"ואז הבנתי: אני, שגדלתי בבית דתי ושמרתי מצוות כל חיי, לא ממש מכירה את בורא העולם"

צמאה נפשי. למה?

הכל התחיל באחר צהריים אחד, לפני כשנה. התחלתי להרגיש מחנק, מועקה, פחד, ריקנות.

בתחושה הפיזית זה התבטא בחוסר יכולת לנשום נשימות עמוקות, בכאבים וברעידות בגוף. מה קורה לי?

חשבתי לעצמי, מדוע אני מרגישה כך? הרגשתי שיש לי הכל, אבל אין לי כלום. מה עובר עלי?

אני מסודרת בחיים, משרה מכובדת, משפחה אוהבת. מה חסר לי?

הרגשתי שרע לי בפנים, עמוק. משהו מתוכי זעק די. לאן כל העולם הזה מוביל? לאן כל הריצה המטורפת של החיים לוקחת אותי? לעוד הישג, לעוד כסף, לעוד טיול, לעוד קניות? מספיק לי מזה, שבעתי, ואני לא יכולה יותר. עצבות גדולה נפלה עלי, ולא ידעתי מה עושים עכשיו.

תחושה זו לוותה אותי כל יום. לא ממש ישנתי, לא ממש תפקדתי, לא ממש נשמתי – רק פחדתי והרגשתי עייפות וכבדות.

ניסיתי בייאושי לחפש מה חסר לי. אולי חוג? אולי התנדבות? מה אני מחפשת – לא ממש ידעתי, רק הרגשתי שמשהו בתוכי זועק לעזרה. ואז מצאתי את עצמי פונה בבכי לקב"ה ומבקשת שיעזור לי, שיציל אותי, כי אני מרגישה שהעולם נגמר לי, גם פיזית וגם בפנים, בלב.

כל ערב בכיתי, התפללתי, קראתי את התיקון הכללי וביקשתי מבורא עולם: תעזור לי למצוא את מה שאני מחפשת, את מה שצמאה לו נפשי.

לאט-לאט שמתי לב שבזמן שאני מדברת עם הקב"ה אני מרגישה רגועה. טוב לי. משהו בי נפתח מבפנים. חשבתי שאולי אני צריכה להתחזק עוד, להבין איך עושים את זה? ואז התחלתי לראות ערוץ הידברות. התחלתי לשמוע הרצאות של הרב זמיר, שהרגיע וחיזק אותי, של הרב פנגר, שנתן לי כלים והצחיק אותי, של הרב יגאל כהן, שנטע בי אמונה גדולה שאין עוד מלבדו, ועוד תכניות והרצאות מחזקות. אני, שגדלתי בבית דתי ומקיימת מצוות כל חיי, לא ממש מכירה את בורא עולם, לא ממש מבינה מה התכלית של העולם הזה. קיימתי מצוות כי כך אמרו בבית, כך גדלתי. גם צניעות לא שמרתי, כי שכנעתי את עצמי שזה לא ממש חשוב, העיקר המצוות. לא הבנתי את כל המשמעות הגדולה של קיומנו בעולם הזה, וההכנה שאנו צריכים לעשות לעולם הבא.

שמעתי הרצאות, דברי מוסר ותורה, בכל יום בכל הזדמנות. בדרכים, בבית, בתור לרופא. בכל מקום. והתחלתי להרגיש שמחה ואושר גדול. הבנתי שהצעקה הפנימית הגיעה מהנשמה שלי, שכוסתה בחומריות של העולם המתעתע הזה עד שנחנקה. מבין הסדקים של החומר היא פילסה לה דרך לבקש לעצמה מזון רוחני. בדיעבד הבנתי שזה מה שחוויתי, את הרצון של הנשמה לקבל רוחניות.

ברוך ה', ישתבח שמו לעד, היום אני עם כיסוי ראש ומקפידה על צניעות, עובדת בכל יום על עבודת המידות, על קיום המצוות בשמחה, על עבודת ה' יתברך מתוך אהבה ויראת הרוממות. אני מרגישה שיש לי תכלית. יש לי אבא שאוהב אותי ושומר עלי כל יום בהשגחה פרטית, והוא יודע מה הכי טוב בשבילי.

אני בן אדם אחר. שחררתי שליטה, אני רגועה, אני לא רצה אחרי כלום. ב"ה יש לי הכל, אני נותנת מזון רוחני יום יומי לנשמה שלי. אני מאושרת בלי להיות תלויה בחומר, אני אוהבת את הקב"ה בכל נפשי ומאודי.

ובכל יום אני מודה לו על שזיכה אותי לעשות את המסע הזה ולהכיר אותו, ישתבח שמו לעד.

ההמלצה שלי: תנו מזון לנשמה שלכם. אפשר להניח ספר מוסר (יש המון נפלאים: ארחות צדיקים, שערי תשובה, מסילת ישרים) ולקרוא לפני השינה, כל יום פסקה אחת; לקבוע שעה קבועה לצפות בהרצאות חיזוק של רבנים; להחליט על 5 דקות קבועות ללימוד; או ללמוד 2 הלכות שמירת הלשון במהלך ארוחת הערב / נסיעה באוטובוס.