כי תצא לשלום: מדוע מברכים "שהחיינו" על בית חדש?

חוזרים ללימודים בסימן כי תצא למלחמה. וזו אכן מלחמה, גבירותי. כל התחלה היא כזו. התחלות הן הסתגלות. לגננת חדשה. לתינוק חדש. לרכב חדש. להבדיל, כן.. אבל כן, אפילו אם זו התחלה בדבר גשמי כמו גם ברוחני, החוויה עצמה מצריכה התיישבות בלב ונפש. ואם בפרשה פתחנו, אז מה, כבר לא נכתב על השנה הראשונה בברית הנישואין?! מחד גיסא, למלחמה הרי החתן לא יצא. כביכול. מאידך גיסא, הוא יוצא להילחם על השלום בביתו.

ותוהה אני, אם אין זו המלחמה החשובה בתבל, עליה עומדות כפועל יוצא – כל המצוות כולן: השגת השלום במעונו יביא לבניית המשכן, לימוד התורה מתוך שקט נפשי יפרח, הפרנסה תהיה מצויה עם ברכה כי אשתו היא מקורה ושימח בה לב בעלה. הבריאות איתנה כי הרגליים קלות כאיילות לחסדים ועשייה, וממילא חזרנו לנקודת ההתחלה – אין זה שייך שאדם העוסק בשלום, יצא למלחמה.

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".

אבל יש שיגידו שטוב שיש רק שנה ראשונה אחת, ובואו נודה על האמת: שנה ראשונה יכולה להיות מאתגרת משהו, בלשון המעטה. בדומה לשני גלגלי שיניים המבקשים את הנעלם במשוואה על מנת להניע את העולם, להלן, התאמה.

וזה לא פשוט. אירוני אפילו, שהחיפוש לפתרון הוא בעצם גם הפתרון עצמו: חיבור מדויק להפליא. והאין זה כך? האין כל בית חדש שנבנה בישראל מבקש את השלום למצוא? בפועל, בשנה הראשונה אחרי שבירת הכוס, יש הרבה שבירת הכלים, תרתי משמע :)

אותם גלגלים, כמו כל זוג המזמין לחייו להיות לרקמה אנושית אחת ברורה, מסתובבים תחילה בקצב מסחרר במהירות האור, בניסיון רדיפה אחרי מרווחי זמן בלתי נתפסים, בהם אולי יצליחו להשתחל פנימה האחד עם השניה ולהתאזן.

המציאות, וכל התנגשות, מביאים גיצים איומים המשייפים את הקצוות, והלב. ובכן, מה מבקש מאיתנו אין סוף החכמה, שנעשה לנו בחיינו על מנת לקרב את השלום?

מעקה. או במילים אחרות, תורה. תורה ומצוות שיתחמו, ויעשו לנו גדר שיגן עלינו גם מפני עצמנו!

יפול הנופל או הקם?

ואני שואלת את עצמי, הלא זה מובן שיפול הנופל. אלא מי, הקם? אז למה לציין זאת? או מדוע לא לכתוב פשוט שיפול האדם/השכן/הפורץ? והעיקר שלא על ידנו תבוא ממיתתו, מסביר רבינו בחיי על דרך המדרש.

אז כולנו, ב"ה, נופלים ביום-יום בניסיונות החיים בכלל, ובבית חדש בפרט. שם אנחנו המראה אחד של השנייה. וכמה זה חשוב, אם כך, שזה שממולך יהיה שם כדי לתפוס אותך מנפילתך. להיות לך למשענת מהצד, רשת ביטחון מלמטה ומעקה מלמעלה, לרגעים בהם החבל עליו אנו צועדים, מרגיש כמו פסיעות חוששות של לוליין בקרקס החיים.

מדרש תנחומא לפרשת בראשית, מביא כי הבונה בית חדש צריך לברך "שהחיינו". הוסיפו רבותינו, שכך יעשה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו. מעט תמוהה בפשיטא, הלא את כל המצוות, מקיימים אנו בכדי לעשות נחת רוח ליוצרנו יתברך. אבל זה רק לכאורה. מפרש הכתב סופר, רבי אברהם שמואל בנימין, שלא מברכים שהחיינו על ארבע קירות וגג. הם דבר הבל וריק. אלא מי שבונה את ביתו כדי לקיים "ועשית מעקה ומזוזה וכו'" וכדי שיהיה ביתו בית עד – עד לתלמידי חכמים, יפה לו לברך, על מנת שיזכהו הקב"ה לקיים כוונתו לכתחילה, במצוות התלויות בבית, ויחיהו כל פעם מחדש.

השנה הראשונה היא צלילה למעמקי הנשמה שהייתה חסרה בנו, כדי להפוך לשלם. הבוסריות לפעמים מעט מכאיבה, כמו כל נפילה. כמו כל מלחמה. עד להשגת השלום. והקימה ממנה? הקימה ממנה היא לזכות בחיי העולם הזה ובחיי העולם הבא, ובברכת שהחיינו כל חיינו. כי כשיש מעקה, אזי יש במי להיאחז, והקרקע - תלולה ככל שתהיה תרגיש בטוחה ויציבה יותר מהמרחק שאנו עומדים עליו. פשוט, מאחר שזה התומך בך, מקיף כל מקיף סביבך מתוקף היותו החצי השני שלך. והוא חתום עליך. הוא חתום על השלום שלך! ועל השלום הזה הוא יצא להילחם, לא רק בשנה הראשונה. היום. מחר. לנצח.

אמן סלה.

 לעילוי נשמת ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל (י' תמוז ה'תשע"ג)

ממֹשֶׁה עדּ מֹשֶׁה לֹא קָם כְּמֹשֶׁה.

רוצים להגיב, להציע שירים בקדושה או לפנות לאוֹרָהּ יִסְכָּה : hashemonly@gmail.com (נשים בלבד!) רוצים להזמין את אוֹרָהּ יִסְכָּה  שבת לערב הודיה נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום) חייגו לטל' 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il