי. וככל שמברך יותר בכוונה מתוך שימת לב לכל מילה, כך השפעת ברכתו רבה יותר. לפי שהמחשבה מפיחה רוח חיים במילים, כנשמה בגוף.

ואם בדבר מאכל זה שהגיע לידיו ישנה נשמה מגולגלת, גורם הוא על ידי הברכה לתיקון גבוה של אותה נשמה ושכרו כפול ומכופל בזכות החסד הגדול שעשה עם האדם המגולגל, במה שתיקנו כראוי והצילו מגלגול מתמשך בצומח או בחי.

גלגול בחי וצומח

הנה לשון מהרח"ו בספר "שער הגלגולים": "כי הנה אחר פטירת האדם, נפרעים ממנו על חטאיו [שלא עשה עליהם תשובה] קודם שיכניסוהו בגיהינום, בהרבה מציאויות של עונש. וכולם נקראים גלגולים. רוצה לומר, כי יתגלגל או בדומם או בצומח או בחי או במדבר". וכתב עוד: "...ויש מיני עוונות שגורמים שחלק [נשמת] האדם ירד עד בחינת הדומם, ויש עד בחינת הצומח, ויש עד החי שאינו מדבר. ולכן כנגד זה יש רשע שאחרי מותו מתגלגל באבן דומם כפי מה שחטא בחייו. ויש רשע המתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים. כי על ידי עוונם, נמשל כבהמות נדמו, ובדרגה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה". ובהמשך כתב עוד: "גם עניין הגלגול בדומם ובצומח נרמז אצלנו בפסוק "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". כי יש מגולגלים באבן שבקיר שהיא בדומם, או בכפיס מעץ שהוא הצומח. ומשם זועקים מרוב עונש אשר להם שם".

ובספר "מנחת יהודה" מעיד המקובל הנודע הרב יהודה פתייה זצ"ל על שיחתו עם דיבוק אשר סיפר לו על סבלו הנוכחי ועל גלגוליו הקודמים. ובתוך דבריו הוא מספר: "ולפי שהרביתי לחטוא, לכן נגזר עלי להתגלגל בדומם, ובצומח, ובחי, ובמדבר. ובהיותי מגולגל ברימון אחד, נזדמן שאותו רימון קנה אותו איש זקן וחסיד הנקרא שמעון, ואכלו בסעודת השבת, ובירך עליו בורא פרי העץ ושהחיינו. ועל ידי כך נתקנתי. ואחר כך נתגלגלתי בעיר איזמיר, באיש אחד הנקרא חיים..." [והסביר שם הרב פתייה, שאף על פי שלאחר הגלגול בצומח היה אמור לעלות רק מדרגה אחת ולהתגלגל בבעל חיים, לא הוצרך לכך, כי שמעון הזקן הצילו מכך והעלהו לדרגה שיוכל להתגלגל מיד במדבר]. בהמשך הדברים סיפר הדיבוק לנמצאים שם מי מגולגל בבשר שהוגש, ומי בחתיכת פרי שהיה שם, ומי בציפור היושבת על ענף האילן מימין. וביקש שאחד יברך על המאכלים בכוונה והשאר יענו אמן כדי לתקן את הנשמות המגולגלות. ראה שם את כל המעשה באריכות.

בנוסף, הברכה מחנכת את האדם - ילד ומבוגר - לשליטה עצמית ולדחיית סיפוקים. הוא רעב ותאב לאכול את המאכל הערב לחיכו, אולם הוא מגלה איפוק. קודם אברך ואחר כך אוכל. הוא גם לומד להודות ולהכיר טובה למי שמיטיב לו. וכאשר מסיים הוא את סעודתו, איננו קם ורץ לעיסוקיו ולעסקיו. אלא ראשית מברך את בורא המזון ומודה לו על המזון המשביע. ככתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אלקיךָ".

כוונה נכונה באכילה

בתלמוד מובא: "סעודה שהנאתך ממנה, משוך ידך הימנה". הרב שמשון פנקוס מבאר שאין הכוונה בזה להורות שיש להימנע מאכילתה. שהרי לא כתוב "אל תאכלנה" או "הימנע מאכילתה". אלא ביאור "משוך ידך": עצור לפני שתאכל. כלומר, אל תיגש לאכילת מאכלים טעימים בהתנפלות ובהתלהבות. אלא התבונן תחילה מהי מטרת האכילה. האם ליהנות את הגוף, או להעניק לו כוח ויכולת לחיות מתוך בריאות ורעננות כדי להגיע לשלימות הרוחנית בעבודת הבורא.

אמנם המאכלים נבראו נאים וטעימים לתועלת כפולה. א. מתוך חסד ה' עמנו, לתת נעימות לאדם בעת אכילתו, שלא יהיה כרכב שמקבל דלק ללא שום תחושה. ועל כך אנו מברכים ומודים מיד בתחילת ברכת המזון, על שהבורא יתברך זן את העולם ב'חן ובחסד וברחמים'. אך אין ההנאה מטרת האכילה. ב. דווקא אפשרות ההנאה שבאכילה, היא זו שמאפשרת את ההתגברות על מחשבת תאוות האכילה ומסייעת לבניית ועיצוב אישיותו הרוחנית של האדם.

וכך ירגיל את עצמו בהתבוננות נכונה וחשובה זו, עד שיפנים אותה והיא תהיה חלק מהווייתו ממש, מבלי שיצטרך להעלותה במחשבתו בכל פעם מחדש. והזוכה להגיע לכך, משתמש הוא במזון ככלי להתרוממות רוחנית ולאהבת השם, ולא חלילה כגורם לשקיעה בחומר שבעולם.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" היכנסו לאתר הידברות שופס