הרב יצחק יוסף לפרשת כי תצא: שמיטת כספים ופרוזבול

שמיטת כספים ופתרונה

א. נאמר בתורה (דברים  טו, ב): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'". כלומר מי שהלוה כסף לחבירו ועברה שנת השמיטה, לא יכול לגבות את חובו, ואין חילוק באיזה סכום היה החוב. עד שבא הלל הזקן ותיקן "פרוזבול", שעל ידו כביכול הוא מוסר את חובותיו לבית הדין, ומכיון שאינו בגדר "לא יגוש", השמיטה לא משמטת חובות אלו. וכפי שבארנו בשיעור הקודם, מעיקר הדין אפשר לעשות פרוזבול לחבירו בלא ידיעתו, כי זכין לאדם שלא בפניו, ואף על פי שבזה 'מפסיד' אותו מצות שמיטת כספים, מכל מקום מסתבר שאם נשאל אותו על זה הוא יאמר שהוא מעדיף שלא להפסיד את כספו.

טעמא דקרא

ב. נאמרו כמה טעמים למצות שמיטת כספים. אמנם אין הלכה כרבי שמעון שאומר דרשינן טעמא דקרא, אלא כרבי יהודה דלא דרשינן טעמא דקרא, ולכן אין להוציא הלכה על פי הטעם של המצוה [ע' קידושין סח ע"ב]. מכל מקום ניתן לדרוש ולפרש את טעמי המצוות, בבחינת דרוש וקבל שכר.

טעם ראשון

בספר החינוך (מצוה תעז) מבאר הטעם, שהמצוה באה להרגיל ולחנך אותנו במדת הנדיבות ועין טובה כלפי השני, שנתן כסף שלו כהלואה לחבירו, ועכשיו ההלואה נעשית מתנה.

טעם שני

והחינוך כתב טעם נוסף, כדי שיזהר מאיסור גזל, כי יעשה קל וחומר בעצמו, ומה כסף שלי אין לי רשות לקחת מיד חבירי, כל שכן ממון שלו אין לי רשות לנגוע בו.

טעם שלישי

טעם נוסף יש לבאר לפי מה שכתב בספר החינוך (מצוה פד) במצות שמיטת קרקעות, כדי לחזק בלבנו את מדת הבטחון, שהכל שייך להקדוש ברוך הוא, כמו שאנחנו אומרים בתפלה "קונה הכל", כלומר הכל קנינו, ומידו הכל.

טעם רביעי

בעל העקידה כותב טעם אחר, להראות שתכלית ביאתו של האדם לעולם הזה, היא לא בשביל לעשות כסף וביזנס, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, לעסוק בתורה ובמצוות.

טעם חמישי

הרמב"ם במורה נבוכים כותב טעם נוסף, שהוא תקנת העניים, כמו האברכים שבזמננו, הם מקבלים מהכולל בסך הכל 2,000 ₪ בחודש, איך הוא יכול להסתדר, ולכן הוא מתגלגל בחובות, ולכן אחת לשבע שנים התורה מצוה עלינו לשמט להם את החובות. וכמו שנאמר בתורה (דברים טו, ט-י) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ".

בזמן הזה

ג. יש מחלוקת אם שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מהתורה או מדרבנן. כי בגמרא (גיטין לו סע"א) הביאו ברייתא, רבי אומר, "וזה דבר השמיטה שמוט", בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. כלומר מכיון שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, או לפחות רוב יושביה עליה, לכן אין שמיטת כספים נוהגת. ונחלקו הראשונים האם דברי רבי מוסכמים שבזמן הזה אין שמיטת כספים נוהגת. רש"י במקום (ד"ה בשביעית) מביא בשם התורת כהנים, ששביעית נוהגת בזמן שאין היובל נוהג, ולא כדברי רבי. ויש בזה ארבע שיטות: א. שיטת רב נטרונאי גאון (הובא בשו"ת תמים דעים סימן קלג) שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה כלל, לא מהתורה ולא מדרבנן. וכן דעת רבינו זרחיה הלוי בעל המאור (הביאו בעל התרומות שער מה). וכן דעת רבינו יהודה בר יקר. והמאירי בספר מגן אבות (סימן טו). והאשכול (אלביק עמ' כו). ובספר חקות הדיינים (סימן צד, דף נב) כותב שכן דעת בעל העיטור. ב. ומאידך בספר העיטור שלפנינו (חלק א' ערך פרוזבול דף ע"ה ע"ד) כתוב שנוהגת מהתורה. וגם לרבי שמיטת כספים נוהגת מדרבנן על כל פנים. וכן דעת הרמב"ן (בספר הזכות גיטין לז.). אלא שגם בדברי הרמב"ן מצאנו סתירה. ג. דעת הרמב"ם (פרק ט מהלכות שמיטה ויובל הלכה ב) ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדרבנן. ד. דעת הראב"ד ועוד, ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה ממדת חסידות בלבד. הרא"ש (בתשובה כלל עז, ועוד) כתב שהמנהג בארצותם היה שלא כותבים פרוזבול והיו גובים את חובם לאחר השמיטה. וזהו מטעם שסמכו על הפוסקים שאין שמיטה בזמן הזה. אבל רוב הפוסקים סוברים ששמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן. וכן פסק מרן השלחן ערוך חושן משפט (סימן סז סעיף א). ולפי זה יותר מובן איך מועיל הפרוזבול, כיון שחכמים יכולים לתקן על שמיטה שלהם שלא תשמט על ידי פרוזבול. 

משמט אני

ד. אם לא עשה פרוזבול, השביעית משמטת הלואה זו, ואם יבוא אחרי ראש השנה לשלם לו, אומר לו המלוה: משמט אני. לדעת היראים (סימן רעח) אם לא אמר "משמט אני" אין השמיטה משמטת. אבל רוב הראשונים סוברים שהחוב נשמט מאליו, וגם אם לא אמר משמט אני אינו חייב לשלם לו, ואם פורע את חובו עובר על מצות עשה של השמיטה, וגם על לא תעשה של לא יגוש, והמעות הללו גזל בידו. אלא אם כן הלווה אומר לו: אף על פי כן אני נותן לך במתנה.

הלואה לאחר הפרוזבול

ה. הפרוזבול מועיל רק להלואות שנעשו קודם שכתב פרוזבול, אבל אם לאחר שעשה פרוזבול נתן הלואה וקבע את זמן הפרעון קודם ראש השנה, אינו יכול לגבות את החוב לאחר ראש השנה. אבל אם תאריך הפרעון נקבע רק לאחר ראש השנה, אין השביעית משמטת חוב זה, שהרי ברגע השמיטה עדיין לא יכל לתובעו, ומכיון שאין כאן "לא יגוש" אין כאן "שמוט".

סתם הלואה

ו. אם עשה בימים אלה פרוזבול, ולאחר מכן נתן הלואה ולא קבע לה זמן, כגון שנתן הלואה בט"ז אלול, סתם הלואה שלשים יום, והרי זה כאילו קבע את זמן הפרעון לאחר שלשים יום, ליום ט"ז תשרי, ואין השמיטה משמטת. ואמנם דעת הבית חדש (חושן משפט סימן סז) והקצות החושן (סק"ד) והתומים (ס"ק טז) שבמקרה כזה משמט, כיון שלא קבע זמן הפרעון בפירוש לאחר השמיטה. וגם הרב שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' מז אות א) נמשך בזה אחר דברי הב"ח. וכן חכם בן ציון אבא שאול (הובא בספר קבא דקשייתא עמוד קח). אבל מרן זצ"ל - שכל רז לא אניס ליה - העיר עליהם, שנעלם מעיני הב"ח דברי הראשונים - הר"ן (שבת קמח:) והאור זרוע (פסקי מסכת ע"ז אות קכג, דף יח סוף ע"ב) - שכתבו להיפך, שסתם הלואה שלשים יום והרי זה כאילו קבע לו זמן הפרעון לאחר שלשים יום ואין השמיטה משמטת. וכן כתב המנחת חינוך (מצוה תעז). וכן כתב הרש"ש (מכות ג:). וכן כתב הגאון רבי בצלאל ז'ולטי - שהיה רבה של ירושלים לפני כשלשים שנה - בספרו משנת יעבץ (הלכות שמיטה ויובל, עמוד רט). והלכה כדבריהם. ואין הלווה יכול וטעון "קים לי" כדברי הב"ח וסיעתו. וכן פסק הגאון רבי יעקב אבוחצירא בשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סימן לט) ששמיטה לא משמטת בכהאי גוונא. רבי יעקב אבוחצירא לא היה סתם מקובל ח"ו, הוא היה גאון גדול בתורה, יש לו ספר עצום על חושן משפט. וכן הבבא סאלי היה אב בית דין במרוקו, והיה גדול בתורה. השבוע היינו בנתיבות, היה שם יום עיון במשנתו של רבי יעקב אבוחצירא.

יותר מדוייק

ז. יש שעושים חסידות, לאחר שכותבים פרוזבול מלוים איזה סכום קטן ולאחר השמיטה אומר ללוה משמט אני, כדי לקיים מצות שמיטת כספים. הבן איש חי (פרשת כי תבוא סעיף כו) מביא חסידות זו. ומרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ט חחו"מ ס"ס ג) כתב ביתר דיוק, שצריך שיקבע לו זמן בפירוש לפרוע את החוב קודם ראש השנה, ואז שמיטה משמטת. וטוב לכל מי שאוהב מצוות לעשות כן, לאחר כתיבת הפרוזבול ילווה סכום קטן כמו 10 ₪ ויקבע לו זמן הפרעון בכ"ט אלול, ולאחר ראש השנה כשיבוא לפרוע לו, יאמר המלווה: משמט אני.

לא תברכנו

ח. ומכל מקום גם כשמקיים בפועל מצות שמיטת כספים ואומר משמט אני, לא מברך על מצוה זו. ונאמרו כמה טעמים מדוע אין מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על שמיטת כספים". בשו"ת הרשב"א ח"א (סי' יח) דן בכמה מצוות מדוע לא מברך עליהן. וכותב שאין מברכים על מצוה שתלויה באחרים, כמו מצות צדקה, אולי סכום הצדקה לא ימצא חן בעיני העני ולא ירצה לקבל, ונמצא שבירך ברכה לבטלה. וכן מצות כיבוד אב ואם, אביו ביקש ממנו להכין לו כוס תה, כשיביא לו את התה, אולי לא ימצא חן בעיניו, "מה הבאת לי, תה כהה מדאי, תה פרסי"... וכן במצות הלואה, נאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", זו מצוה להלוות, ולא רק לעני, אלא שיש מצות קדימה לעני, אבל גם עשיר שרוצה לפתוח איזה עסק וזקוק להלואה, מצוה להלוות לו. אין מברכים על מצות ההלואה, כי אולי לבסוף יתחרט ולא ירצה לקבל סכום זה בהלואה, ונמצא שבירך ברכה לבטלה. בספר ערוגת הבושם - מרבני הונגריה - וגם הרב קרן לדוד מסאטמר כותבים, שאין מברכים על מצוה שלא ניכרת שהיא לשם שמים, צדקה והלואה גם הגוים מקיימים, מרחמים ונותנים. וכן כיבוד אב ואם, גם גוים מכבדים את הוריהם, 'הלא הוא אביך קנך'. אבל בשמיטת כספים יש לבאר מדוע לא מברכים.

טעם ראשון

ט. לא תיקנו ברכה על מצוה שיש בה צער, כשם שלא תיקנו ברכה על מצות מלקות או מיתת בית דין, למרות שמקיים מצוה. וכן מצות גירושי אשה שבדרך כלל יש בה צער, לא תיקנו עליה ברכה. והוא הדין בשמיטת כספים, שיש צער למלוה שמפסיד את כספו.

טעם שני

יש מתרצים עוד, על פי דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סימן יח) שכאן זו מצוה שאין בה מעשה, שהרי השמיטה משמטת מאליה, וגם לדעת היראים הנ"ל בסך הכל צריך לומר משמט אני, אבל זה דיבור בעלמא ולא מעשה. וכשם שלא תיקנו ברכה על מצות התפלה, למרות שהיא מצוה מהתורה לדעת הרמב"ם (פ"א מהלכות תפלה הלכה א), כיון שאין בה מעשה כמו סוכה ולולב שעושה מעשה בידים, שם תיקנו ברכה.

טעם שלישי

התומים (סימן צז) מבאר מדוע אין מברכים על מצות הצדקה, כיון שזה בא על דבר לא טוב, שיש עניות, שהרי נאמר "אפס כי לא יהיה בך אביון". ולפי זה גם הלואה בדרך כלל ניתנת לעני, ולכן לא תיקנו על כך ברכה.

בלילה וקרובים

י. כתיבת הפרוזבול אינה כמעשה "דין", ולכן אפשר לכתוב פרוזבול אפילו בלילה. וכן מותר שהדיינים יהיו קרובים למלוה. והעדים לכתחילה לא יהיו קרובים למלוה, ובדיעבד אם היו קרובים הפרוזבול כשר.

מתי משמטת

יא. הזכרנו בשיעור הקודם, שדעת רבי אברהם אבן עזרא (דברים טו, א) שהשמיטה משמטת בתחילתה. הוא למד כן ממה שנאמר בירמיה (לד, יד): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי", והלא עבד עברי יוצא אחרי שש שנים, ואם כן גם מה שכתוב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, זהו לאחר שש שנים. ולפי דבריו מי שלא כתב פרוזבול בסוף שנה שעברה, אינו יכול לתבוע את חובו. אבל מבואר בגמרא (ערכין כח:) ששמיטה משמטת בסופה דוקא. וכתב הרמב"ן (סוף פרשת ראה) שנוסחא משובשת נזדמנה לאבן עזרא.

משורר הוא לא פסקן

יב. ובכלל, כתב התשב"ץ ח"א (סי' נא) שרבי אברהם אבן עזרא לא היה בקי בדינים. והמהרש"ל (בהקדמה לים של שלמה על מסכת חולין) כתב בחריפות נגד האבן עזרא, שבכמה דברים כתב שלא כדברי התלמוד. וכן בספר נחלת שבעה (שטרות סי' ג) כתב שהיה פרשן ולא פסקן. וכיוצא בזה כתב הרדב"ז (ח"ג סימן תרמה), שאין להביא ראיה מהמשוררים שאינם פוסקי הלכות. ואמנם הרמב"ם[1] כתב לבנו רבינו אברהם שילמד דוקא בפירושי רבינו אברהם אבן עזרא, שהוא המפרש הטוב ביותר. אבל בעניני הלכה אין לתפוס כהאבן עזרא. למשל בפסחים (קכ.) מבואר שמלבד בליל פסח שיש מצוה לאכול מצה, בכל שאר החג אין מצוה לאכול מצה. מה יאכל? אם הוא אשכנזי יאכל תפוח אדמה, וספרדי יאכל אורז... והאבן עזרא (שמות יב, טו) כתב להוכיח מהפסוקים שיש חובה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח. וזה נגד התלמוד.

קריאה בלי הפסק

יג. ועוד כתב האבן עזרא (מגילת אסתר ט, כז) שצריך לקרוא את המגילה ברצף אחד בלי שום הפסק, כמו אגרת. ואמנם הבית יוסף (סימן תרצ) הביא את דבריו. אבל כבר כתבו הפוסקים שאין זה לעיכובא, וגם אם מפסיק יוצא ידי חובה.

מחלוקת זה הכי גרוע

יד. וכן לגבי הפיוטים שחיבר האבן עזרא וכן רבי יהודה הלוי, כמו מי כמוך בשבת זכור, או בימים נוראים, ותיקנו לומר אותם קודם נשמת, או בברכות קריאת שמע. הרי מבואר בתוס' ברכות (מו.) שאסור להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח[2], אם כן למה לומר פיוטים במקום שאין להפסיק?! הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' לב) כותב שאין לומר פיוטים בברכות קריאת שמע. והרשב"א מעתיק את דבריו וכותב בשמו שהוא הדין גם בפסוקי דזמרה. ומדוע להתעקש?! אם אפשר לשכנע בטובות, טוב לשכנע את הקהל להשאיר את הפיוטים לאחר קדיש תתקבל, וכן מנהגנו. ומכל מקום קהילה שרוצים לומר דוקא בפסוקי דזמרה, לא יעשו על כך מחלוקת, מחלוקת זה יותר גרוע מהכל.

לשמוע לרופאים

טו. יש עוד פסק של האבן עזרא (פרשת משפטים) שאין ללכת לרופא אלא בחולי חיצוני, אבל בחולי פנימי יסמוך על ה' יתברך, כי אין ביד הרופאים לרפאותו. והגאון רבי שלמה קלוגר (בשו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סימן תנא) סמך עליו. וכן כתב האדמו"ר מסוכוטשוב בעל האגלי טל והאבני נזר, הוא לא היה רק אדמו"ר, אלא גם גדול בתורה... ובספרו אבני נזר (חחו"מ סי' קצג) כתב כדברי האבן עזרא, שבחולי פנימי לא ילך לרופאים, ולא לרב פירר, רק יתפלל לה' שיתרפא. אבל זה תמוה, שהרי בגמרא (עבודה זרה נה.) אמרו על הפסוק דברים פרק כח

וָחֳלָיִם רָעִים "וְנֶאֱמָנִים", שמתחילה גוזרים בשמים באיזה יום ובאיזה שעה יצא החולי, ועל ידי איזה רופא, ועל ידי איזה סם. וכשם שביום הכפורים אנחנו שואלים את הרופאים ועושים כדבריהם אם לצום או לא, כך בכל חולי פנימי.

יבוא השלישי ויכריע

טז. אם הרופא אומר לו לעשות ניתוח, והוא מפחד, ישאל עוד רופא, ואם יש מחלוקת בין הרופאים, ישאל רופא שלישי והוא יכריע ביניהם. וכן ביום הכפורים, אם הוא חושש מהרופא שהוא רשע, ולכן הוא אומר לו לא לצום, ישאל רופא אחר. לכתחילה עדיף לשאול רופא דתי, או לפחות אחד שמבין את ארחות חיי היהודים שומרי התורה והמצוות. אבל כשיש ספק סכנה ישמע לרופא, ולא יסתכן.

הרב שכנע לא לצום בכפור

יז. מרן זצ"ל היה מספר בדרשות שלו, שכאשר היה רב ראשי לישראל, וכן כשהיה רבה של תל אביב, בכל ערב יום הכפורים היה מתאם עם רבני בתי החולים שהוא מגיע לבית החולים, והיו לוקחים אותו לחולים או זקנים שאסור להם להתענות, ומרן היה משכנע אותם שלא יתענו, שהרי נאמר "וחי בהם", ולא שימות בהם.

לסמוך על הרופא

יח. שאלה מהקהל: האם אפשר לסמוך על רופא שאינו דתי?

תשובת הרב: גם בין אלה שאינם דתיים יש אנשים הגונים, לא כולם רשעים ורוצים להעביר על הדת, יש ביניהם גם בעלי מדות טובות שאינם שקרנים, וחשוב להם לומר לחולה את האמת. אם בכל זאת חושש, ישאל רופא דתי.

מי שלומד לא מפחד

יט. בליל הושענא רבה נוהגים הספרדים ללמוד תורה כל הלילה ואומרים סליחות בסוף הלימוד, כי זה ליל מסירת הפתקים, ומפחדים מיום הדין. האשכנזים נוהגים ללמוד רק חצי לילה, כנראה הם פחות מפחדים... וכן בליל שבועות נוהגים כולם ללמוד תורה כל הלילה, וזה על פי פרקי דרבי אליעזר (פרק מא) מפני שבליל מתן תורה עם ישראל ישנו, ואנחנו באים לתקן את זה. אבל האבן עזרא (שמות יט, יא) כותב להיפך, שעם ישראל היו ערים כל הלילה.

אין לומר קים לי נגד מרן

כ. כאמור, האבן עזרא חידש ששמיטה משמטת בתחילתה. אם יבוא אחד ויטען קים לי כדברי האבן עזרא, נאמר לו, שאין אומרים קים לי נגד מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף ל) שפסק שמיטה משמטת בסופה דוקא.

הידור בעלמא

כא. מספרים על הסטייפלר שלפעמים החמיר לעשות פרוזבול בסוף ששית, ופעמים שלא עשה (דרך אמונה פ"ט מהל' שמיטה בציון ההלכה אות מד). והחזון איש אף פעם לא עשה בסוף ששית, כי כבר נפסקה ההלכה ששביעית משמטת בסופה דוקא. והרב אלישיב (באשרי האיש יו"ד ח"ב עמוד רמט) כתב שמתורת הידור טוב לעשות פרוזבול גם בסוף ששית. כלומר, אינו מעיקר הדין, ומי שלא עשה יכול לתבוע את חובו. אבל אם לא עשה בסוף שנת השמיטה, אינו יכול לתבוע את חובו לאחר השמיטה.

מה המשמעות

כב. משמעות המילה "פרוזבול", "פרוז" = תקנה, "בול" = עשירים, מלשון "בולאות שביהודה". כלומר תקנה לעשירים שלא ימנעו מלהלוות כסף.

כמו היתר עיסקא

כג. היתר של פרוזבול הוא כעין הערמה, והרי זה דומה להיתר עיסקא, מי שלוקח הלואה 100,000, ומחזיר 110,000, זה אסור משום רבית. תיקנו היתר עיסקא, מחצית הלואה ומחצית פקדון. צריך להבין מה זה היתר עיסקא, בזמנו מרן זצ"ל כתב נוסח היתר עיסקא לכמה בנקים. וגם אנחנו – שני הרבנים הראשיים – שיכללנו את הנוסח, הוספנו בו ממה שמרן כתב, וממה שכתב הרב אלישיב, כדי שיהיה נוסח טוב ומועיל לכולם. ההסכם הוא שיש חצי הלואה, והחצי השני הוא פקדון שבו הוא מסתחר, ומגיע למפקיד חלק מאחוזי הרווח.

רבית בבנקים

כד. הרבית בבנקים זה יותר קל על פי ההלכה, בפרט בבנק ממשלתי, וכמו שכתב הגאון רבי צבי פסח פראנק (בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' קכו) שבבנקים אין איסור רבית, כי נאמר עבד לוה לאיש מלוה, אבל בבנק אין ממש מלוה, כיון שזו חברה בע"מ, באו כמה אנשים בעלי מניות, וכל אחד השקיע סכום כסף, בזה לא אסרה התורה רבית. וכן פסק הרב וייס בעל המנחת יצחק (ח"ג סי' א), והרב חשב האפוד (סי' נג) שהיה אב בית דין בלונדון. וכן פסק בשו"ת בית אבי (ח"ג סי' קכט אות ה-ז) שהיה פוסק חשוב באמריקה. ההסבר הוא, שבכל עסק יש סיכון וסיכוי, מה שאין כן בהלואה. בגמרא בבא מציעא (עה.) אמרו, מי שמלוה ברבית עושה את משה ותורתו 'אמת', בלשון סגי נהור. כי כביכול אומר אילו היה יודע משה כמה אפשר להרוויח ברבית לא היה אוסר. זה מופיע בבבא מציעא בדף 'עה' ראשי תיבות 'עם הארץ', מי שטוען כך הוא עם הארץ... המלווה טוען: גם אני רוצה להרוויח כמו שהלווה שלקח את ההלוואה מרוויח, וכמו כל עסק. מה התשובה לכך? בגמרא בבא בתרא (קעד.) אמרו, נכסוי דבר איניש אינון ערבים ליה, כל נכסיו של האדם ערבים להחזיר ההלואה, אפילו מהבגד שעליו. נמצא שהמלווה לא לקח שום סיכון, מה שאין כן בכל עסק המשקיע מסתכן. והנה המשקיע כסף בבנק יש לו סיכון, כי אם הבנק נופל, הוא נופל עמו יחד, ולכן זה העיסקא בעצמו, כי כל מה שנאסרה רבית הוא כדי שלא ירוויח בלי סיכון, אבל כאן המלווה לוקח סיכון. ולכן טוענים אותם האחרונים, שמי שמשקיע בבנק לחסכון[3] אינו צריך היתר עיסקא מעיקר הדין.

אפילו ברומי

כה. במשנה (מסכת שביעית פרק י משנה ד) אמרו: זהו גופו של פרוזבול, מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה, או העדים. וכן פסק מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן סז סעיף יט) שהעדים חותמים על הפרוזבול. וכן הוא הנוסח של רבי יוסף חזן בעל החקרי לב, שהיה כאן ראשון לציון לפני כ-180 שנה, וכן בנו בעל הנדיב לב כתב כנוסח הזה. ואמרו בירושלמי (פ"י דשביעית הלכה ב) ואפילו הם ברומי. ופירשו הרמב"ן (חולין ד ע"ב, וגיטין לו ע"ב) והרשב"א (גיטין לז:) והר"ן (גיטין לו:) והריב"ש (סי' תצא) - ארבעה ראשונים - שהשטרות ברומי, אבל הבית דין לפניך. אך לעומת זאת הבית יוסף (סי' סז בבדק הבית מחודש ט) מזכיר רק את פירוש המרדכי (פרק השולח סי' שעט), שהבית דין ברומי. וכן פירש הפני משה על הירושלמי (שם ריש ה"ד). וכן נראה מדברי מרן השלחן ערוך (סי' סז סעיף כא) שהעתיק את לשון הר"י אלברצלוני הנשיא, ובבית יוסף מוכח שהבין בדבריו שאין צריך להופיע בפני בית הדין. לכן לא צריך ללכת לרחוב קינג ג'ורג' ולהופיע בבית הדין הגדול. וכן המנהג.