הבת ניצלה מקטיושה, האם מנהלת ’פרויקט תהילים’

זה היה לפני כשנתיים וחצי. אורנה בן שלוש, תושבת נהריה, קיבלה פנייה מאישה שהכירה במסגרת עבודתה כמזכירה בבית החולים 'המרכז הרפואי לגליל – נהריה'. "האם תרצי להצטרף לאמירת פרקי תהילים?" שאלה אותה המכרה מעבר לקו, ואף הסבירה כי כל שנדרש ממנה הוא דבר אחד ויחיד - לומר בכל יום פרק תהילים אחד.

"אמרתי לה שאני מוכנה", נזכרת אורנה, "אבל גם הוספתי שהפרק היחיד שאני מכירה הוא פרק קכ"א – 'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים'. אני זוכרת אותו בעל פה, כי אמרתי אותו עם הבנות שלי כשהן היו קטנות. היא ענתה לי: 'בסדר, הפרק הוא שלך', וכך הכל התחיל. כמה חודשים לאחר מכן היא התקשרה אליי שוב ושאלה אם אני זוכרת לומר את הפרק. עניתי לה: 'לא רק שאני זוכרת וממשיכה לומר, אלא שהחלטתי גם להקים קבוצה משלי'".

ואורנה לא רק החליטה אלא גם עשתה. "יצאתי לדרך והתחלתי לארגן כמה שיותר נשים וגברים שיקראו בכל יום פרק תהילים אחד למען גאולת עם ישראל", היא מספרת, "הפרויקט הזה התפתח מהר מאוד וכיום יש כבר יותר מ-430 כאלו שקוראים את התהילים מידי יום".

"הקטיושה נפלה והתחלתי לצרוח"

אבל הסיפור האמתי של אורנה מתחיל עוד הרבה קודם, בימי מלחמת לבנון השנייה. "אני עובדת בבית חולים בנהריה בתפקיד מזכירותי", היא מספרת. "לפני כעשר שנים, בתקופת המלחמה, הוטל עליי להיות אחראית משמרת על ילדי העובדים. זה היה בעקבות כך שהצוות בבית החולים עבד במשך 24 שעות ביממה לאורך שבעה ימים בשבוע. העובדים בכלל לא חזרו הביתה. באופן טבעי כולם הביאו את ילדיהם לבית החולים והשאירו אותם במקלט. אני הייתי אחראית על הפעילויות במקום ועל העסקת הילדים. אחד הרגעים המרגשים היה בכל יום שישי, כאשר דאגנו לקיים במקלט קבלת שבת וטקס הדלקת נרות יחד עם גב' רותי יפרח, מנהלת אדמינסטרטיבית של בית החולים. היו שם ילדים מכל הסוגים – מרוקאים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, גדולים וקטנים, בקיצור קיבוץ גלויות. כולנו ישבנו סביב שולחן אחד, אני הדלקתי נרות שבת, מישהו עשה קידוש ואחר כך שרנו זמירות שבת. באחת הפעמים בעלי אפילו הביא דגים, כדי שנוכל ממש להרגיש סעודת שבת".

באחד מימי השישי מספרת אורנה בהתרגשות כי ארע נס גדול: "מיד אחרי הדלקת הנרות הבת שלי עזבה את המקלט, כי היא חיפשה יחד עם חברתה מקום שהן יוכלו להתבודד בו כדי להתעסק בדבר מה. הן חיפשו חדר מואר. למרבה המזל החדר היחיד המואר היה ממ"ד. באותו רגע שהן נכנסו אליו, נפלה קטיושה, שפגעה במבנה בו שהתה בתי".

כשאורנה נזכרת בכך קולה רועד: "אני ידעתי שהבת שלי עם חברתה, אבל לא ידעתי היכן הן. לכן, בדקות הראשונות פשוט לא תפקדתי, רק צרחתי צרחות איומות. ותבינו, אני הייתי האחראית על כל הילדים והייתי צריכה להרגיע אותם, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי.

"חלפו דקות ארוכות עד שבעלי הגיע ובישר שהכל בסדר והבת נמצאה בריאה ושלמה. באותם רגעים טרופי נשימה נכנסה שבת. כינסתי את כל הילדים סביבי והדלקתי נרות בהתרגשות. אחר כך אמרתי לעצמי: 'אנחנו כעת נצורים בתוך המקלט הזה, לא יכולים לצאת לשום מקום. אבל אני מקבלת על עצמי שביום בו נצא לחופש אודה להקב"ה'.

"ובאמת", היא מוסיפה, "מאז שהסתיימה המלחמה ויצאתי משערי בית החולים שהייתי בו במשך שלושה שבועות ברציפות, מבלי לראות אור יום, חיפשתי דרך להודות להקב"ה. בעלי הציע שנקבל על עצמנו שמירת שבת, ואכן כך עשינו. לא רק שהדלקתי נרות ועשינו קידוש וסעודה, אלא גם התחלתי לקחת את הבנות שלי בכל יום שישי לבית הכנסת, וברוך ה' זה הוביל לכך שבתי הבכורה נשואה לתלמיד חכם, בתי השנייה בוגרת אולפנה והבת השלישית לומדת באולפנת הראל".

אבל היא לא הסתפקה בכך. "בשנים האחרונות, כאשר הגיעה אליי האפשרות של אמירת פרקי תהילים, החלטתי שאני לוקחת גם את זה על עצמי ומזכה את הרבים", מספרת אורנה.

"התהילים מלווים אותי לכל מקום"

איך את מגיעה לכל האנשים שמשתתפים בקריאת התהילים שאת מארגנת?

"אני פשוט מתעסקת עם זה במשך כל היום. יש לי תמיד בתיק ספרי תהילים ואני מחכה לשעת כושר מתאימה. לפעמים אני מציעה את זה לחברותיי, לפעמים לקרובי משפחה כאשר אני יוצאת לאירועים משפחתיים. חילקתי גם לא מעט פרקים כשישבתי וחיכיתי לרכבת. 

"אני גם אוהבת לטוס לחו"ל מידי פעם. השתתפתי במסע עם 40 נשים וחילקתי להן ספרי תהילים. בשדה התעופה חילקו בלונים, ואילו אני חילקתי פרקי תהילים. אלו נשים חילוניות שרובן בכלל לא יודעות מה זה, אבל חלק מהן סיפרו לי שספר התהילים נשאר אצלן והן לא מוציאות אותו מהתיק. בכלל, התגובות שאני מקבלת הן בדרך כלל מאוד חמות ונלהבות. התגובה המצויה ביותר היא: 'הפרק הזה בדיוק נוגע לי, איך ידעת לבחור אותו?'"

את שומרת על קשר עם כל האנשים שקוראים את הפרקים שחילקת להם?

"אני לא שומרת על קשר רצוף, אבל מידי פעם משתדלת להתקשר אליהם כדי לדרוש בשלומם ולשאול אם הם ממשיכים לומר את התהילים ואם הכל בסדר.  באחת הפעמים התקשרתי לחמותה של בתי שגם היא משתתפת בתהילים והיא הייתה נרגשת כולה. 'בדיוק היום', היא אמרה לי, 'נסעתי ממעלות לנהריה ובמהלך הנסיעה הרכב התחיל להתנדנד. לא הייתה רוח ולא הייתה שום סיבה, אבל הרגשתי שהוא ממש לא יציב וסוטה מהמסלול. באופן טבעי התחלתי למלמל את הפרק שנתת לי ופתאום הרכב המשיך לנסוע כרגיל, כאילו לא היה כלום".

בשבוע שעבר, לרגל חודש אלול, קיימה אורנה טקס מיוחד במינו – טקס לכל המשתתפות באמירת התהילים ולנשות נהריה בכלל, אשר הגיעו אליו מאות נשים מכל רחבי הארץ. הטקס שהתקיים בחסות המחלקה התורנית של העיר כלל אירוע של הפרשת חלה והשתתפו בו פרופ' יוחנן שטסמן כותב הספר 'פניני מקרא תהילים' וגם הרבנית בת שבע קוק והגב' מאיה רווח. "פתחנו את האירוע עם מצגת מדהימה שהתחילה בקריאת 'שיר המעלות' על ידי נכדתי טליה שהיא בסך הכל בת ארבע", מספרת אורנה, "זה היה מרגש מאוד.

"אני מרגישה שפרויקט התהילים הזה הוא מפעל חיי", היא מסכמת, "וזוהי דרך מצוינת להודות להקב"ה על כל החסדים שהוא גומל אתנו תמיד".