הטור המאויר לפרשת כי תצא: יש לך סיבה לצאת למלחמה?

זה היה ערב בחירות.  נסעתי באוטובוס לבני-ברק כדי לקבל ברכה מהרב שלי. דיברנו שיחות עומק אל תוך הלילה. לפנות בוקר, לצערי, נפרדתי לשלום מרבי בדרכי לתפילת הנץ.

כהרגלי, נכנסתי לטבול במקווה לפני התפילה. לא זכור לי שזו הייתה איזו טבילה מיוחדת באותו לילה, אך את מה שקרה כאשר יצאתי מן המקווה אזכור עוד הרבה זמן...

"איפה הבגדים שלי? הארנק? נייד? נו, באמת, גם את הכיפה הם לקחו?".

אני לא יודע מה הייתם עושים במצב שלי, ערום כביום היוולדי... מה עושים? מה שהתינוק היה עושה. בוכה! צורח! חזק!

טוב, זה לא עשה רושם על אף אחד הצעקות שלי... "מה עושים, מה עושים?".

הסתובבתי במקווה, אולי אמצא איזה כמה בגדים ללבוש. הייתה בפינה ערמה של כמה בגדי הפקר שאנשים שכחו במרוצת הזמן. מבחר גדול לא היה שם – חולצת תישרט, כובע מצחייה ומכנסי ג'ינס צמודים במיוחד!

אולי היה כבר עדיף להישאר ערום.

"לא משנה", נחמתי את עצמי. ננסה להעביר את שעות הלילה שנותרו... אמרתי, ונרדמתי על הספסל בגן ציבורי ברמת גן.

"היי גבר, מה נשכבת פה? יש לנו הרבה עבודה, היום זה הבחירות!".
הסתכלתי עליו בפליאה. "בחירות? ומה זה קשור אלי?", אמרתי תוך כדי ניסיונות התעוררות.
"מה זאת אומרת מה זה קשור? בשביל מה משלמים לך? קדימה, היום אנחנו הולכים לקבל 20 מנדטים!".
"מי זה אנחנו?".

"איזה ליצן אתה! אנחנו 'יש עתיד' בראשות יאיר לפיד! מה, לא ראית מה כתוב לך על החולצה?".

"חולצה? אני? יש עתיד?".

אני מוריד את מבטי במהירות לעבר החולצה. רציתי להתעלף... אני, חרדי, לובש חולצה של "יש עתיד"???

שוב רציתי לצרוח כמו תינוק! אפילו יותר חזק מקודם!

התעשתי לרגע וחשבתי: "אני חושב שאין לי בררה, אמרו שישלמו ואני חייב נואשות קצת מזומנים. להגיע הביתה".

"סתם, צחקתי איתך", אמרתי כדי להראות לו שאני בעניינים, והלכתי אחריו.

לאן אנחנו הולכים?", שאלתי אותו בסקרנות.
"יש כנס של המפלגה! חייבים ללכת, הולכים לקבל תדרוך וקבלת תפקידים לכל מהלך היום, הלו! אתה שוכח, היום הבחירות!".

נכנסנו לתוך אולם גדול, מלא צעירים וצעירות עם מבט של רצח בעיניים. הם רוצים רק ניצחון, כאן ועכשיו, ואם זה אומר גם לרמוס בדרך כמה חרדים זאת מצווה גדולה, מן המהדרין של המהדרין. היה שם מישהו עם הרבה ג'ל על השיער, שנאם והלהיט את הרוחות. הייתה הרבה שנאה באוויר. חלקו לכולם מעטפות והודיעו שכל אחד קיבל פתק עם האזור שבו הוא הולך להפגין בעד המפלגה, או יותר נכון "לעורר מהומות" במהלך כל היום.

קיבלתי את המעטפה. "מעניין איפה יציבו אותי?", חשבתי. פתחתי לאט את המעטפה, הוצאתי את הפתק ולא האמנתי למראה עיני. קיבלתי את בני ברק!

"אין סיכוי!", אמרתי לעצמי.

"אין סיכוי!", אמרתי כבר בקול רם.
"מה הבעיה שלך?", שאל החבר החדש שלי, "כל אחד היה 'מת' לקבל את הפתק הזה! אחי, זה בני ברק, את קולט? איזה מזל יש לך! בוא נלך נראה להם מה זה, לדוסים האלו!".

הלב שלי התחיל לפעום במהירות. "אין סיכוי שאני הולך לשם".

לפתע הרגשתי תפיסה חזקה בידי. "בוא, אנחנו זזים!".
"לאן?",
"לבני-ברק!".
"מה, אתה בא איתי?".
"ברור! נראה לך שאני הולך לפספס דבר כזה?!". עכשיו כבר לא הייתה לי בררה. קפצתי לאוטו ונסענו לכיוון בני ברק.

הגענו לבני ברק ביום עמוס וסואן במיוחד, פקקים מכל עבר. החלטנו לחפש חניה, אם יש בבני ברק מציאות כזאת. לאחר אין ספור סיבובים נמצאה האבדה. חניה! אמנם חניה על הכביש, אבל במצב שלנו גם זאת נקראת חניה.
"איך אני מתרגש", אמר החבר החדש שלי. "מתרגש?", שאלתי בתמיהה, "אני עוד שנייה בוכה! אנחנו הולכים לחטוף פה מכות רצח ואתה מתרגש?! עוד לפני שחטפתי מכות כבר כל הגוף כואב לי!

אולי נוותר?", אמרתי נואשות.
"מה אנחנו צריכים את כל הבלגן הזה? אולי נעבור את הכביש ונלך לרמת גן, נמצא בית קפה שקט ונרים כמה שלטים".

"תגיד לי, מה נהיית דוס? בוא כבר!", אמר והתחיל ללכת לכיוון החנויות העמוסות אדם.

"אני בא, אני בא...", הזדרזתי להשיגו.

החבר החדש לא בזבז זמן וניגש ישר לעבודה. הוא הוציא בד גדול מתיקו ופרש אותו. לא ראיתי מה היה כתוב שם, אבל לפי נהירת ההמונים לעברנו הבנתי שזה לא היה משהו שקשור ב"אהבת ישראל".

חברי החדש הסתובב לעברי בחיוך ציני ואמר: "שומע? כדי שתתחיל לרוץ!".

זרק עלי את הדגל ונמלט במהירות לכיוון אחת הסמטאות עד שנעלם.

הסרתי במהירות את הדגל מעל פניי. הבנתי עכשיו מה זה היה "יציאת מצרים". המוני אדם נעו לכיווני במהירות של 40 קמ"ש.

עשיתי "אחורה פנה" והתחלתי לרוץ... רק לרוץ... חכה לי!

לא זוכר מתי רצתי כל כך הרבה, אך לבסוף הצלחתי להדביק את חברי החדש, ונכנסו לתוך סמטה ישנה וצרה.

קולות רחוקים הגיעו לאוזני. ניסיתי לעקוב אחר הקולות. ומצאנו את עצמנו בדרך ללא מוצא. עצרתי.

מולי ניצב שער ישן מברזל. לא הספקתי לראות מה היה כתוב עליו, דחפתי אותו ונכנסנו במהירות.

התיישבנו על הרצפה באפיסת כוחות ונשמנו סוף כל סוף לרווחה.

קצת שקט...

לפתע הרגשתי יד גדולה מלטפת, אבהית, מישהו אוהב אותי בעולם הזה.

"חברה, ברוך ה' הגעתם בדיוק בזמן, אתם בדיוק משלימים מניין!".

הסתכלנו מהר אחורה. מולנו עמד "מלאך" בדמות זקן תימני.

חברי החדש הרים את הראש, "על מה אתה מדבר?", אמרתי לו, "איזה מניין? איפה אנחנו?".
"הגעתם לבית כנסת תימני. בואו תנו לי יד, תשתו משהו ותשטפו פנים, נראה כאילו מישהו רדף אחריכם...".
"מישהו?", אמרתי בחצי גיחוך.

הוא לקח אותנו למטבחון קטן, והתיישבנו על כיסאות העץ הישנים.
"כן, מה הסיפור שלכם?", אמר ומזג כוס תה חם לתוך ספל זכוכית קטן.
"הסיפור שלי, שאני ממש לא אוהב להיות במקומות כאלה של חרדים"... אמר חברי החדש.
 

"זה מקום קדוש, בתוך ארץ קדושה", אמר לנו בטון נמוך תוך שהוא נועץ את עיניו הגדולות בעינינו המבולבלות.

"מה יש לך לחפש בחוץ, תגיד לי?", אמר לחברי החדש.

"אבות אבותי חלמו להגיע לכאן, עצמותי עוד מרגישות את המסע הארוך והנדודים האין סופיים במדבר השומם, עד שהגענו לאדמת הקודש".

"על מה אתה מדבר? זה כולה בית כנסת ישן".

שקט נשמע מהצד השני.

הזקן קם כשהכוסות בידו ופניו לעבר הכיור.
רק קול זרימת המים הנשטפים אל תוך הכיור נשמע בחלל האוויר. הוא סגר את הברז ונשאר עומד בגבו אלינו.
"בואו, אני רוצה להראות לכם משהו", חלף על פני והלך לכיוון ארון הקודש.

"נראה שהגיע הזמן לברוח מפה", חשב החבר החדש.
"ואל תנסה לברוח, נעלתי את הדלת", סינן לעברו תוך כדי הליכה.

"בוא, אני מבטיח לך שלא תצטער".
נגררנו אחריו לכיוון ההיכל עד שנעמדנו מול ארון הקודש. הוא הוציא מכיסו מפתחות גדולים, ובעדינות רבה הסיט את הפרוכת, הכניס את המפתחות לתוך דלת העץ הגדולה, וסובב אותם. הוא פתח בשתי ידיו את הדלתות. קרני שמש עמומות חדרו מבעד לסורגים, מאירות באור חלש את ספרי התורה הישנים. "אני לא מבין מה אתה רוצה ממני, מה אתה חושב, שבחיים שלי לא ראיתי ספר תורה?" אמר החבר החדש...

הוא סובב אליו שוב את ראשו באטיות ונעץ בי את עיניו.

"הבנתי, הבנתי, אני אהיה בשקט, מקום קדוש".

הוא הכניס את חצי גופו לתוך הארון והוציא ספר תורה גדול. הוא החזיק אותו חזק ופנה לעבר הבימה.
"סגור את הפרוכת ובוא", אמר לי תוך שהוא מניח את הספר על הבימה ופותח אותו.

הוא גלל אותו בעדינות. הסתכלתי על פניו, דמעות הציפו את עיניו.

"אתה רואה? הספר הזה עובר אצלנו במשפחה יותר מאלף שנה".
"וואו", אמר חברי החדש בהתפעלות, "בטח זה שווה מיליונים! אפשר לעשות מזה הרבה כסף!".

"די! מספיק עם העיניים האלה, אתה מפחיד אותי!".

"לא מעניין אותך כלום? אם אתה חושב שאין ה' בעולם, אתה טועה! הראיתי לך כרגע את הקב"ה בעצמו! בעצמו! ספר התורה הזה הוא הקב"ה בעצמו, והוא התשובה הניצחת על כל השאלות שאתה מנסה להתחמק מהן!".

חברי החדש קפא במקום... לא היו לו תשובות.

ואז חברי החדש התחיל לבכות. כמו תינוק...

התימני נבהל. "מה קרה? אני מצטער שכעסתי!".

"הכל בסדר, זה הגיע לי, אני יהודי רע".

"חס ושלום, חס ושלום. אין דבר כזה יהודי רע".

"אני חידוש, עכשיו יש!" אמר חברי החדש בציניות...

"תמיד אפשר למחוק ולתקן", חייך התימני.

"יש לך טוש בבית כנסת הזה?", שאל חברי החדש.

"למה טוש?", שאל, תוך כדי שהוא פותח את המגירה ומביא לו.

הוא לקח את החולצה שלו, של "יש עתיד" וכתב שם משהו...

"מה זה, מה כתבת שם". שאלתי בסקרנות.

"תמיד אפשר למחוק ולתקן"... גיחך.

"רק עם התורה הקדושה... יש עתיד!".

השורה התחתונה:

"כי תצא למלחמה"

לפעמים, מרוב שאנחנו "חמים" על הדבר, "הוא עשה לי", "הוא גנב לי", הוא והוא והוא – אנחנו שוכחים על מה בעצם אנחנו נלחמים?

"אני אראה לו מזה! אני אתבע אותו בבית משפט".

לפני כל מלחמה שאנחנו יוצאים אליה, צריך לבדוק על מה אנחנו נלחמים ומול מי...  האם זה שווה את זה? בן אדם יכול לתבוע מישהו על סכום של מאה שקל, ורק הוצאות המשפט שוות אלפי שקלים... העיקר "שהראיתי לו מה זה, שאיתי לא מתעסקים!".

כי תצא למלחמה! זאת אומרת שלפני שאתה יוצא למלחמה תבדוק אם יש לך לפני כן את ה"כי".