איה קרמרמן: "זהו הרגע ששווה את כל התפילות ואת כל ההקרבה של החזרה בתשובה"

אני יושבת וכותבת את הטור בתחילת השבוע, שכן עומד לפניי שבוע עמוס זיווגים ושידוכים. אני בקושי יכולה להכיל את ההתרגשות כי מדובר בשני אנשים שנמצאים עמוק בליבי.

הראשון הוא הבכור של החברה הכי טובה שלי. בשעה טובה, ובעזרתו יתברך, בראש חודש אלול הוא העלה את ירושלים על ראש שמחתו ויתחתן. ילד של בעלת תשובה מתחתן בחתונה קדושה עם ילדה מתוקה שהשם שלח במיוחד לכבודו, דוסית מבית. אין יותר אחדות ישראל מזה. אין יותר אתגליא של מזווג הזיווגים מזה. כל המהלך הזה הוא פלאי פלאים, ניסי ניסים ממש. כי עוד לפני שלושה חודשים, כשעמדתי בסופר בתור לדגים, הסתמסנו בינינו על הניסיונות הקשים שלו למצוא את הזיווג. על כמה זה קשה לצאת לדייט, לקוות, להתפלל ולהתכונן למצוא את אהבת חייו ולהמשיך לחכות לה. ואז היא הגיעה. כהרף עין. מתוקה, חייכנית ומתאימה בול לתפילות של כולנו.

את בעלת השמחה השנייה אני מכירה עוד כשהייתה בגודל של אורז. כשהיא נולדה גרתי במילאנו. כל אותו יום פסעתי קדימה ואחורה במטבח, מחוררת בכפות רגליי את הרצפה, מקבלת דיווחים מבית החולים על התקדמות הלידה. ואז, אחרי שעות של מריטת עצבים, בעלי, שעוד לא היה בעלי, הודיע שהיא נולדה. האחיינית הראשונה שלי. חצי שנה פחדתי להרים אותה. שלא תישבר לי בידיים. היא הייתה קטנה, שמנה וחייכנית. נינה בכורה לסבתא רושקה וסבא פסח לבית לנגר. בחתונה שלי היא הייתה בת שמונה חודשים, ולבשה שמלה סגולה ופפיון סגול קטן שהתקשה להחזיק את שמונה השערות שעיטרו את ראשה.

תשע עשרה שנים חלפו. הראש שלה מלא תלתלים, היא יותר גבוהה ממני, ועדיין חייכנית. בלי עין הרע. ברביעי בבוקר גיסתי מתקשרת ואומרת שנפנה את הערב כי היא נוסעת לירושלים לסגור. שוב פסעתי בעצבנות קדימה ואחורה במטבח, מחכה לקבל את הגושפנקא להתחיל לבכות.

מיד צלצלתי לחמותי. פרט להתרגשות הברורה, היה לה קשה להבין איך אפשר להחליט שמתחתנים אחרי שמונה דייטים. "באיזה גיל פגשת את סבא?", שאלתי אותה, "שש עשרה? את יותר דוסית מכולנו". היא צחקה. "אבל התחתנו כשהייתי בת תשע עשרה, זה אחרי שהכרתי אותו שלוש שנים". "את יודעת מתי ידעתי שהבן שלך הוא בעלי?", הזכרתי לה, "אחרי עשרה ימים. ולא נראה לי שטעיתי". מה היא תענה?

בערב נסענו לוורט. זה היה שווה את כל התפילות. זה היה שווה את כל ההקרבה שההורים שלה עשו כדי לחזור בתשובה. מהתפילה הראשונה עד לבחירה בבתי הספר, המאבק בגרביונים, השאלות הלא פשוטות של ההורים. זה היה שווה את כל השנים שהם שמרו עליה עטופה ומוגנת כמו אתרוג נדיר. כל זה היה שווה. בשבילה, בשביל הזיווג שהשם שלח לה, ובעיקר בשביל לראות את הפנים המתרגשות, הלא מאמינות על הנס הזה, של סבתא רושקה. שלמרות שעמדה פעמיים בתור לתאי הגזים, ולמרות שיצאה מאושוויץ 35 קילו, נותרה יתומה, כמעט יחידה מתוך 12 אחים הי"ד, היא זוכה לחתן את הנינה הראשונה שלה בארץ הקודש.

בשלישי בערב, בחסדו הגדול, גיסתי תשבור צלחת. כשרואים נס חייבים בפרסומי ניסא, איזה טוב השם. אני שוב בוכה.

לא יודעת לשדך

פעם בתקופה אני מקבלת מייל שמתעניין אם אני עוסקת בשידוכים, והאם אני יכולה לעזור למצוא את הזיווג. מרגש אותי לקרוא כמה אנשים רוצים טוב וכמהים לאהבה. אבל תמיד זה מעלה בי חיוך גדול, מהסיבה הפשוטה שאני ממש, ממש, גרועה בזה. אני רואה שני צעירים פנויים ומיד חושבת שהם מתאימים, מהסיבה הברורה - שהם פנויים. אבל האמת הרבה יותר מסובכת. הרבה בחורות צעירות באות אליי ושואלות איך מוצאים אהבה. מה הן לא עשו כבר - התפללו על כל קברי הצדיקים, הפרישו יותר הפרשות חלה ממאפיית ויז'ניץ, אמרו את התיקון הכללי מההתחלה ועד הסוף, מהסוף להתחלה ובמילוי האותיות. והנסיך נתקע בדרך עם הסוס שלו. ומה אני אגיד להן?

אותי לא לימדו שאני אתרוג. אצלנו רק באגדות היו נסיכות שצריך להילחם בדרקונים ובשדכניות כדי לזכות בפגישה איתן. ואני, כמו כל אותן רווקות, רק רציתי כבר למצוא את הזיווג שלי. חיפשתי אותו בנרות, עשיתי כל השתדלות שיכולתי. וכמו שהרב ארז משה דורון אומר, הסגולה הבטוחה למצוא זיווג זה לצאת לדייטים. גם את זה עשיתי. אולי לא בדיוק דייטים כמו שהרב התכוון אליהם, אבל באתי עם רשימת שאלות ודרישות שלא הייתה מביישת כל שדכנית בני-ברקית. ומעל הכול, ולפני שידעתי מי הוא בעל מפתח הזיווגים, מי הוא השם, ביקשתי, התחננתי אליו, אבא יתברך, שישלח לי אהבה.

אני לא יודעת אם הוא ריחם עליי, או שממש נמאס לו לשמוע את החפירות שלי כל לילה, אז הוא שלח. כהרף עין. במקום הכי לא צפוי והכי לא קדוש בעולם. אבל שם הייתי. שם חיפשתי. שם הוא היה. ושם מצאתי. אז מה אומר לבנות שהלב שלהן יוצא מרצון להיות אהובות? לשולחי המיילים? הלוואי שהייתי הכתובת. הלוואי שהייתי יודעת איפה מוצאים חתנים וכלות כשרים וטהורים. אבל מה אני יודעת? לאן אשלח אותם? הרי אני בעצמי מתחננת על הילדים שלי שלא יצטרכו לחפש איפה שאני חיפשתי. שלא יסמכו על הנס, שימצאו בקדושה את הזיווגים שלהם. אז מה שיש לי לומר הוא אל תפסיקו להתפלל, להתחנן, לחפור. ופתאום הזיווג יתגלה, פתאום הוא יגיע. כהרף עין. ואל תשכחו אחרי זה לפרסם את הנס.

להצלחת זיווגם של בר רבקה ושלמה בן משה ושירה, ובעיקר נכתב באהבת עולם לזיווגי שלי, בעלי אהובי, המתנה הגדולה שהשם שלח לי בדרך לא דרך, שחוגג השבת יום הולדת. אני לדודי ודודי לי.

ליים מוחמץ בתבלינים עזים - המתכון הכי לא פרקטי והכי משגע שיש

חומרים:

6 לימוני ליים (זו העונה, פרי נהדר) פרוסים לפרוסות

4 תרמילי הל

2 כפות זרעי כמון שלמים

12 מסמרי ציפורן

1 כף מלח

1 כפות מיץ ליים

1 מקל קינמון

1 כפית צ'ילי גרוס

אופן ההכנה:

מערבבים הכול ומכניסים לצנצנת מעוקרת עם מכסה הרמטי.

נותנים לליים להחמיץ על השיש, לא לערבב ולהתעסק.

אחרי שבועיים בערך מכניסים למקרר.

מתאים לצד דגים ובשר על האש ולשדרוג בסלטים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com