"תארי לך מה היה קורה אילו התאומים היו בסלון, או שהמחבל היה דופק בדלת"

חודש לאחר הטבח הנורא בבית סלומון בחלמיש, העניקה מיכל, אלמנתו של אלעד הי"ד, ראיון מיוחד ל'ישראל היום'. "תארי לך מה היה קורה אילו התאומים היו בסלון, או שהמחבל היה דופק בדלת. הרי הילדים היו רצים לפתוח לו", אמרה למראיינת. "אם המחבל היה מתעכב בכמה דקות ונכנס כשכל המבקרים נמצאים בבית, התוצאה היתה גרועה יותר", הוסיפה וציינה. 

מיכל שחזרה, בפעם המי יודע כמה, את הפיגוע הנורא, בליל שבת לפני כחודש. התאומים ישנו בחדר השנה בקומה השניה של הבית, מיכל ישבה בסלון ולידה שלושת הגדולים משחקים בקליקס, ושאר בני המשפחה ניגשו למטבח להכין את הכיבוד והמתינו לבואם של האורחים לרגל ה'שלום זכר'.

"פתאום נכנס בחור צעיר, לבוש בחולצה לבנה ובמכנסי ג'ינס, ופנה ישר למטבח. ראיתי את הפרופיל שלו והייתי בטוחה שמדובר באחד האורחים שהגיעו. חשבתי לעצמי שזה וולגרי להתפרץ ככה, בלי לדפוק קודם ולהגיד שלום.

"ואז ראיתי את היד שלו מתרוממת, כשהיא מחזיקה בסכין. שמעתי אותו אומר בערבית 'שו איסמאכ', ונעשה לי שחור בעיניים. לא ראיתי שדקר את חיה ראשונה, לא הבחנתי שהיא ברחה החוצה להזעיק עזרה, ולא ידעתי שדקר גם את טובה. חשבתי רק על הילדים".

בקור רוח נדיר לחשה מיכל לאבינועם, רעות ואמיתי שירוצו למדרגות ויעלו לקומה השנייה. אף אחד מהם לא בכה או צעק.

"היינו שני מטרים מאחורי הגב של המחבל, אבל הוא היה מכוּון מטרה אל המטבח. הכנסתי את הילדים לחדר שבו ישנו התאומים והצצתי לשנייה לאחור, כדי לוודא שהוא לא מאחורינו. שלחתי את היד למנעול, אבל לא היה מפתח, אז נשענתי על הדלת והחזקתי את הידית.

"הילדים ישבו על המיטה, ולמרות החושך ראיתי עד כמה הם מבוהלים. העיניים שלהם היו פעורות לרווחה. פתאום שמענו קריאות מלמטה. אלה היו צעקות כאב של אלעד. הילדים התחילו לבכות, אבל סימנתי להם להיות בשקט. הסיטואציה היתה בלתי אפשרית: בחדר אני מגינה על הילדים בגופי, ובחוץ נטבחת המשפחה שלי".

המחבל דקר למוות את יוסי, חיה ואלעד הי"ד. טובה נפצעה קשה, מיכל והילדים הסתגרו מבוהלים בחדר. "סימנתי לילדים לשתוק, שהמחבל לא ישמע שאנחנו כאן", היא אומרת.

מיכל מציינת כי "לפי תחקיר הביניים של הצבא, אלעד יכול היה לברוח אך ניסה להיאבק במחבל. הבנתי שהוא אפילו הפיל את המחבל פעם אחת לרצפה, וגם הצליח להוציא לו את הסכין מהיד. זה לא היה מספיק. היה ביניהם מאבק עיקש. אמרתי לילדים שאבא שלהם היה גיבור, שהגן על המשפחה שלו. אלעד היה אדם כל כך שקט, היפוך של אלימות, אבל למרות הכל נלחם ושילם בחייו".

"עד עכשיו התעסקתי בעיקר עם הילדים והמבקרים. עוד לא היה לי ממש זמן לעכל בשקט את מה שעברתי, לחשוב איך ממשיכים מכאן, ואיך אתמודד עם השבתות שבהן נהיה רק אני והילדים, בלי שאלעד יעשה קידוש או יברך על החלה.

"עכשיו המשימה שלי היא לשמור על הבית שלנו ולדאוג שלצד העצב והגעגועים, יהיה גם צחוק"

"החיסרון שלו מורגש בכל דבר. מיד אחרי השבעה אבישי עשה את הצעדים הראשונים שלו, והיה לי קשה שאלעד לא חזה בזה. הוא לא יזכה לראות את הילדים גדלים, והוא לא יסייע להם בשיעורי הבית במדעים. לפעמים אני רוצה לשלוח לו תמונות שלהם, אבל הוא לא כאן כדי לראות. אני רוצה לספר לו על שטות שהם עשו, אבל הוא לא כאן כדי לשמוע. עצוב לי שהתאומים יכירו אותו רק מהסיפורים".

ביחס לילדים הבוגרים, אומרת מיכל כי "יש להם לפעמים רגעים של שבירה. אבינועם סיים קורס שחייה ונסע עם אבא שלי לפארק המים ברחובות. כשחזר הוא פרץ בבכי ואמר שקשה לו, כי אבא לא ראה אותו אף פעם שוחה. יש לילות ששלושתם מתקשים לישון, כי האירוע מציף אותם מחדש.

"הם לא מדברים על מה שקרה ולא שואלים יותר מדי. הפסיכולוג שלהם זה מנגנון הגנה פנימי. רק ברגעים נדירים הם סיפרו לי איך ראו את המחבל, איך רצו במדרגות, וכמה פחדו כשחיכינו בחדר והם שמעו את אבא שלהם צועק מכאב".

מיכל מספרת כי היא נפרדה מאלעד לפני ההלוויה. "ביקשתי לראות אותו. כשנכנסתי לחדר הטהרה שמתי לב לסימן כחול מתחת לעין שלו. הפנים שלו היו שלוות. זה היה אלעד שלי, האיש הרגוע. המראה שלו היה מנוגד למאבק הקשה שהוא ניהל עם המחבל ולכמות הדם שהיתה בזירה", היא אומרת. "אמרתי לו תודה על 12 שנות נישואים, על הילדים שהשאיר לי, ועל מה שהוא בשבילי. אחר כך התנצלתי בפניו אם פגעתי בו במהלך חיינו".

בשבוע שעבר מלאו שלושים יום לטבח, ומיכל עם חמשת ילדיה לקברו של אביהם. "כששלושת הגדולים ראו את המצבה, הם התחילו לבכות. היה ברור להם שהאבן עם השם שלו היא ההוכחה שהוא לא יחזור יותר. עכשיו המשימה שלי היא לשמור על הבית שלנו ולדאוג שלצד העצב והגעגועים, יהיה גם צחוק", היא מסכמת את הדרך בה היא רואה את עצמה: אם חד הורית למשפחה מאושרת.