"ידעתי שאם בתי תצא בחיים - יהיה זה נס של אחד למיליון"

לפני כמה וכמה שנים בתנו התינוקת הייתה במצב רפואי מאוד לא פשוט, בעקבות אירוע קשה שעברה.

השמיים נפלו עלינו פשוטו כמשמעו. התחזיות הרפואיות היו קודרות, "גם אם תחיה", נאמר לנו – "היא תהיה פגועה במשך כל חייה". תינוקת קטנה, בת חודשים ספורים בלבד, אהובה ויקרה כל כך, ועם זאת – כל-כך חולה.

מה לא עשינו למענה? כמה תפילות שפכנו, כמה זכויות צברנו, אצל אלו רבנים לא ביקרנו? ואז, בתוך אותה תקופה נוראה מכל, הוזמנו לשמחה משפחתית – בר מצווה של קרוב משפחה.

את הדרשה שנשא אביו של החתן באותה עת לא אשכח במשך כל חיי. היה זה בערב פסח והוא תיאר את שירת הים, עד כמה שהיא נאמרה מעומק הלב. "חישבו על הסיטואציה", הוא התרגש, "עם ישראל ראה לפני רגע את אויביו שוקעים בים, ראה איך שהנורא מכל התרחש, ורגע אחר כך הוא ניצל. כמה הודיה הייתה בשירת הים".

והוא עבר במהירות גם לנמשל. הוא חיבק את כתפו של חתן בר המצווה שלו ואמר בקול חנוק: "ראינו מה קרה לתינוקת שלהם (ורמז לעברנו), שכולם מתפללים עליה, וכעת אנו יודעים יותר מכל להודות על בריאותו של הנער שלנו שחוגג ברוך ה' שלוש עשרה שנים בריאות ושלמות. עד היום לא ידענו כמה צריך להודות על כל רגע ונשימה, כעת אנו מלאי תודה והודיה".

הדרשה הסתיימה ואת התחושות שחשתי קשה לי להעלות על הכתב – מועקה איומה, צער וכאב גדולים מנשוא הציפו את כל ישותי.

באותם רגעים גם היה לי קשה להסביר זאת לעצמי – מה כל כך הציק לי והכאיב לי במשפטים שנאמרו בדרשה? הרי הכל נכון – גם אני עד לא מזמן הייתי אומרת בליבי את אותם דברים בדיוק. כששמעתי על מכרה שחלתה במחלה נוראה - הייתי חוזרת הביתה וקוראת פרק תהילים בהודיה עצומה לבורא על כך שגופי בריא ושלם; כשדיווחו בתקשורת על תאונת דרכים בה נפצע ילד בדיוק בגיל של ילדיי - הייתי מחבקת אותם בכל הכוח ומודה לה' על כך שהעניק להם בריאות ומנע מאתנו ניסיונות קשים, וכששמעתי על כאלו שמתקשים בפרנסה - ידעתי להודות על העובדה שמעולם לא נאלצתי לחשוב יותר מידי לפני שפתחתי את הארנק. מדוע פתאום זה מפריע לי כל כך? מה לא בסדר במחשבות האלו?

גם אם בתי תבריא – לא אוכל לשמוח

חלפו מאז מספר שבועות, בתנו התינוקת אושפזה בבית לוינשטיין – בית חולים שיקומי לילדים. הצוות הנפלא במחלקה ניסה לעזור לה ולהשיב לה תפקודים שונים. רצינו כל כך שהיא תשוב להיות כפי שהייתה בעבר, חיונית, חיננית, פעלתנית, שמחה ו-רגילה.

מי שביקר אי פעם בבית חולים שיקומי יודע עד כמה המראות שנראים מסביב קשים מנשוא. ילדים קטנים מובלים על כיסאות גלגלים, חלקם מחוברים למכשירי הנשמה. יש כאלו שמרותקים למיטותיהם, כשמוחם פגוע, חלקם אינם מסוגלים אפילו לתקשר. אי אפשר להסתובב שם מבלי לחוש שהלב מתכווץ ובוכה מצער.

גם מצבה של בתנו לא היה טוב, כבר היה ברור שהתפקודים שהיו לה בעבר בוודאי לא ישובו במלואם. התחזיות השחורות הלכו והתממשו. ככל שחלף הזמן והבשורות הטובות לא הגיעו, היה מובן (מבחינת הרופאים) שהנזק הוא בלתי הפיך.

ואז, באחד הלילות החשוכים והקודרים בימי חיי מצאתי את עצמי יושבת ומהרהרת. חושבת על כך שאני, כאמא יהודייה, מאמינה בכל ליבי שלקב"ה יש אפשרות לקחת את בתי התינוקת ולהפוך את מצבה ב-180 מעלות. יודעת שהוא כל יכול ומסוגל, אבל גם יודעת שאם הדבר יקרה, יהיה זה נס רפואי. אחד למיליון.

"ואם הנס הזה יקרה לבתך", שאלתי את עצמי, "האם תהיי שמחה?"

לרגע אחד רציתי להשיב בחיוב, הרי זוהי שאיפת חיי, לראות את בתי שבה לחיים, חוזרת לתפקד בבריאות מוחלטת. אבל אז פתאום עצרתי את החלומות האופטימיים. "לא", השבתי לעצמי בהחלטיות, והבטתי סביב על חדרי המחלקה, מהרהרת בסיפורים הקשים של הילדים שמאושפזים בהם, אשר כל אחד מהם נושא טרגדיה קשה מחברתה.

"לא אהיה מאושרת", אמרתי לעצמי, "שימחתי לעולם לא תהיה שלמה כל עוד יהיו ילדים שיסבלו. וגם, גם אם הקב"ה ירפא את כל הילדים שמאושפזים כאן, עדיין לא אשמח, כי יש כל כך הרבה חולים בבתי חולים אחרים, במחלקות שונות שסובלים כל כך. ואפילו אם כל החולים בעולם יירפאו - גם אז לא אוכל לשמוח בלב שלם, כי יש נשים שלא זוכות בכלל להיפקד בילדים, יש רווקים ורווקות שעוד לא נישאו, יש קשישים וגלמודים ויש הסובלים ממחלות נפש. שוררים כל כך הרבה צער ומכאוב בעולם".

המשכתי לחשוב ופתאום נתקפתי בבעתה: "גם אם פתאום יקרה נס ענק ותהיה ישועה כללית, עדיין אמשיך לחשוש מכך שבעתיד ימשיכו ויתרחשו אסונות. ברור שגם אם הנס האישי שלי יתרחש – עדיין שימחתי לא תהיה מושלמת".

תתפללו שתהיה שמחת עולם

"אז מה?" המשכתי לחקור את עצמי, "לא תתפללי לרפואת בתך?"

לרגע קט קפאתי, ופתאום הכתה בי בבת אחת ההבנה של חיי – אני לא צריכה להתפלל רק לרפואתה של בתי, אלא להתפלל על דבר אחד חשוב יותר מכל – להתפלל על הגאולה השלמה. על כך שמשיח בן דוד יגיע במהרה ותהיה שמחה אמתית – שמחה שאין לה גבול ואין לה קץ, שמחה בלי שום חלקיק של צער ודאגה מפני ההווה או העתיד, שמחת עולם!

באותם רגעים גם הבנתי פתאום מה הפריע לי כל כך בדרשה באותו אירוע בר מצווה. נכון, אין ספק שכאשר מתרחשות סביבנו צרות, אנו צריכים להתחזק ולדעת להודות על כך שהן לא פוגעות בביתנו הפרטי, אבל בנוסף לכך – מוטל עלינו לפתוח ספר תהילים ולזעוק לקב"ה בקול גדול. להתחנן שישים קץ לגלות הנוראה ולמודת הסבל, המכאוב והייסורים.

הרי לאף אחד מאתנו אין ביטוח, איש אינו יודע מה מצפה לו בהמשך חייו. אבל דבר אחד ברור – ברגע שנזכה לגאולה השלמה והמוחלטת – יעזבו כל הכאב והצער את העולם, וכולנו נזכה לשמחה אמתית ומלאה שאין לה סוף ואין לה תכלית. האושר האמתי יגיע והוא ילווה אותנו לנצח-נצחים. אז איך אפשר שלא להתפלל על כך?

יהיו הדברים לעילוי נשמת בתי שכבר איננה אתנו ולזכותם של כל עם ישראל.