אם לא באלול אז מתי? טור מהורהר אחרי ’מפגש’ לא צפוי עם תולעת

הטור הזה אמור היה להיות 'עוד' כתבה תיאורטית על כמה שחשוב להתחזק בכל מה שקשור לכשרות ושמירת הנפש ממאכלות אסורים, תולעים וכל השאר.

וכשאני אומרת 'עוד' כתבה, אני מתכוונת לכזו שרובנו יודעים את הטעמים לאיסורים שלה, יודעים כמה זה חשוב, כמה זה נצרך, כמה זה שומר עלינו מבחינה רוחנית וכו', אבל זה לא באמת בא לנו מבפנים. זה לא באמת מציק לנו בפנוכו של הנפש. זה לא באמת מחבר את כל הנקודות זו לזו, ויוצר בנו את הדיוק הנצרך בקיום המצוות.

"אבל היי", סיננתי לעצמי כמו כדי להזכיר שבכל זאת מדובר באלול... "מתי בדיוק את מתכוונת 'לתת גז' למודעות ולשינוי ההרגלים הישנים והכל כך גרועים שלך? האם יבוא יום שבו התיאוריה תהפוך סוף סוף להלכה למעשה?".

ידעתי שהקול הזה צודק, ובכל זאת - לא אשקר. כשהתבוננתי בדף החלק לא יכולתי שלא להרגיש זרה. זה לא מספיק נגע בי, ולא משום שלא רציתי או שלא ידעתי את החשיבות של ההתחזקות בנושא. ממש לא. כי אם להיות כנה עד הסוף – זה פשוט בגלל שאף פעם לא נכשלתי בדבר הזה (ולא, אני ממש לא מבקשת להיכשל כדי ללמוד)... עד היום.

ומעשה שהיה כך היה:

בדרך כלל אני מקפידה לשים את התבלינים במקרר במשך הקיץ, כדי שלא יתליעו מהר. השנה אסחנתי אותם בחורף על המדף במטבח, ואפשר לומר ששכחתי מקיומם ושכחתי להעביר אותם למקרר כשהחלה העונה החמה. במשך דקות ארוכות חככתי בדעתי מה אני הולכת לאכול היום, "וכדאי מאוד שזה יהיה משהו בריאותי ומזין, כמו שהבטחת לעצמך", חשבתי.

בסוף בחרתי בלאבנה עם כף שמן זית והרבה זעתר מלמעלה. לא רוצה להגעיל אתכם מדי, אבל כבר בביס הראשון הבנתי שמשהו ממש לא טוב מתרחש לי בפה, וירקתי אותו בשאט נפש. תוך כדי הצעקות שנמלטו מפי והזעזוע הנפשי העמוק, הבחנתי בה: לבנה, שמנה, זעירה ו...שלימה. הו, אלוקים – תודה! לאושר שלי לא היה גבול באותם רגעים, אבל עמוק בתוכי ידעתי שלמרות שמשמיים ריחמו עליי – זה פשוט לא הגיע לי.

איך לא בדקתי את הזעתר לפני כן, איך??? לו רק הייתי פותחת את המכסה, זה היה ברור כאור השמש שאסור לאכול ממנו. שהתולעים כבר קבעו בו את מושבן עם חוטים דקיקים שמשתלשלים מלמעלה למטה, ואין להן כוונה לעזוב.

אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם". למה עומד דווקא?

נכשלתי, וזו תחושה צורבת, מעיקה ומאכזבת.

נכשלתי בתפקיד, נרדמתי בשמירה על הנפש שלי. ואז מה אם התולעת נשארה שלימה? היא הייתה בפה שלי(!),  אתם קולטים את זה? כי אני עוד לא! עכשיו אני גם מבינה מדוע חז"ל הדגישו שאדם לא זוכר ויודע את דברי התורה באמת, עד שהוא נכשל בהם. הוא יכול ללמוד הלכות שנים, אך הן לא הופכות לקניין אמיתי אצלו – עד שקורה משהו שמזעזע את אמות הספים שלו.

כתוב ש"אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם". למה עומד דווקא? כי בינינו, איך אפשר להמשיך לשבת בניחותא, בנונשלנטיות וברוגע כאילו כלום לא קרה. כאילו לפני דקה לא נעצת את שינייך בדבר הכי גועלי בעולם? איך אפשר להמשיך לעשות את מה שעשית שנייה לפני שראית במו עיניך את התולעת המבחילה כשהיא מתנועעת מצד לצד בתרועת ניצחון, לנגד עינייך?

אז זהו, אני באלול (חיפוש) הזה – כבר מצאתי. לא מרחיקה לכת יותר, לא מקשה קושיות, לא מסתבכת עם הקרניים ביער העבות של הידענות. מספיק ודי! כשיש הלכה, יש הכלה. יש הל(י)כה בתלם, קונפורמיות. שם אני רוצה להימצא לי השנה, כשאפרוש את כפיי לפני יוצרי ואתוודה על חטאים של השנ(י)ה החולפת.

אני עדיין מזועזעת עד עמקי נשמתי על כל הפעמים שבהן לא הראו לי משמיים את הטעויות שלי, ולא הזהירו אותי כמה מבחילות הן עשויות להיות. אני מתביישת בעצמי שטעיתי, אבל אני גם שמחה ממש על כך שמשמיים החליטו לתת לי את הסטירה המצלצלת הזו.

כנראה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להתחיל להתאפס על עצמי, ולהבין שכשמבקשים ממני להקפיד על שמירת הכשרות ולבדוק היטב את מה שנכנס לפי (ולא פחות מכך על מה שיוצא ממנו) – זה לא כדי להציק לי ולהכביד עליי, אלא בדיוק להיפך. זה כדי שאתהלך בעולם הזה, הכל כך שופע ביצורים מבחילים שלפעמים לא די במבט אנושי כדי לזהות, אלמד את הטקטיקות שלהם ואהיה מספיק חזקה לא לטמא בהם את הנפש שלי. מספיק חזקה כדי 'להזדכות' על הציוד אחרי 120 שנה, עם כמה שפחות פגמים...שנזכה!

אם תרצו להשתתף בפרויקט, לחזק אחרים ולתת טיפים כיצד להתחזק במצווה ספציפית, שלחו אלינו טקסט (עד 400-500 מילה) למייל support@htv.co.il