"איך אני אצליח בקריירה שלי אם אני לא לוחצת ידיים עם גברים?"

הדיון הזה בפייסבוק תפס אותי לא מוכנה. בקבוצה המיועדת לנשים דתיות שאני חברה בה סער לפתע ויכוח בלתי שגרתי: האם צריך ללחוץ ידיים עם גברים בסביבת עבודה? האם אי לחיצת ידיים בריאיון עבודה יכולה לפגוע בסיכויים שלי להתקבל לעבודה?

בזו אחר זו התייצבו נשים המזדהות כדתיות וחלקו את נקודת מבטן. עד מהרה הסתבר כי רובן הגדול לוחצות ידיים לגברים במקום העבודה. יש כאלה שילחצו רק אם מושיטים להן יד, יש כאלה שיזמו לחיצת יד בעצמן. אבל כולן (כמעט) מחזיקות באמונה שבמאה העשרים ואחת, אי אפשר לא ללחוץ ידיים עם גברים בנסיבות עסקיות. מי שתתעקש על כך תוחזק למאובן בלתי רלוונטי שמקומו במוזיאון ולא במשרד מודרני.

מכיוון שהופתעתי מהקונצנזוס שנוצר באשכול, התחלתי לערוך תחקיר קטן משלי: האם נשים דתיות באמת חוששות להקפיד על שמירת נגיעה במקום העבודה? האם באמת אי לחיצת יד לבוס, קולגה או לקוח נחשבת מעשה שדורש כל כך הרבה אומץ לב?

ובכן, מסתבר שבקרב נשים דתיות ואפילו חרדיות לא מעטות, השתרשה האמונה שאין דינה של לחיצת יד במקום העבודה כדין מגע עם גבר בנסיבות אחרות. ללחוץ יד עם השכן או עם הגיס? וודאי שלא. אבל במקום העבודה? נו, אין ברירה. זה חלק מהעבודה.

כדאי להתחיל ולציין שלחיצת יד בין גברים לנשים אסורה לפי כל הפוסקים. מיעוט קטן מאפשר להקל בנסיבות מאד מסוימות (ולעולם לא ליזום). אבל רובם המכריע של הפוסקים סבורים שלא רק שלחיצת יד בין גבר לאישה אסורה – בסביבת עבודה או בכל סביבה אחרת – אלא שמדובר ב'יהרג ואל יעבור'!

מול חומרת האיסור, עם זאת, ניצבת ככל הנראה מצוקה אמיתית של נשים המרגישות צורך למצוא עבודה מפרנסת ומשוכנעות שאי לחיצת ידיים עם גברים היא זו שמפריעה להן לקבל את הג'וב הנחשק עם התנאים החלומיים והמשכורת המתגמלת. בתור נשים שלא לוחצות ידיים, הן משוכנעות, המראיין רואה אותן כששריד אנכרוניסטי לדור קודם – ושריד כזה אין מקומו במקום עבודה מתקדם עם מחשבים חדישים. לחילופין, הן חוששות שהחברה תחליט שהמרואיינת הדוסית היא טיפוס סנוב ומרוחק שרק יזיק להווי החברה, ולפיכך לא תשכור אותן.

האם החששות הללו מוצדקים? בשלב הבא של התחקיר שלי, הפצתי את השאלה בין חברותי ומכרותיי. האם הן נתקלו אי פעם באפליה כלשהי בקבלה למקום עבודה רק משום שאינן לוחצות ידיים לגברים?

היחידה שענתה בחיוב ציטטה מקרים שקרו מלפני 15 שנים. בקרב אלה שמצאו עבודה בעשור האחרון עם זאת, ספגתי בעיקר הרמות גבה. אחת היא עובדת בהייטק במשרד חילוני למהדרין שעשה מאמצים גדולים כדי לשכנע אותה לעבוד אצלם (שאלות לחיצות הידיים מעולם לא עלתה על הפרק). אחרת היא רואת חשבון בפירמה תל אביבית גדולה, ומעולם לא נדרשה אפילו ללחוץ ידיים ('אנשים רואים את המטפחת שלי ואפילו לא מושיטים יד. מי בישראל ש?? היום לא יודע שנשים דתיות לא לוחצות ידיים לגברים?') השלישית פורצת בצחוק למשמע השאלה ומעדכנת אותי כי במקום העבודה שבו היא נושאת בתפקיד טכנולוגי בכיר אמנם כולם משוכנעים שהיא הגיעה היישר ממאה שערים, אבל הם משוכנעים לא פחות שזה לא עניינם כל עוד היא עושה את תפקידה על הצד הטוב ביותר.

התגובות הללו נשמעות כמו הדהוד של החוויה האישית שלי. אני זוכרת רק פעם אחת שבה נאלצתי להסביר מדוע איני לוחצת ידיים: הלקוח בצד השני היה נוצרי מאוסטריה ובאמת ובתמים לא היה מודע לכך שיש נשים בעולם שלא לוחצות ידיים לגברים. את ההסבר הקצר שלי, אגב, הוא קיבל בנימוס מופלג ומיהר לשלב את ידיו מאחורי גבו ולקוד קידה קלה. אבל ככל שהדבר נוגע למפגשים עסקיים עם ישראלים, אפילו תל אביביים עם גוונים בשיער וכפכפים לא ניסו ללחוץ ידיים.

אבל גם אם אנחנו נתקלות במעסיקים שסבורים שאישה שלא לוחצת את ידם לא ראויה לעבוד אצלם, למה התגובה המיידית שלנו היא להרגיש שאנחנו אלה שלא בסדר? האם מעסיק שמסרב לקבל עובדות על בסיס עניין לא רלוונטי לחלוטין לביצועים בעבודה הוא מעסיק שמישהי באמת רוצה לעבוד אצלו? ואם עובדת דתיה מחליטה להתפשר על עניין לחיצת ידיים ומתקבלת לעבודה – מה יקרה בפעם הבאה כשהבוס יגלה אצלה שמירת הלכה שלא באה בטוב לדעות הקדומות שלו? האם מעסיק ששולל עובדת טובה כי היא שומרת נגיעה יגלה יותר סובלנות לסירוב שלה לאכול במסעדה שאינה כשרה למהדרין, או לשמירתה על דיני ייחוד? מי שלא מוכנה פשוט להשאיר את כל אמונתה הדתית מחוץ לדלת המשרד עלולה לגלות מהר מאד שוויתור הלכתי אחד לא פתר לה את הבעיה הבסיסית: עבודתה בחברה שפשוט לא מוכנה לכבד אנשים שומרי דת.

אגב, אם תחשבו עכשיו על נשים חרדיות הנושאות בתפקידים עם פרופיל גבוה – תגלו שהן נמנעות בעקביות מלחיצות יד עם גברים. ההתקדמות המטאורית של סיוון רהב מאיר בקריית התקשורת שלה לא נמנעה בגלל הימנעותה מלחיצות ידיים, ורבקה רביץ היא הרל"שית הכל יכולה של נשיא המדינה ראובן ריבלין למרות שהתפרסמה בתמונה שבה, באופן ברור ביותר, היא אינה לוחצת ידיים לאפיפיור. נכון, קל לומר 'כשאהיה במעמד שלהן גם אני אוכל להרשות לעצמי יותר אדיקות'. גם הן, כמו כל אישה אחרת בתפקיד בכיר, התחילו מהשלבים הנמוכים של הסולם. הן רק לא חשבו שהקרבת דרישות ההלכה היא חלק ממה שנדרש מהן בדרך לצמרת.

התקדמות בעבודה ובניית קריירה אינן מהדברים הקלים. מי שרוצה לממש את עצמה מבחינה מקצועית ללא ספק נדרשת למאמץ, לעבודה קשה, להקרבת קרבנות. בני אדם נבחנים, עם זאת, בדיוק בדברים שאותם בוחרים להקריב למען האינטרס שלהם. סיפור יהודי מפורסם מספר על ספינה שנקלעה לסערה ורב החובל ביקש מכל נוסע להשליך חפץ אחד לים כדי להקל על משא הספינה. יהודי אחד על הסיפון הזדרז והשליך למים דווקא את...התפילין שלו.

האם אנחנו באמת רוצות להיות במקום הזה, ובגלל סערות הפרנסה – להשליך דווקא את המצוות אל המים?

לטורים נוספים:

"כיצד ניתן לגמור את הש"ס ב-10 דקות?", לחצו כאן.

5 דקות שיחה עם בורא עולם שינו לי את החיים, לחצו כאן.

"אם לא באלול אז מתי? טור מהורהר בעקבות מפגש עם תולעת", לחצו כאן.

"תצעק 'פוקח עיוורים', אני כבר לא רואה בעיניים", לחצו כאן.

"ידעתי שאם בתי תצא בחיים - יהיה זה נס של אחד למיליון", לחצו כאן.